Loie Fuller: Research - אולה מאצ'יג'ווסקה

טאלוס - ארקדי זיידס

במסגרת פסטיבל צוללן למחול עכשווי - ניהול אמנותי: עדו פדר ומשה שכטר אבשלום

פסטיבל צוללן למחול עכשווי מציע בכל שנה תכנית של מופעים ואירועי שיח המציגים אג'נדה המצויה על התפר שבין הסגנוני-אסתטי לתרבותי-פוליטי. "מהדורת 2017", כפי שהיא מוגדרת על-ידי יוזמי ומנהלי הפסטיבל, עוסקת במונח "matereality" אשר מגלם בתוכו שגיאת כתיבת מכוונת שמצביעה על המרחב שבין החומריות (materiality) לממשות (reality) בהקשר לגוף, שכחומר, "תמיד כבר מסובך בממשות אנושית-נפשית ובמציאות החברתית שמסומנת בו" (מתוך התכנייה).

עבודתה של אולה מאצ'יג'ווסקה "Loie Fuller: Research" היא תגובה עכשווית לעשייתה של לואי פולר, שהחלה ליצור בסוף המאה ה-19 את מה שניתן להגדיר כיום כמופעי מולטי-מדיה ונחשבת לאחת ממבשרות המחול המודרני. פולר הפכה את ריקוד החצאית (skirt dancing) הפופולארי למחול אמנותי דרך חיבורו לטכנולוגיות במה חדשניות שפיתחה בעצמה, לרבות השימוש בפנסים שמוקמו מתחת לבמה ובמפלסים צדדיים והקרינו תאורה צבעונית על גבי הבדים הארוכים שאותם הניעה הרקדנית. רוב הדימויים שיצרה פולר בעבודותיה נלקחו מעולם הטבע והתופעות, ולכן סגנונה פוענח כ-"ציורי" (picturesque) ונתפס כיצירה של פסלים בתנועה, אור וצבע.

מאצ'יג'ווסקה יצרה עבודה שמוגדרת כ-"שני תרגילים שחושבים על היחס בין פֶּסֶל לפַּסָּל" (מתוך התכנייה): היא ממקמת שני בדים על הבמה (האחד צהוב והשני שחור) ונשכבת ביניהם, כך שמלכתחילה היא מציבה עצמה כמעין אובייקט פיסולי, או לחלופין, מכוונת לראות בבדים מעין גוף. בהמשך היא מבצעת שני מחזורים של אינטראקציה עם החומר: בראשון היא פורסת בהדרגה את הבד השחור על הרצפה, פעולה שמסבה את תשומת הלב לטקסטורה של הבד ולתנועה שמגולמת בו גם במצב נייח, ואחר-כך היא מלבישה אותו על עצמה ומניעה אותו סביב הגוף. במחזור השני מאצ'יג'ווסקה מבצעת מהלך דומה של הנעת הבד הצהוב, ואף נעזרת במקלות העץ שתפורים אליו ומסייעים בתפעולו על מנת ליצור דימוי של חיה בעלת ארבע רגליים.

חומריות הגוף, גופניות החומר - "Loie Fuller: Research" מאת אולה מאצ'יג'ווסקה. צילום: Martin Argyroglo

דמותה של פולר ו-"השמלה הרוקדת" שלה שמוכרת מן התיעוד שנותר מהתקופה, מבליחים אל תוך עבודתה של מאצ'יג'ווסקה כאשר היא מבצעת את הפעולה עצמה - הנעת הבד סביב הגוף - אך בו זמנית מחדדים את ההבדל המהותי בין שתי היוצרות בהיבט של טיפולן בחומר. פולר יצרה מופעים בהם הציגה דימויים חזותיים בתנועה, ולכן כיוונה להסוואת גופה מתחת לשכבות הבד הרבות ובמקרים רבים אף הצליחה ליצור אשליה אופטית של היעלמות. לעומת זאת, עבודתה של מאצ'יג'ווסקה היא מיצג שנוכחותו הגלויה של הגוף - כמעט לכל אורכו - היא קריטית לקיומו, ואף מבנה יחסי גומלין בין חומריות הגוף לגופניות החומר. יתרה מזאת, על אף שפולר פיתחה את סגנונה הייחודי בין השאר כריאקציה נגד הבלט הקלאסי, עבודותיה לא ויתרו על אסתטיזציה של הדימוי - פרחים, אש, מים וכדומה - בעוד שאצל מאצ'יג'ווסקה החוויה הבימתית הכוללת פונקציונאלית מאד, כמעט אנטי-אסתטית במהותה, והדגש אינו מושם על החומר כדימוי אלא על הפעולה הפיזית עם החומר.

