פואטיקה של שחרור אחיזה

פורטרטים של נפילה – יצירה: עדי בוטרוס

במסגרת פסטיבל ישראל 2026 | ניהול אמנותי: מיכל ועאקנין ודפנה קרון

פורטרטים של נפילה, עבודתו החדשה של עדי בוטרוס, הוצגה בתחילת שנה זו בצרפת ומגיעה לבכורה מקומית במסגרת פסטיבל ישראל, תוך שהיא ממשיכה את עיסוקו ב"תנועה החותרת להרחבת גבולות, לבניית גשרים ולשרטוט גורל משותף לאדם באשר הוא" (מתוך האתר).  

אסתטיקה כאתיקה. צילום: באדיבות עדי בוטרוס

בפתיחת העבודה, אור חלש חושף קווי מתאר של גופים: רקדנית שכובה על הרצפה, רקדן נוסף ניצב בעמידה, ונדמה כי לקראתם מתקדמת באיטיות חיה, אך זו מתגלה כארבעה רקדנים המרכיבים באמצעות מנחי גופם יצור כלאיים שחלקו התחתון חייתי וחלקו העליון אנושי.

זוהי סצנה ציורית מאד, שבמבט ראשון ממשיכה את הקו האסתטי המאחד בין שלוש עבודותיו הקודמות של בוטרוס – השתקפויות (2023), שקיעה (2024) וקמרה אובסקורה (2025). בעבודות אלו, המהלכים הכוריאוגרפיים בנויים בחלקם בדומה למופעי "tableau vivant" (תמונה חיה) מהמאה ה-19, במובן זה שהם מצטטים קומפוזיציות של יצירות קנוניות באמנות ובתרבות המערבית, ביניהן ציורים של סצנות דתיות או מיתיות, וסרטי מופת של גדולי הבמאים. הדימויים נטענים במשמעותם המלאה מתוך המפגש עם המעטפת העיצובית-חזותית המייחדת כל עבודה: השתקפויות מאופיינת בחומריות רנסנסית – תלבושות המהדהדות ביגוד תקופתי, ותאורה שיוצרת שכבות של טקסטורה בדומה לאפקט ה'קיארוסקורו' (אור-צל); שקיעה ממוקמת במרחב הציבורי, ובכך כמו מחייה את תנועת ההמון של 'סצנת המדרגות' המפורסמת בסרטו של סרגיי אייזנשטיין, אוניית הקרב פוטיומקין (1925); ובקמרה אובסקורה, מיצב של אלומות חיטה שבתוכו וסביבו נע בוטרוס עצמו מעניק קונקרטיזציה לנוף מתוך ציורו של וינסלו הומר מ-1865, The Veteran in a New Field, שהיווה השראה לעבודה.    

בפורטרטים של נפילה, הבמה הריקה מנתקת את הקומפוזיציות הגופניות מזמן ומקום ספציפיים, וכך מאפשרת להן לתקשר מטענים כלל-אנושיים – על מהות של קבוצה, תנועה משותפת, ומה שמחזיק מבנה. במסגרת זו, המהלך הכוריאוגרפי נשען על אלמנט פיזי מרכזי, אחיזה, והוא מפותח לפרטיטורה אשר מורכבת מצורות שונות של היאחזות: 'שרשראות' של זרועות, נשיאת משקל בשכיבה או בעמידה, הרמות על כתפיים, וגם רגעים בהם רקדן או רקדנית משחררים את עצמם לנפילה מגובה או זורקים את גופם למרחק, ונאספים על ידי 'משטח' הנחיתה שיוצרים האחרים באמצעות ידיהם. זוהי תנועה תובענית ועמלנית, שלפרקים נראה כי היא מקיימת את עצמה מתוך התעקשות להמשיך לאחוז, וברגעים אחרים עולה תחושה כי היא מונעת מניסיונות להשתחרר מהאחיזה. דרכה מתהווה הקבוצה כמעין 'פרפטום מובילה' (perpetuum mobile), מכונת תנועה נצחית, שהיחסים בין הפרטים המרכיבים אותה משתנים באופן תדיר בתוך אינרציה של תנודות: בין משיכה לדחייה, רוך וקשיחות, סולידריות ואלימות.     

