על עבודות מתוך תגובה א' + תגובה ג'

במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2017 - "תגובה הולמת"

העבודות שהוצגו בפסטיבל אינטימדאנס השנה הציעו פרשנויות שונות לרעיון התגובה ההולמת את רוח הזמן: חלקן התמקדו בהצגת הטרנספורמציה שמחולל השינוי התרבותי בגופנו הפרטי; אחרות הפנו את המבט פנימה, אל תוך האמנות, בכדי להצביע על המנגנונים המארגנים שלה וכך לחשוף תהליכי משמוע ופענוח; וכמה מהן התייחסו לנקודות ציון ספציפיות בעבר כדי להאיר במשהו את מקומנו בהווה.

עבודתה של ליטל בן חורין נצר, "תראי תראי!", עוסקת בחוויית ההתבוננות בעידן שבו תפיסת הניראות מוגדרת לחלוטין על-ידי האופן בו היא מוצפת ובעיקר מונצחת במדיה הדיגיטלית. במרכז העבודה אובייקט מלבני חלול שבמרכזו מבצעות שתי הפרפורמריות סדרה ארוכה של מעברים בין תנוחות שונות. כפועל יוצא מכך עוברים המופע החי והגוף הפיזי השטחה ויזואלית ומצומצמים לאיכויותיו של הדימוי המצולם: הקהל חווה את הפרפורמריות בדו-מימד בלבד, בדומה למסך טלוויזיה/מחשב/סלולרי, ואף נחשף לשיבוש שמחוללת המדיה ברצף הזמן בחיים האמיתיים שבהם כל פעולה נקטעת באופן יזום בכדי שתונצח. מתוך התרחשות הבימתית עולה גם המודעות הפרפורמטיבית שכבר הפכה לכוח המניע לכל פעולה באשר היא: כל הקפאה של תנועה נעשית עם חיוך מפתה, והפרפורמריות גם דורשות שהצופים יתעדו אותן, תוך שהן נותנות הנחיות מדויקות מאיזה מרחק, זווית ומידת חשיפה לאור לצלם, על מנת שהאימאג' שייתפס יהיה מושלם.

כלואים בתוך מסך. "תראי תראי!" מאת ליטל בן חורין נצר. צילום: חיים יפים

הטרנספורמציה שמתחוללת בגוף האנושי בעקבות המפגש היומיומי התדיר עם המדיה מובאת בקיצוניות יתרה בעבודתו של מורנו פרנה, "LDRC, or Lana Del Rey Changed", אשר מציגה הצפה של דימויים אייקוניים מעולם היוטיוב והרשתות החברתיות - מגוון סרטוני חתולים, אותם מגדיר פרנה "הטוטם של האינטרנט"; הסרטון הערוך "Hello, I'm Shelly Duvall" שמציג את השחקנית בשלל דמויות, תלבושות ותפאורות (מופרכות יותר או פחות); והזמרת לנה דל ריי, אולי הדוגמא המובהקת ביותר לאמנית שהצלחתה התבססה על "פרסונת הרשת" שיצרה, שדמותה מושתלת באימאג'ים מכוננים כמו פסל החירות, סדרת האנימציה "דריה", הסרט "העזרה" ועוד. במסגרת זו, פרנה מטמיע בגופו את איכויותיה בנות החלוף והנזילות של הרשת/המדיה, ונע בין נוכחות אינפורמטיבית לפרפורמטיבית ובין פיזיות של אדם, חיה ומכונה, ומציג באמצעות התנועה התזזיתית והצעקנית את התלותיות הכפייתית בדימויים, אך גם את הצורך הקריטי לברוח מהם, שנידון בסופו של דבר לכישלון.

טרנספיגורציה. "LDRC, or Lana Del Rey Changed (since the fire nation attacked)" מאת מורנו פרנה צילום: חיים יפים

בעבודתה של דניאל שופרא, "הוראות ליצירת סולו", ניכרת התייחסות מודעת לדקדוק הפנימי של פרקטיקת הכוריאוגרפיה, שמסבה את תשומת הלב גם לשלבים בתהליך היצירה שהם בלתי נראים לקהל, כמו ההתמקמות הפיזית של הגוף, הגדרת מוטיבציות לפעולה והיכנסות המבצע למצב הפרפורמטיבי. בתחילת העבודה חמש הרקדניות "מצהירות אמונים" להוראות ליצירת סולו, ומבטיחות "לדבוק בהן ולהמחישן על-ידי תנועה ונוכחות". מרגע הישמע ההוראות עצמן, נפרש תהליך הגשמתן הגופני והכוריאוגרפי בצורה אנליטית למדי דרך פעולותיה של כל אחת מהפרפורמריות, כשבשלב מסוים הן אפילו מפרטות את ההנחיות, מתארות את הפעולות וסופרות את הקצב שלהן תוך כדי ביצוען. בסיום העבודה מתחולל מפנה בהתרחשות הבימתית, והיא הופכת ממרחב של קולות שונים וגופים מובחנים לתגובה משותפת ומסונכרנת להוראות, שמבוצעת על-ידי ישות קולקטיבית פועלת אחת.