מימדים אחרים בדינאמיקה שבין גוף לחומר עולים בעבודתו של ארקדי זיידס, "טאלוס", שנוצרה בהשראת פרויקט טכנולוגי של האיחוד האירופי הנושא את אותו - מערכת רובוטית שמתוכנתת לאתר ולמנוע חציית גבולות בלתי חוקית. העבודה בנויה כ-"lecture-performance" שבמסגרתה מתפקד זיידס כמנחה המציג בפני הקהל את המאפיינים הטכניים והמוטיבציות של מערכת "טאלוס", תוך שהוא מלווה בהמחשה גרפית/דיגיטלית של סיטואציות שונות של חדירת גבול. למרות שעל פניו נדמה כי העבודה היא אנטי-מחולית במובן זה שהיא מהווה הדגמה שיווקית ותדמיתית של מוצר - מערכת "טאלוס" - בפועל מתברר כי זיידס מציף סוגיות קריטיות הקשורות לתנועה ולכוריאוגרפיה, בהקשר הספציפי של חברה גלובלית, פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים וגם תופעות חברתיות בנות-זמננו כמו הגירה.

כוריאוגרפיה אנושית וכוריאוגרפיית-נגד טכנולוגית - "טאלוס" מאת ארקדי זיידס. צילום: Dajana Lothert

אחד המאפיינים הבולטים ב-"טאלוס" הוא המתח בין גוף אנושי למכונה, ובין תנועה לנייחות. בחלקה הראשון של העבודה, למשל, עומדים מאפייני הגוף הפרטיקולרי של זיידס - שהוא תלת-ממדי, קונקרטי וחומרי - בניגוד לצורתם הגנרית והשטוחה של העיגולים חסרי הפנים שממלאים את ההדמיה המוקרנת על המסך. אך דווקא העיגולים מתגלים כ-"ישויות נעות" שמתפרסות על פני המרחב, בעוד זיידס עצמו מצמצם את תנועת גופו למחוות מינימאליות שמתקיימות בחלל מצומצם יחסית. בדרך זו נוצרת הפקעה של תנועה שנתפסת כ-"אנושית" מהגוף שלרוב מזוהה איתה, תהליך שמועצם עוד יותר לאור קטעי הקרנה אשר מתעדים את תהליכי הפיתוח של רובוטים דמויי אדם שמתוכנתים כך שיחקו תנועה אנושית ואפילו ישכללו אותה מעבר ליכולותיהם הפיזיות (ובמידה רבה גם המנטאליות והקוגניטיביות) של בני אדם.

בדומה מאד לעבודתו "ארכיון", גם ב-"טאלוס" חושף ארקדי זיידס את המבנים הכוריאוגרפיים שפועלים ומופעלים בתוך הספרה החברתית ומציף באמצעותם את עמדתו הביקורתית על תהליכים פוליטיים ותרבותיים. בעוד שבעבר התמקד בזירה הלוקאלית ועסק בכיבוש, ב-"טאלוס" מנתח זיידס את הכוריאוגרפיה של תופעת ההגירה בהקשר העולמי, ואת האופן בו היא מחוללת את היווצרותן של כוריאוגרפיות-נגד. היבט זה מקבל ביטוי ויזואלי: למרות המלל האינפורמטיבי שממוקד בהדגמת החידושים והתועלת של המערכת הרובוטית, ההמחשה הגרפית מחדדת את התובנה כי הפרויקט מכוון בפועל לשלילת אחת מהפעולות המכוננות של הקיום האנושי, ואולי אפילו זכות יסוד של כל אדם - תנועה. יתרה מזאת, בעוד שלכל אורך העבודה "הסצנות הכוריאוגרפיות" מוצגות בצורה דיגיטלית בלבד, נדמה כי בחירתו של זיידס להציג בסיום מסך מפוצל שבו המהגרים מוצגים בתיעוד דוקומנטרי "אמיתי" והמנגנון החוסם את ניסיונם לפרוץ את הגבול נותר ממוחשב, היא בגדר קריאת התעוררות להכיר בכך שפרויקט "טאלוס" מייצג פתרון קר ומנוכר לבעיה אנושית, וכי להגירה יש פנים, שמות וגוף.

#פרסום #מופעמחול #כתבותנקראות #פסטיבלצוללן #לואיפולר #ארקדיזיידס