רק שלא תיפול הרוח*

מקבץ עבודות מפסטיבל אינטימדאנס 2025 | ניהול אמנותי: ניב שינפלד ואורן לאור

זוהי השנה השלישית שפסטיבל אינטימדאנס מתקיים בתוך מציאות מעורערת. בדבר המנהלים האמנותיים, כתבו ניב שינפלד ואורן לאור על התחושה "שהעולם ממשיך להתנדנד – ומהגוף תצמח הישועה", וכי העבודות "נולדו מתוך חוסר מנוחה: מתוך הצורך לגעת, ומתוך האמונה שתנועה היא צורת חיים, אבל גם אקט של התנגדות" (מתוך התכנייה). במובן זה, הם ניסחו את התדר הרגשי המפעם בתכנית הפסטיבל, ובבסיסו ההתעקשות על המחול (ואמנות בכלל) כפעולה של שרידוּת אנושית. בהתאמה, העבודות לא בהכרח שיקפו התייחסות ישירה ל'מצב' כמו שהן מבטאות את ההתמסרות לגופני החי והחושי מתוך ידיעה שזו תשמור שלא תיפול הרוח. 

פרטיטורות תנועתיות של הדדיות. Sevillanas – מור שני, שרון שגיא וגל גורפונג. צילום: דוד קפלן

נקודת המוצא של Sevillanas, עבודתם המשותפת של מור שני, שרון שגיא וגל גורפונג, נשענת על שימוש בשני מרכיבים: ריקודי זוגות ופלמנקו. אלו מובאים לבמה דרך אסטרטגיה של הפשטה, המנתקת אותם מההקשר המקובל שבו הם מבוצעים ומציבה אותם כמעין רדי-מייד (ready-made) תנועתי: ברצפים הכוריאוגרפיים המבוצעים על ידי שגיא וגורפונג, ניתן לזהות עקבות של ריקודי זוגות ממקורות מגוונים המניחים הצעות שונות של פרטנרינג – הובלה, הישענות, הרמות, היאחזות, וסנכרון בין עבודת זרועות לרגליים. המעברים התדירים בין הסגנונות יוצרים הֶלְחֵם כוריאוגרפי עכשווי הממוסס גבולות ז'אנריים, כמו גם הירארכיות של גבוה/נמוך ואמנותי/פופולרי, וכך ממחיש את המבט של היוצרים על ריקוד הזוגות כפרקטיקה המהווה "תזכורת לאפשרות הפשוטה של הדדיות" (מתוך התכנייה). הפלמנקו משמש כמעטפת לעבודה, וגם במבנים המארגנים המסורתיים שלו מבוצע פירוק: צורות-השיר (palos) מחליפות זו את זו למרות ההבדלים ביניהן מבחינת אופי השירה ומיקום הדגשים בתבנית המוזיקלית, וצורת הגורן (cuadro) שבדרך כלל 'אוספת' למקום אחד את ההתרחשות האמנותית של אירוע הפלמנקו, נפתחת לתנועה על פני כל חלקי הבמה. בהקשר זה, מעניינת הבחירה במונח "Sevillanas" כשם למופע, שכן מדובר בריקוד זוגות המקושר לפלמנקו, ואף מילא לאורך ההיסטוריה תפקיד מרכזי בעיצוב הדימוי התרבותי שלו, אך למעשה משתייך לפולקלור האנדלוסי. ריקוד הסבייאנאס מבוסס על פרטיטורה כוריאוגרפית קבועה המבוצעת בווריאציה שונה במקצת בכל אחד מארבעת הבתים שלו. ב-Sevillanas נשמרה החלוקה המבנית לארבע, אך כל חלק מורכב מחומרים תנועתיים אחרים ובו זמנית ממחיש את ההקשבה הניצבת במוקד הפלמנקו כאמנות, ומחברת שירה, נגינה וריקוד ליחסים המכונים 'שילוש קדוש'. במובן זה, ניתן לראות בעבודה הצעה כוריאוגרפית לעדכון הפולקלור, אך בעיקר – אפשרות להיאחז במחול "כפעולה פיזית שמייצרת תנאים לאחריות" (מתוך התכנייה) ובכך מהווה מצפן להגשמת הדדיות בין פרטים וקהילות גם במרחב שמחוץ לתיאטרון.    

