לרקוד עם דמעות בעיניים*

איחוי – יצירה וביצוע: גל גורפונג | בימוי: עדי גורל

במסגרת פסטיבל ישראל 2025

המחול בן זמננו, יותר מכל ז'אנר אחר בתולדות המחול, מציב את הגוף במרכז דרך התייחסות לפיזיולוגיה ולאנטומיה הגופנית, וגם על ידי עיסוק במוגבלות וזיקנה, מחלה ומוות (ברנדשטטר, 2005). במסגרת זו, היוצרות/ים אינם מציגים את פגיעותו וכיליונו של הגוף כתימה בלבד אלא נוגעים בחומריות של מצבים אלה באופן ישיר, מוחשי ולא מתווך . כפועל יוצא מכך, וברוח המפנה שחוללה הכוריאוגרפית הגרמנייה פינה באוש בז'אנר תיאטרון-המחול (tanztheater) שפיתחה באמצע שנות ה-70, והפך את הרקדן וגופו מהכלי המבצע את המחול לתוכן שלו – החומרים הנחשפים על הבמה מטופלים באופן חווייתי ולא נרטיבי, וכך מחדדים את היות הגוף המופיע lived body ולא רק danced body (ראו: Buckland, 1995).

איחוי, עבודתו של גל גורפונג בבימויה של עדי גורל, נוצרה בעקבות התמודדותו של היוצר-מבצע עם סרטן אלים ונדיר, והוצגה בשבוע שעבר בבכורה בפסטיבל ישראל 2025. כפי שמרמזת כותרת המשנה – "לרקוד את שינויי הגוף" – התהליכים הפיזיולוגיים שהמחלה חוללה בגופו של גורפונג מהווים נקודת מוצא למהלך הרעיוני והכוריאוגרפי של העבודה. דרך העיסוק בהם, הוא חושף היבטים הקשורים בהשתנות ה'עצמי' של מי שנדרש להתמקם בזהות של 'אדם חולה', אך בוחר דווקא ברגע הזה להנכיח גם מרכיבי זהות אחרים, שחלקם לא קיבלו מימוש במהלך חייו, וכך מתעל את הטרנספורמציה שנכפתה על הגוף להתעלות שיש בה מן הריפוי.

טיפול בתנועה. צילום: יאיר מיוחס

מבחינה ז'אנרית, איחוי מהווה דוגמא מובהקת למחול שהוא 'אוטו-פרפורמנס' – מונח שטבע חוקר התיאטרון מייקל קירבי למופעים אוטוביוגרפיים בהם קיימת זיקה מוחלטת בין היוצר/פרפורמר לתוכן המבוצע (Kirby, 1979) – והמהלך שלה נפרש בין שני קטבים (לכאורה) של נוכחות. לאורך המופע מוצגים פרגמנטים של 'חומרי חיים' תיעודיים מתקופת המחלה, כמו הקלטות אודיו של שיחות בין גורפונג לרופאיו, או צילומי וידאו שלו במהלך הטיפולים הניסיוניים שעבר. לצידם, קטעים שהוא מבצע ומאופיינים בפרפורמטיביות מודגשת: דראג וליפסינג לשירים הממסגרים שלבים רגשיים שונים שלו ביחס למחלה, ורצפים תנועתיים ש'מופיעים' את הגילויים הפיזיים של הסרטן ו/או השלכות הטיפול בגופו (רעידות ידיים, ספאזמים ושיתוק חלקי בשפתיים). כלל החומרים נשזרים יחד באמצעות קטעי טקסט בהם גורפונג חולק זיכרונות ו/או חוויות עבר – ההתחפשות לסופרמן כילד, התמודדויות עם חוסר הצלחה, והמקום של המחול בחייו.

בדרך זו מתהווים על הבמה שני מסלולי זמן מקבילים המתמוססים זה לתוך זה: הלינארי של המחלה ותהליך ההחלמה, וזמן מעגלי שנחווה כזרם התודעה של הגוף. זה האחרון מחבר בין תקופות או אירועים מובחנים באופן שתחילה נחווה כאסוציאטיבי, אך מתגלה כעיקרון דרמטורגי מארגן שהוא גופני במהותו ומזוקק לתחושה, איבר או מגבלה ספציפיים. כך, למשל, הסברים על פגיעה אפשרית בלשון כתוצאה מניתוח להסרת הגידול מובילים את גורפונג לחלוק את הפחד שלו ממילים מחד והתהייה אם יוכל לדבר או לענג אישה מאידך, כשם שהזיכרון כי "תמיד היו מעירים לי על הכתפיים" במהלך הכשרתו כרקדן, מניע הדגמה של תרגילי חיזוק שנדרשו ממנו לאחר הניתוח כדי לשמר את התנועתיות סביב האזור הפגוע.

