תרגילים בשינויי פרספקטיבה

'פרויקט 48 מחול' (סבב ראשון) - ניהול אמנותי: דנה רוטנברג

במסגרת בת-שבע מאחרת

'פרויקט 48 מחול', שיזמה ומנהלת אמנותית דנה רוטנברג, חגג השנה עשר שנים לקיומו כ-"בליינד דייט בזק מחולי": פורמט שבמסגרתו מוגרלים צוותים של כוריאוגרפים, רקדנים, ואמנים מדיסציפלינות נוספות לעבודה משותפת על יצירה קצרה שמתהווה ב-24 שעות, בשני סבבים שונים המתקיימים ברצף ערב אחר ערב, ובהשראת רפרנס שנחשף לראשונה במעמד ההגרלה. עיקרון מנחה זה ניזון מפרקטיקות כוריאוגרפיות שהחלו להתבסס כבר בשנות ה-50 על ידי כוריאוגרפים כמו מרס קנינגהאם ופותחו הלאה על ידי יוצרי תיאטרון מחול ג'דסון בשנות ה-60, ובבסיסן - התרחקות מהמתוכנן והמובנה של תהליך יצירה מסורתי לטובת גישה משחקית שמזמינה התנסות בתהליכיות מהירה ומיידית. במובן זה, פרויקט 48 'מדבר' אסתטיקה 'אינסטגרמית' או 'טיקטוקית', מבלי לוותר על חשיבה דרמטורגית שמתרגמת קונספט רעיוני למהלך כוריאוגרפי, ובעיקר – מייצר חוויה קרובה ואינטנסיבית במיוחד של קהילה יוצרת.

הרפרנס שנבחר כמושא לתגובה עבור היוצרות והיוצרים בסבב הראשון הוא סרטו של ווס אנדרסון מ-2021, הכרוניקה הצרפתית (The French Dispatch), שבנוי משכבות של תוכן רעיוני וחזותי שחותרות זו כנגד זו באופן אירוני. הקטע הראשון שהוקרן לקהל מציג סטודיו שבו צייר מפסל את גופה של מודליסטית בעירום כדי להביאה לפוזיציה הרצויה עבורו, אך הצייר הוא אסיר והמוזה שלו – סוהרת. בקטע נוסף, אספן אמנות מציג את הבשורה של האמנות המודרנית: הוא מתעקש כי בתוך כתמי הצבע האדום של הציור שכותרתו "סימון, עירומה" ניתן לראות את האישה שהיוותה את מודל ההשראה של היוצר, ומסביר כי האמן המודרני יכול לצייר אמנות רפרזנטטיבית שמציגה אובייקטים שנראים כמו המציאות, אך בוחר במופשט כי הוא טוב יותר בעיניו. מכאן, שבבסיסם של שני הקטעים מצויה סוגיית הפרספציה: מה ואיך רואים, מיהו בעל ה'מבט', וברמת המאקרו – מהי אמנות, ומי קובע. חמש העבודות שהוצגו בערב הראשון של פרויקט 48 ניתן לראות התכתבות רעיונית ואסתטית עם שאלות אלה.

מחול מודרני – קווים לדמותו. Ceci N'est pas une Reference – אופיר יודלביץ'. צילום: אסקף אברהם