'באטל' כמשל ליריבות מפרה. Define – דניאל בן עמי. צילום: דוד קפלן

               גם ב-Define של דניאל בן עמי ניתן לזהות מקור תנועתי מובחן – ברייקדאנס – אשר מובא לבמה באינטרפרטציה שונה מצורתו המקובלת, המרחיבה את המהות המוכרת של ה'ברייקרים' וה'באטל' המזוהים עם סגנון זה. פתיחת העבודה נחווית כתהליך של התעוררות, במסגרתה "יצורים לא מוגדרים מגיחים בתנועה, בחיפוש אחר צורה וחיבור" (מתוך התכנייה). גופם השפוף של שלושת הרקדנים 'נפתח' בהדרגה, ומתוך האיברים מתגלה פיזיות מודגשת המקבלת ביטוי במהלכים של התקרבות ונסיגה, שנדמה כי מבוססים על אלמנטים מרפרטואר הברייקדאנס שהופקעו מהמוסכמות הקומפוזיציוניות של הז'אנר, ומשמשים כעת כתנועות ה'מתקשרות' אנרגיה מסוימת וגם יוצרות דימויים משתנים – קהילה שבטית, להקת חיות או מלחמה בשדה קרב. מהלך זה מקבל חיזוק גם באמצעות המוזיקה של הסרט Fantasia מ-1940, המלווה את תמונת הפתיחה, שבהדרגה מתחילה להשתנות לסאונד מתכתי עם 'שריטות', איכות המדגישה את התנועה ממקור קיים ו/או מהעבר לתוצר עכשווי. ככל שהעבודה מתקדמת, כך משתכללת הווירטואוזיות של הרקדנים אשר מתחילים לבצע קפיצות במנחים מפתיעים, סיבובים על הראש, וגלישות על הרצפה. אלו מדגימים את יחסי הגומלין האנרגטיים המתקיימים בברייקדאנס, אך במקביל גם מעוררים חוויה שונה של סגנון הזה משום שהם מאורגנים במבנים כוריאוגרפיים, כמו קנון ויוניסון, המאפיינים ז'אנרים מקודדים וכעת ממסגרים את התנועה המתפרצת בפרטיטורות סדורות. ברגע מסוים, כשהרקדנים יורדים מהבמה ומתמקמים בחלקו הצדדי של האולם, מתגלה ה'באטל' בצורתו המוכרת, כפרקטיקה המגיבה למערכות הכוח במציאות דרך תרגול של יריבות מפרה – כזו המאפשרת להתחרות מבלי להרוס, וטומנת בחובה פוטנציאל ל"מציאת הגדרה מבלי שיגדירו אותי" (מתוך התכנייה).       

לנוע יחד את ההבדלים. בן ישראל – נועם בן ישראל בשיתוף עם גיתי בו ישראל. צילום: דוד קפלן 

את בן ישראל יצר נועם בן ישראל כזמן ומרחב משותפים לו ולאביו, גיתי בן ישראל, להתבונן "על יחסי התפקידים, על העברת ידע בין-דורי, ועל חיפוש של חיבור מבלי לטשטש את הפערים" (מתוך התכנייה). דרך מהלך מארגן פשוט לכאורה – השניים רוקדים, לחוד ויחד – מתגלה משא ומתן עדין המתקיים לא רק במסגרת המשפחתית אלא גם בין שתי תפיסות של מחול ו/או כוריאוגרפיה. האב רקד בעברו אצל היוצר ירון מרגולין, שפיתח שפה כוריאוגרפית המדגישה את הדרמה של הדמות ו/או הפרפורמר, ולרוב נשענה גם על מקור נרטיבי או מוזיקלי קנוני, בעוד הבן יוצר דרך שפת המחול העכשווי, המדגישה את החומריות הבלתי אמצעית של הגוף – עור, עצמות, מגע, משקל ומסה – והאופן שבו היא מוגשמת במרחב, בזמן וביחס לגופים אחרים. בפתיחה, השניים ניצבים בפני הקהל, זרועו של האחד מונחת על כתפו של האחר, עד שנועם בן ישראל פונה לאביו ושואל: "אבא, אתה מוכן?". כשאביו מסמן שכן, הוא ניגש אל מחשב נייד הנמצא בחלל ומפעיל מתוכו את השיר "Move Over" של ג'ניס ג'ופלין, והצלילים הקצביים מניעים את האב לריקוד שנחווה כצלילה למצב של הקשבה לגוף, המתפתחת בהדרגה לתנועות אקספרסיביות הנפרשות על פני החלל. לאורך הריקוד, מתבונן נועם בן ישראל בקשב באביו, לעיתים מחייך, ופתאום קופץ עליו, פעולה שבמידה רבה קוטעת את האיכות התנועתית שקיבלה ביטוי עד לאותו הרגע, ומחליפה אותה באינרציה פיזית יותר המאפיינת קונטקט אימפרוביזציה ומחול עכשווי. מהלך זה מתפתח כך שהאב הסוחב את בנו על הכתפיים מוצא את עצמו ברגע מסוים מעורסל בזרועותיו, ובהמשך – מפעיל עבורו את המוזיקה ומתבונן בו מחויך כשהוא רוקד. תמונת המראה הזאת, רק בהיפוך תפקידים, מתחילה ונגמרת בצורה זהה, ובכך ממחישה את מהות העבודה כ"יצירה שמחפשת" (מתוך התכנייה) תנועה של דימיון המסכימה להכיל את השוני.

