רוקדים מחוץ לזמן

פסטיבל תל אביב דאנס 2021

מרכז סוזן דלל

פסטיבל תל אביב דאנס של מרכז סוזן דלל חזר השנה לפגוש קהל חי והציג תכנית של עבודות שנוצרו במהלך מגפת הקורונה העולמית, והן מתייחסות אליה באופן ישיר או משקפות את תחושת העולם שנסגר והתכנס באמצעות התדר הרגשי ואיכות התנועה. התבוננות במספר עבודות חושפת נקודת השקה אחת בולטת ביניהן, והיא הדהוד האופן שבו מצב המגפה השפיע על חוויית הזמן המוכרת: הוא נחווה כרגעי ונצחי, מתמשך וחולף במהירות, דחוס לתוך קפסולה וגם נמתח עד אין קץ.

סוזן, העבודה החדשה שיצר עמנואל גת ללהקת 'ענבל', עוסקת במפורש בזמן "ובאופן החמקמק בו הוא שזור בתודעתנו" (מתוך התכנייה). למעשה, נראה כי גת בחר ללכוד בחומר את התמוססות תחושת הזמן ויצר מרחב פעולה שאינו מציית בהכרח למוסכמות המופעיות המקובלות: הבמה מוארת באופן חלקי בלבד והתלבושות מאופיינות בצבעוניות בטונים נמוכים ומונוכרומטיים, כך שיותר מהתבוננות על הגופים הנעים, הקהל חש בנוכחות שלהם וחווה את קווי המתאר של התנועה שנוצרים, משתנים ונעלמים. גישה זו מועצמת על ידי השפה המחולית של עמנואל גת אשר מארגנת מהלך של "שיטוטים כוריאוגרפיים" (מתוך התכנייה), שגם כן אינם מגשימים מבניות מסורתית ומתקדמים לקראת שיא; הרקדנים מחוללים אינרציה עדינה בחלל כמו 'פרפטום מובילה', מכונת תנועה נצחית, וזו מורכבת מהתלכדות והתפרקות של מבנים, התכנסות פנימה וקשב החוצה, ורגעים של תקשורת גופנית שמוגשמת כמעט ללא מגע אלא באמצעות מבטים שמצטלבים ותנועות שמסתנכרנות ממרחק.

שיטוט כוריאוגרפי. סוזן - עמנואל גת. צילום: עמנואל גת

למרות שסוזן היא עבודה מופשטת, נדמה כי הפסקול מהווה מפתח דרמטורגי לגילוי המימד האישי שבה: גת בחר בהופעה חיה של נינה סימון מ-1969 ב-Philharmonic Hallשל ניו יורק אשר כוללת גם את המעברים המוסיקליים וקטעי הדיבור שהתהוו ברגע החי, והמסגרת המוסיקלית הפרומה הזו מחזקת את חוויית המחול כשיקוף של זרם תודעה. בתוך כך, נדמה כי סדר השירים חושף את המסע של עמנואל גת אל יצירתו החדשה, מה-'לופ' החושי והתודעתי של ימי המגפה שנוצר מתוך "Who Knows Where the Time Goes?"אשר מבוצע על ידי נינה סימון מספר פעמים ברצף, ועד "Suzanne" (במקור של ליאונרד כהן), שכמו חוגג את חזרתו של גת למרכז סוזן דלל, 15 שנים לאחר שיצר בו עבודה חדשה וכמעט 30 שנים מאז שנכנס לראשונה לסטודיו למחול של המרכז.

נושא הזמן צף באופן מוחשי גם במתרגלים אמפתיה #3, עבודת הסולו החדשה של יסמין גודר, שממשיכה את חקירתה אל רובדי העומק של פרקטיקות אנושיות בסיסיות כמו הזדהות, הכלה וחמלה. בניגוד לשתי העבודות הקודמות בפרויקט ה-'אמפתיה' שהיו קבוצתיות, זו הנוכחית חוזרת אל הגוף הפרטי של גודר עצמה ולחווייתה הסובייקטיבית את ימי הריחוק, והופכת אותם לאפיק למידה של משהו גדול יותר, ובמידה רבה כלל-אנושי. במסגרת זו, ניכר כי מתחילת העבודה מכוונת יסמין גודר ליצירת מרחב קרוב ומאפשר, החל מהבחירה להושיב את הקהל יחד איתה על במת סוזן דלל, ועד למסגור ההתרחשות הפרפורמטיבית במילותיה המשתפות והחשופות, ובאופן שהופך את האירוע כולו ל-'זמן סף' שנמצא בין מופע לסדנא, צפייה ותרגול, התבוננות וחוויה השתתפותית.