פרטיטורות של תודעת הגוף. צילום: יאיר מיוחס

מתוך התנועה שבין הדוקומנטרי לפרפורמטיבי, המילים והגוף, החולי והחיים, נוצרת כוריאוגרפיה של התקלפות, שביטויה הוא קודם כל חזותי: גורפונג נכנס לבמה עם פאה, לבוש בשמלת גדילים בצבע זהב ונעלי עקב גבוהות, וככל שהמופע מתקדם, הוא מסיר מעל עצמו בהדרגה את האטריבוטים המנצנצים, ונשאר חשוף לגמרי פרט לתחתונים. 'קילוף השכבות' הוא דימוי לתהליך פנימי ועמוק יותר, שבמידה רבה ממוסגר על ידי משפט שגורפונג אומר כבר בפתיחה וחוזר עליו לקראת סיום: "יש פילוסופיות מיסטיות וגם מחקרים מדעיים שמראים שיש קשר בין מיקום הסרטן לתכונה של החולה – במקרה של הגרון: ביטוי". לאור זאת, ניתן לראות בפעולה הבימתית פרפורמנס של מציאת קול, במובן הליטרלי והמטפורי, אשר מתחיל ברצף שירים ש'מדברים' את מה שהוא מבקש לומר דרך טקסטים של אחרים, ובמחוות חוזרות של זעקות אילמות, ומגיע להגשמה מלאה בסוף המופע: גורפונג מתיישב מול הקהל ומוצא את המילים שלו כדי להציף את הפחד מחזרתה של המחלה ("אם הסרטן שלי חוזר, המצב רע, הכי רע"), אך גם את התובנות ממנה – לתת לצחוק להתגלגל, לזייף בקולי קולות, להתמסר גם אם הלב יישבר.

להתבטא עד הסוף. צילום: יאיר מיוחס

איחוי מגיעה בסיומה לכדי סגירה רעיונית ודרמטית, הממחישה את האפשרות הטמונה בפעולת היצירה, כמו בביצוע שלה, לאחות סדקים גופניים ורגשיים. אך היא הופכת לפיוטית של ממש בשל ה'דרמטורגיה' של החיים – הבשורה על כך שהסרטן חזר, שגורפונג קיבל בשלבי החזרות האחרונים על העבודה, ולכן נדרש להקדים את המופעים בשלושה שבועות על מנת לשוב לטיפולים. כתוצאה מכך, זמן ההווה של המופע נעשה מוחשי במיוחד, שכן גורפונג אינו פועל ונוכח על הבמה מתוך תודעת ההחלמה שמתמודדת עם עקבות החולי הרשומות בגופו ובנפשו, אלא מתבונן באופן רפלקסיבי על עצמו במחלה כשהוא שוב חולה בה – חש וחי אותה. הטיפול הבימתי בנסיבות ייחודיות אלה צנוע במיוחד וככזה, מאפשר לדרמה של החיים – ולא של התיאטרון – להתגלות במלוא הכאב וגם היופי שבה: גורפונג משתף שביקש לשכתב את הטקסט המסיים של העבודה, אך לבסוף חוזר עליו כפי שהוא, עם תוספת אחת בלבד – "דווקא עכשיו, יותר מתמיד". לא במקרה, בעוד שה'נאמברים' האחרים שהוא ביצע בליפסינג לאורך העבודה לוו במחיאות כפיים ואפילו שאגות עידוד של הקהל, אל "The Sound of Silence", אותו הוא שר בסיום – בקול רועד, אך כבר לא בלחישה – הצופים הצטרפו בשקט. במובן מסוים, נדמה כי ההמהום הקולקטיבי של המלודיה, והמלמול יחד של שברי משפטים מצמררים כמו "silence like a cancer grows", הם התשובה לכל השאלות שגורפונג אומר כי הוא נותר איתן, אבל גם למה שמחול/מופע אמורים להיות – מרחב משותף שבו חולקים יחד את החושך, כדי לייצר בו הבזקים מרפאים של אור.

   להישיר מבט אל החושך. צילום: יאיר מיוחס

***

זו הפעם השנייה בסך הכל שאני מוסיפה לטקסט שלי באתר הזה פסקה אישית. אני מאמינה בכתיבה פרשנית מרובדת ומורכבת, ולכן מקפידה תמיד לכתוב בגוף שלישי ומתוך ריחוק אנליטי. אבל אחת לכמה זמן, אני פוגשת עבודה שמבקשת ממני לוותר על עמדת ה'מתבוננת על' ולהתמקם ב'חוויה מתוך', כי רק כך אוכל למלל את הרבדים העדינים והשבריריים שקיימים בה. איחוי היא עבודה כזאת, בין היתר בגלל שהיא נוצרה ומבוצעת על ידי אדם ורקדן/יוצר שאני מעריכה ואוהבת, ואני לא יכולה לנתק את עצמי מזה, מהנסיבות שמתוכן היא התהוותה, וגם מהתקופה רוויית הכאב והצער מסביב, שהפכה את העצבים שלי לחשופים במיוחד.

אז אני כותבת אותי, ובוחרת לעשות את זה גם משום שההסכמה של גל להיות מולנו כפי שהוא, היא נדיבות אמנותית-פרפורמטיבית שראוי להגיב לה בכתיבה נדיבה – דווקא עכשיו, יותר מתמיד. גל שמפחד ממילים, אומר במופע מילים צלולות, שאני – אישה שהמילים הן המקום שבו אני נוכחת במלאות הכי טוטלית שלי – לא מעיזה להגיד או לכתוב, למרות שהן מדברות אותי (בכמה וכמה רבדים), ואני מניחה שגם אחרות ואחרים שהיו בקהל. אולי זו יכולת נרכשת של אלו שנאלצים להתמודד עם הזמניות של החיים, ולא רק מסכימים להישיר אליה מבט ולשהות בה, אלא בוחרים להפוך אותה לחומר גלם כוריאוגרפי/בימתי. גל מופיע בפנינו את ההסכמה הזאת, וזה מעורר השראה ומפלח את הלב בו זמנית; הוא מדבר ושר את ה'עכשיו' המטלטל הזה, אך גם מצליח לשמור ממנו מרחק אסתטי, שמאפשר לדמעות שלו להיקוות בעיניים אבל לא לזלוג באף רגע במופע.

את האפשרות לבכות הוא השאיר לנו, וזה מעשה של חסד.      

* הכותרת היא פרפראזה על כותרת השיר "Dancing with Tears in My Eyes" של להקת Ultravox מ-1984