צורה נוספת של פניית המדיום אל עצמו כדי לחשוף את תהליכי היצירה והקודים המוסכמים שמגדירים אותו עולה ב-"אור עבודה", עבודתם של מתן פרמינגר ואנה בניאל. שני היוצרים לוקחים את שגרת ההכנה של חלל המופע שמבצעים מעצבי התאורה (במקרה זה, ארבעת התאורנים של תיאטרון תמונע) והופכים אותה למחול, במובן זה שפעולות פונקציונאליות כמו פריסת לינוליאום, טיפוס על סולמות, הליכה במרחב ותליית פנסים מוכנסות לתוך המערך המארגן של תפיסת הכוריאוגרפיה (המסורתית) במחול: הן מתוזמנות לפי קצב, מתואמות בין ארבעת הפרפורמרים, יוצרות שינויים מבניים מכוונים בחלל, ואף מלוות במוסיקה שמטמיעה בפעולות מטען רגשי קומי או דרמטי, מימד שמגיע לשיאו ב-"גשם" הצלופנים הצבעוניים שנופלים מפנסי התאורה על רקע צלילי הפסנתר הנוגים. בהתאמה משתנה גם נוכחות התאורנים והם הופכים ממבצעים של עבודה תכליתית לפרפורמרים שמודעים לנוכחותו של הקהל ופועלים כדי להגשים התרחשות בימתית שנושאת עימה גם ערך אסתטי.

המופע שלפני המופע. "אור עבודה" מאת מתן פרמינגר ואנה בניאל. צילום: חיים יפים

עבודתו של יגאל צור, "Solo an Attempt", מציגה את הוויית הגוף הרוקד על פני הזמן כעימות מתמשך עם הנחות יסוד, מוסכמות, תבניות וציפיות. הסולו בנוי כמעין זרם תודעה נע המאגד בתוכו את מכלול המצבים הפסיכו-פיזיים של הגוף, לצד אסופה של רפרנסים תנועתיים קונקרטיים, כמו שפת הבלט, ומחוות גופניות שמעוררות אסוציאציה לתנועות אייקוניות של יוצרים בולטים בתולדות המחול, כמו וסאלב ניז'ינסקי. מרגע הישמע המילה "אמנות" נבנים יחסים דינאמיים בין מחווה לטקסט: פעם הם מייצגים ניגוד לכאורה, כמו ברגע חשיפת הישבן בתגובה לצירוף "אמנות יפה" (fine art); ופעם הם יוצרים הלימה אילוסטרטיבית, כמו המנחים הגופניים המוכרים (כמעט תבניתיים) שיוצר צור למשמע המילים "תקשורת", "רגש", "נחמה" או "הערצה". תגובתו של הגוף הרוקד למלל המציף את המרחב מגיעה לכדי שיא כשמושמעות שתי המילים שהן אולי הטעונות ביותר בהווייתו של הרקדן - "לרצות" (please) ו-"להראות" (show), ובהתאמה נתקע הגוף במחווה רפטטיבית של תחינה ופיתוי.

בעבודה "דיוקן 2#" מגיבה אורי לנקינסקי לעבר המחולי מעמדה של יוצרת ורקדנית הפועלת כיום דרך שחזור עבודת הסולו "דיוקן של דמגוג" מאת רחל כפרי, אותה ביצעה רות אשל ב-1977. לנקינסקי מבצעת את הרצף הכוריאוגרפי על רקע דמותה המוקרנת של אשל הרוקדת, ובו-זמנית מקיימת שיחה עם אשל היושבת בקהל שמגיבה לביצוע שלה מעמדה שמחוברת להווייתה הנוכחית כמבקרת מחול: "כאן צריך להיות לך ספיירל" או "למה את אוספת את השיער?", ומנגד - "יש לך מבנה גוף שונה משלי ואנרגיה שונה, זה נחמד בעיני". מתוך שאלותיה של לנקינסקי לגבי התקבלות העבודה אז ומידת הרלבנטיות שלה כיום נחשף פרק משמעותי בתולדות המחול הישראלי - קורותיו של "המחול האחר" והנשים היוצרות (ובעלות החזון) שהובילו אותו. נקודת המפנה הרגשית המשמעותית בעבודה מתרחש כאשר לנקינסקי שואלת את אשל אם היתה רוצה להופיע שוב. בתגובה תופסת אשל את מקומה במרכז החלל ומתחילה לנוע בתנועות עדינות ומסוגננות, תוך שהיא מספרת על תחושת ההתעלות של הגוף והנפש שקיימת רק על הבמה. יותר מכל, זהו רגע של חסד קולגיאלי שמחבר את אשל מחדש להווייתה כרקדנית, ודרכו זוכה גם הקהל לחוות אותה פתאום אחרת - כמי שבאה מתוך המחול, ולא רק מתבוננת עליו.

#תגובההולמת #תמונע #פרסום #אינטימדאנס #כתבותנקראות #ענתכץארזמעין #מופעמחול