בעבודה שיצר אופיר יודלביץ' עם ניר וידן כ'עין שניה', הרפלקסיה מובנית כבר בכותרת עצמה – Ceci N'est pas une Reference – שמהדהדת את יצירתו הידועה של מאטיס אשר מכריזה על פעולת ייצוג המציאות של האמן. באופן דומה, יודלביץ' מאותת עוד לפני תחילת עבודתו על המהלך הפרשני שהוא ביצע ברפרנס שניתן, ובבסיסו – תרגום של עולם האמנות החזותית בסרטו של אנדרסון לעולם המחול. ניתן לראות זאת כבר בפתיחה, כאשר הרקדנים ועוזרות ההפקה נכנסים לבמה עם מזרונים וכדורי פיט-בול, ויוצרים מיצב פלסטי-גופני שמרפרר לא רק להוויה החומרית של סטודיו למחול אלא גם ליודלביץ' עצמו, שמגיע מעולמות האקרובטיקה. בהמשך, הרקדנים (גיל קרר, איתי ביבס ורועי אריעם) מבצעים מהלך חזרתי שמאיר על הדמיון בין גישות קלאסיות או מסורתיות של ציור ומחול: בכל פעם אחד מהם 'מפסל' את האחרים על מנת להגיע לתצורה הגופנית (הגברית) הראויה, ובסיום הם דנים באמצעות הטקסט מהסרט ב'חדש' של המחול המודרני, ובמידה רבה מציפים דרך משפטים כמו "אני לא מבין את זה" או "אני לא זקן מדי?" תהיות שגורות של קהל במפגש עם מחול עכשווי, מופשט, שמסרב לחקות מציאות.

העולם הפנימי שמבעד לתצורה האסתטית. שולי וגרי – נורית דרימר. צילום: אסקף אברהם

ההקבלה בין זירות הציור והמחול עולה גם בשולי וגרי, עבודתה של נורית דרימר עם טל אדלר (עין שניה): הרקדנים שולי צייגר וגרי ריגן, מתמקמים בסדרה של תנוחות שמדמות את הדינמיקה בין הצייר למוזה בסרטו של אנדרסון, אך אלו מתוזמרים בהדרגה לרצף כוריאוגרפי, והצורניות האסתטית נסדקת כאשר ריגן מציף בצעקות את תסכולו מהתשלום הלא מספק במחול ומהתדירות שבה הוא מתבקש על ידי כוריאוגרפים להתפשט. המתח שנפער בין מה שהגוף מציג למה שהרקדן כאדם מרגיש, הופך במידה רבה לקטליזטור ליצירת מהלך כוריאוגרפי ודרמטי הפוך: צייגר אומרת לריגן כי היא רוצה להרגיש מיוחדת, והוא משנה את מנח גופה, ומרגע זה הופכת פעולת ה'פיסול' ההדדי שהם מבצעים זה על זו לכזאת שאינה מכתיבה או כופה נראות מסוימת שקשורה באדם היוצר (בין אם הוא צייר או כוריאוגרף) אלא מגשימה צורך שהאדם עצמו מבקש, בין אם הוא מנותק מהחיים ("אני רוצה להיות זמרת גדולה") ובין אם הוא אנושי במובן הבסיסי ביותר ("אני רוצה להיות מנוחם, רוצה להרגיש שתומכים בי ודואגים לי").

הוויה מכוונת מתבונן. Doctor D - איתמר סרוסי-סהר. צילום: אסקף אברהם

העבודה Doctor D של איתמר סרוסי-סהר וצבי סהר כעין שניה מציבה במרכזה את סוגיית הבעלות על ה'מבט': שלוש הרקדניות (ענת ועדיה, אלה גיל וקורדליה לנגה) מתמקמות בפוזיציות מסוגננות מול הקהל ומשנות את זוויות הראש ומנחי הגוף, תחילה באופן מינורי ומוקפד, ובהדרגה בצורה מוגזמת ומודעת לעצמה. במסגרת זו, נראה כי הן עוברות לסירוגין בין מצבי תודעה שונים ביחס לפעולה שגופן מבצע: ברגעים מסוימים הן מתמסרות לגמרי להיותן אובייקט, ואף מתחרות זו בזו על לכידת תשומת לב, ובאחרים – נדמה כי הן מודעות ליחסי הכוח הקיימים בסיטואציה ולכן מנכסות את ה'מבט' חזרה לעצמן, תחושה שבולטת במיוחד כשהן מתקשרות בין לבין עצמן, תוך התעלמות מוחלטת מנוכחות הקהל. את השקט שמלווה את ההתרחשות הבימתית מפר מדי פעם צליל שנדמה ל'קליק' של מצלמה וברגעים מסוימים מתעצם למה שנשמע כמו רעש קדיחה ואפילו ירי, ונוף הסאונד הזה מעורר מחשבה על המחיר שמשלם הגוף שעובד בשירותו של כל 'מבט', הלך רוח שמתחדד גם בסיום, כשהתנועות הגדולות שהרקדניות ממלאות בהן את המרחב, מצטמצמות בהדרגה להליכת 'מסלול' זהה, מכוונת מתבונן.