'זמן סף'. מתרגלים אמפתיה #3 - יסמין גודר. צילום: תמר לם

בהתאמה, גודר נעה בין זמנים שונים: קטע ריקוד אינטנסיבי שהיא מבצעת קצת אחרי תחילת העבודה מתהווה מתוך ריצה סביב הבמה, שבאמצעותה היא מחזירה את עצמה לפעם הראשונה בה החלה לרוץ בסגר הראשון, ותוך כדי שהיא מסבירה שבכך מצאה דרך להתחבר לרגשות ולהניע את האנדורפינים בגוף. בהדרגה הופכת הפעולה הפיזית לרצף כוריאוגרפי מסוגנן שנדמה כי שוזר יחד אלמנטים מובחנים מן הרפרטואר התנועתי שפיתחה יסמין גודר במשך 25 שנה, ומאופיין בנוכחות נטולת עכבות ו-'מקולפת' מהתניות אסתטיות. מהלכים דומים מבצעת גודר גם בהמשך עם האובייקטים המעוצבים של גילי אבישר, שממקמים אותה בין ההיזכרות בחוויית החומריות שלהם בסטודיו של האמן לבין ההשתבללות הפיזית שלה בתוכם כמעין פקעת גופנית ב-'כאן ועכשיו' על הבמה, וגם בסשן של דמיון מודרך בו היא מובילה את הצופים ממצב של התחברות אל גופם הפרטי להתקהלות מחשבתית משותפת ברגע ההווה, שהופכת את מרחבי התודעה האישיים לאנרגיה קולקטיבית שאפשר לחוש וגם ללכוד אותה.

ההשלכות של זמן המגפה מהוות נקודת מוצא לפעולה הכוריאוגרפית ב-Ausencia, עבודת סולו שיצרה מאי זרחי ומבצע אריאל גלברט, אשר עוסקת במתח בין נוכחות להיעדר ומבקשת "לתת צורה לחסך בנוכחות גופנית משותפת" (מתוך התכנייה). כבר מתחילת העבודה, ניכר כי גופו של גלברט מגיב למושא התייחסות נעלם דרך המבט הממוקד בנקודות מסוימות בחלל, שינויים של כיווני התנועה שנדמה כי מגיבים לכוח חיצוני, ומנח הזרועות שיוצר תחושה קונקרטית של מימדים חומריים כמו משקל, מסה או קווי מתאר, גם כשהאובייקט אותו הן מחזיקות אינו נראה לעין. את העבודה מלווה פסקול שמשמש כנוף-סאונד (soundscape) למהלך הכוריאוגרפי, ולפרקים נדמה כי הוא ממלל את המרחבים הפנימיים של הגוף באמצעות שברי מילים המשקפות את הווייתו במציאות שבה מורגשות זליגה והתמוססות של המימדים שמפענחים לאדם את עצמו בעולם, למשל "This solo is not about you / me / yet is has everything I am / almost" או - "This solo lets you see me / me moving her / them / you". בכך מצליחה מאי זרחי להגשים את טענתו של אנרי ברגסון, לפיה ייצוג הריק הוא תמיד ייצוג של מלאות (Bergson, 1911), ואף מחדדת את השניוּת שמתקיימת במפגש שבין החוויה סובייקטיבית לתנאים האובייקטיביים, האדם שנוכח והגוף שזוכר.

מלאות הריק. Ausencia - מאי זרחי. צילום: תמר לם

עוד דבר אחד, עבודתו של עדי בוטרוס, מציגה את זמן הגוף שחולקים ארבעה רקדנים באמצעות דינמיקה שחושפת רבדים עדינים, כמעט כמוסים, של יחסים בין-אישיים, תדרים רגשיים, ומצבים אנושיים כמו התמסרות והסכמה. במסגרתה יוצר בוטרוס שני מהלכים כוריאוגרפיים שמזינים זה את זה בהיבט של התנועה יחד: הראשון כמו ממלל חוויה גופנית ראשונית של קבוצה, ומזקק תנודות בין חיבור לנפרדוּת על ידי רצפים חוזרים של הרמות, נשיאת משקל ותנועה אינטנסיבית בחלל, לצד רגעים של נוכחות קרובה ושקטה, ואלו מחדדים את הדקדוק הפנימי שמלכד את הפרפורמרים יחד. המהלך הכוריאוגרפי השני מעורר דימויים חזותיים קונקרטיים יותר באמצעות שימוש במבנים קבוצתיים סימבוליים - מעגלים שמזכירים התכנסות משותפת לתפילה או מדיטציה, וגם תנועה סיבובית שנדמית להאטה מסוגננת של מחול סופי - ואלו מחברים את הצופה באופן אינטואיטיבי לפרקטיקות טקסיות ולהוויה שבטית.