 פרטיטורות של תנועה אנושית. צילום: באדיבות עדי בוטרוס

במבט ראשון, נדמה כי בוטרוס חוזר כאן לעקרונות המארגנים של 'אשכול' מוקדם יותר בעבודותיו – תמיד זה כאן (2016), כניעה (2018) ועוד דבר אחד (2020) – בהן הושם הדגש על מחקר גופני וכוריאוגרפי. עם זאת, בעוד שבעבודות אלה המחול מתפקד כביטוי של 'היוֹת' מזוקק, חשוף בזיעה ובמאמץ שלו, בפורטרטים של נפילה בולטת האסתטיזציה של המבנה התנועתי. גישה זו מארגנת את הפעולה הפיזית הגולמית לכדי מבנה או דימוי מוקפדים, שכמו מאפשרים לצופה לא רק את החוויה הבלתי אמצעית של הגוף אלא גם רגעים של התבוננות רפלקסיבית יותר.

כך מצליח בוטרוס למזג בין שני מבטים על הגוף: הראשון, פנימי יותר, מהדהד לאמירה הידועה של הפנומנולוג מוריס מרלו פונטי כי "אנחנו בעולם דרך הגוף שלנו" (Merleau-Ponty, 1962: 239), וככזה מאפשר הזדהות עם התנועה התדירה על הבמה בהיותה תמונת מראה לאופן שבו האדם תופס את סביבתו, יוצר בתוכה קשרים, ודרכה מבין גם את עצמו. המבט השני הוא חיצוני, ובמידה רבה מנכיח את המשמעות התרבותית של המחול, כפי שמנסח אותה טד פולהמוס – "מערכת מסוגננת שמסמנת (מגלמת) מה המשמעות להיות חלק מחברה מסוימת" (Polhemus, 1998: 173). במובן זה, הצורניות של הרצפים התנועתיים אינה מנכרת או מרחיקה אותם מהצופה כשם שהיא מחדדת את מהות ההומניזם הכוריאוגרפי של עדי בוטרוס, שבבסיסו האסתטיקה מהווה אתיקה: גוף, מגע ויחסי partnering בין רקדנים מטופלים בעדינות, אפילו חרדת קודש, שמכירה בחשיבותם כתנאי לשרידות של הרוח האנושית.

גם מימד הזמן ממלא תפקיד מרכזי במהלך הכוריאוגרפי במובן הפורמליסטי והפואטי: בוטרוס ממצה עד תום את איכויותיו החומריות דרך הפיכתו למֶשֶׁךְ – רצפים תנועתיים רבים נמתחים על פני הזמן ומבוצעים באיטיות יחסית, כך שהרזולוציות העדינות ביותר של המכניקה הגופנית מתגלות במהלך הפעולה עצמה. יתרה מזאת, המבנה של העבודה כמכלול מחדד את חוויית הזמן באמצעות דרמטורגיה המבוססת על מחזוריות: המהלך הכוריאוגרפי מתחיל בתנועה איטית שמתעצמת בהדרגה, ולבסוף חוזר אל הקצב ההתחלתי שלו, כמו גם למעין 'מראה הפוכה' של הדימוי בתמונת הפתיחה. מחזוריות זו קשורה גם לשם העבודה באנגלית, Nature of a Fall, שנשען על כפל המשמעות של המילה "Fall" – נפילה וגם שלכת, אותה תנועה של הטבע שכרוכה בהיפרדות משורשים יציבים, אך מאפשרת בכך צמיחה והתחדשות.   

 נפילה חופשית. צילום: באדיבות עדי בוטרוס

יהודה עמיחי כתב: "זִכְרוּ וְהִזְכִּירוּ לִפְרִי שֶׁנָּשַׁר / אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף, / הִזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים / שֶׁהָיוּ רַכִּים בָּאָבִיב, / וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף / הָיָה פַּעַם יָד פְּתוּחָה וְאֶצְבְּעוֹת". כמו עמיחי, שמכוון במילותיו אל הרכות שהיתה לפני שהקמנו סביבנו חומות של קשיחוּת, עדי בוטרוס מציב את הגוף כדי ש'ידבר' אמיתות על התנועה שלנו בעולם – מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים. בתוך כך, נדמה כי בוטרוס מקיים גם דיאלוג פנימי עם עבודותיו לאורך השנים, ומזקק מתוכן את תובנותיו על ההוויה האנושית: בדומה להצעתו לתפוס כניעה כהסכמה להתמסר, הוא מציג עתה את הנפילה כשחרור מרצון של אחיזה – בהרגלים קיימים ובתפיסות מושרשות. כך, אולי, לא רק נבין למה נפלנו, אלא נלמד איך לקום.