לשחרר ולהמשיך לאחוז. REfall – רותם וינר צ'ייקובסקי. צילום: דוד קפלן

ב-REfall, רותם וינר צ'ייקובסקי מציג רצף כוריאוגרפי המבוסס על פעולה פיזית אחת – נפילה – כדי "לחשוף את הדקויות שבין קריסה לתנועה קדימה?" (מתוך התכנייה). לאורך העבודה, הוא נופל וקם באופן חזרתי, וככל שהפעולה מצטברת כך מתחדדים השינויים באיכות התנועה ובאופני הביצוע: ברגעים מסוימים השפעת הנפילה זהה על הגוף כולו, ולעיתים הערעור של שיווי המשקל נובע מאזור מסוים או משפיע בעיקר על איבר אחד. תנודות דומות ניכרות גם ביחס שבין הגוף לבגד – לפרקים נראה כי תנועת האיברים התזזיתית מבקשת להשתחרר מהחליפה ומובילה לנפילה, וברגעים אחרים הבד נחווה כמו מגבלה הגורמת לגוף לצאת מאיזון. את השימוש בנפילה כעיקרון תנועתי מארגן יישמה דוריס המפרי (Humphrey), אחת מ'אמהות' המחול המודרני האמריקאי, במחצית הראשונה של המאה ה-20, כחלק מהגילוי המחודש של כוח הכבידה בז'אנר מחולי זה. המפרי פיתחה את הטכניקה התנועתית על בסיס עבודה עם נפילה (fall) והתאוששות (recovery) ככוחות פיזיים-תנועתיים מנוגדים, המהווים ביטוי למצבים נפשיים של טלטלה או קונפליקט. לצד עבודה דומה עם המטען האקספרסיבי המובנה בנפילה, ניכר כי רותם וינר צ'ייקובסקי ניגש לאלמנט פיזי זה מגישה עכשווית יותר, המהדהדת את תפיסתו של הכוריאוגרף העכשווי ג'ונתן בורוז, שכתב: "במחול אנחנו לעיתים קרובות משתמשים במילה 'חומר' כדי לתאר רגעים בודדים או רצפים קצרים [...] צורה אחרת להסתכל על זה יכולה להיות זו: אותו ה-'חומר' הוא מה שקורה במרווח בין שתי תנועות" (Burrows, 2010). ב-REfall, המרווח נוכח כבר במשפט הפותח של הטקסט המלווה את העבודה – "נפילה, משקל, ומה שביניהם" (מתוך התכנייה) – והמעברים בין קריסה להתרוממות, בין אם פתאומיים ובין אם מתמשכים, מטעינים את הכוריאוגרפיה במתח, אך גם בפואטיות שניתן להשליך ממנה על מצב הדברים ברגע הנוכחי: כמה זמן נמשיך ליפול ולקום, עד מתי נצטרך להחזיק את האחיזה, והאם לא עדיף להרפות כדי למצוא תנועה חדשה.   

* הכותרת לקוחה משירה של נינט טייב הנושא את אותו השם