חיים דרך פילטרים. גורמים בכירים – רותם תש"ח. צילום: אסקף אברהם

בגורמים בכירים, רותם תש"ח ומיה ברינר (עין שניה) מאירים באופן אירוני את ה'מבט' כפרקטיקה של שליטה, ובעיקר עיצוב תודעה, מעצם היותו פעולה של הענקה או שלילת תוקף: שלושת הרקדנים (נועה הן, סורה וילהלמסון ותומר גיאת) נכנסים לבמה בז'קטים מחויט, ובמשך דקות ארוכות דנים בארשת רצינות בנקודות אלומות במרחב, תוך שימוש בהצהרות חד משמעויות כמו "זה – לא בכיוון" או "שם – זה בול את". בהדרגה הם עוברים לבחון גם את הקהל, מדי פעם מהנהנים לחיוב או שלילה על דברים נסתרים שרק הם מבחינים בהם, ולבסוף מתמקמים לצילומי סלפי שקולטים ברקע גם את הצופים, כמו מתוך צורך להנציח את נוכחותם בתוך המרחב החברתי. השיח שמתפתח ביניהם בהמשך מחדד עד כמה תנועתם מובלת על ידי תפיסת ה'עצמי' ורעיונות כמו אותנטיות ("אני רואה את ה'את' בזה, אבל ה'אתיות' שלך קצת מטשטשת"), אך אלו מתגלים כסיסמאות שגורות שמרוב שימוש מתרוקנות ממהותן, בעיקר משום שהמניעים שלהן הן חיצוניים ומוכתבים על ידי פילטרים ממשיים ומטפוריים ("תעשה לי פיקצ'ר", "אני חייב להחליף קאבר באינסטוש").

נקודות (מבט) בחלל. I Sea – מירב דגן. צילום: אסקף אברהם

ב-I Sea חוזרות מירב דגן ועפרה אידל (עין שניה) למפתח רעיוני בסרטו של ווס אנדרסון, ובונות מהלך כוריאוגרפי שחושף את ריבוי הפרספקטיבות אשר מתהווה במרחב שבין המילה לתנועה: מבנים צורניים שארבעת הרקדנים (נעה גרוניך, אורי דיקר, עירד אבני ואופיר ינאי) מבצעים, כמו צעידה בטור או נשיאה של גוף על הכתפיים, מפוענחים על ידי כל אחד מהם באמצעות עולם אסוציאציות שונה – כמו צבא או מחול – אך דווקא מתוך שזירתם כרצף, צף הדמיון ביניהם כזירות שמעצבות במידה רבה את נקודת המבט של היחיד על גופו ואת חווייתו בעולם, שהיא לעיתים דואלית, כמו למשל ברגע בו ההצהרה "חיבוק זה טוב, חיבוק זה מנחם" נאמרת בזמן חיבוק דוב חונק. כפילות זו מתחדדת בהמשך, כאשר הרקדנים מתחילים לבצע יחד קטע תנועתי שמדמה את תנועת גלי הים ומהדהד לכותרת העבודה, שבשיבוש האותיות שלה מזמינה מחשבה על המחול כפעולה של יצירת עולם (worldmaking), וזו נחשפת באירוניה המוחלטת שלה כאשר הרצפים התנועתיים העכשוויים שהרקדנים מחוללים בסיום ממוסגרים על ידי הכיתוב שמוקרן מול הקהל ודווקא קובע את ההפך: "זה לא מחול".