שבטיות עכשווית. עוד דבר אחד - עדי בוטרוס. צילום: אריאל תגר

תנודות גופניות ואנרגתיות אלו מלוות בפסקול אשר שוזר יחד קטעים מסגנונות מוסיקליים שונים, שגם מובחנים זה מזה מאד בקידודם התרבותי והתקופתי, ולצידם יש בעבודה רגעים לא מעטים של שקט אשר ממקדים את תשומת הלב בפעולה הפיזית ומתמלאים ב-'מוסיקה' שיוצר הגוף מתוך המגע עם הרצפה, ועם גופים אחרים, ומהמאמץ שאינו מוסווה ורק מתעצם. כפועל יוצא מכך, נוצרת בעבודה זליגה בין הווה מודגש להוויה גופנית שכמו נמצאת מחוץ לזמן, אשר מקבלת ביטוי גם בנוכחות הכפולה של הרקדנים: הם 'חיים' את הרצפים הכוריאוגרפיים המשתנים במלאות מוחלטת אך לפרקים גם מתבוננים על קטע סולו שכל אחד מהם מבצע, וכך מצויים בין פעולה להתכוונות, גוף ומחשבה, פנים וחוץ, לבד וביחד.

עבודתה של רוני חדש, פרקים של חדווה, מתרגמת אף היא את ה-'יחד' של הקבוצה לזמן משותף של חומריות ואנרגיה. כבר בפתיחה, נדמה כי חמשת הרקדנים מגשימים בעצם נוכחותם מהלך של התכווננות הדדית דרך תדרי הגוף שמשמשים כמצפן: הם יושבים בין הצופים, מחליפים מדי פעם מבט או חיוך, וגופיהם מתחילים להגיב בהדרגה, במחוות קטנות ומינוריות, למוסיקה של באך שמתנגנת ברקע. אל מול התבניתיות הסדורה של הפרטיטורה המוסיקלית מתגלה הכוריאוגרפיה כפרץ הולך ומתעצם של תנועה משוחררת ומשחקית שחוגגת את חיוּת ההווה, ובמסגרתה נדמה כי הרקדנים מאבדים את עצמם מרצון באינרציה של הריקוד, ובו זמנית נותרים מודעים לקונטקסט הפרפורמטיבי ומתקשרים עם הצופים סביבם דרך מחווה גופנית תיאטרלית או לכידה של מבטם.

חדוות היותנו יחד. פרקים של חדווה - רוני חדש. צילום: אלי כץ

במובן מסוים, הצפייה בעבודתה של רוני חדש טומנת בחובה גם חוויה סובייקטיבית של קפיצות בזמן: תמונת הרקדנים הנעים בחדווה בלתי אמצעית מעוררת את זיכרון ריקודי העם של ימי הביניים, שאיחדו קהילות דרך הביטוי הספונטני של הגוף, ובטרם קובעו הריקודים לתבניות כוריאוגרפיות סדורות של ריקודי החצר שהתגבשו מתחילת המאה ה-16. בנוסף, הצבעוניות הזרחנית של התלבושות וסגנונן ההיפסטרי מניבים מתח מפרה עם המוסיקה הבארוקית של באך, שבמידה רבה מפרש מחדש את הקומפוזיציה המוסיקלית דרך המפגש עם הגוף שנוכח ונע ב-'עכשיו'. אך מעל לכל, השרשרת האנושית שיוצרים הרקדנים בפרקים של חדווה, כמו בחירתם 'לזמר' יחד את המוסיקה ללא מילים, נחוות כתמצית ההתלהבות וחדוות הנעורים; הן מזכירות לנו הרגלים נשכחים של קירבה שנעלמו לפרקים בימי המגפה, ומחזירות לנו את חגיגיות הגוף, חסד המגע, וההבנה כי המחול מחבר אותנו יחד.