מיתוס עתיק, גופים עכשוויים

לרמות את השטן (Outwitting the Devil) - אקראם קאן

במסגרת עונת המחול - האופרה הישראלית, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב

אקראם קאן (Akram Khan), מיוצרי המחול הבולטים במילניום הנוכחי, מייצג במידה רבה את זרם המחול העכשווי המאופיין בגישה כוריאוגרפית שמדגישה את תנועת הגוף והופכת אותה למנגנון המרכזי בבניית החוויה הרגשית ביצירה, כמו גם לערוץ להעברת המטענים התכניים המגולמים בה. בו זמנית, עבודות מחול רבות מהזרם שאליו משתייך קאן מציגות גישה בין-תחומית אשר 'מפעילה' את מרכיבי המופע הנוספים (תאורה, עיצוב חזותי, מוסיקה וטקסט) לא כתומכי הכוריאוגרפיה בלבד אלא כאפיקים הממלאים תפקיד קריטי בארגון תהליך המשמוע של היצירה.

אצל קאן, רקדן וכוריאוגרף בריטי ממוצא בנגלדשי, סוגיית הזהות התרבותית היא במידה רבה החוט המקשר בין כל עבודותיו, והיא מוצפת באמצעות הגוף הרוקד שלא רק שאינו ניתן להפרדה מה-'עצמי' המבצע, אלא גם לרוב מזוהה עם סגנון מחולי המשקף מורשת תרבותית ספציפית. בכך מהדהד קאן למפנה שחוללה הכוריאוגרפית הגרמנייה פינה באוש באמצעות ז'אנר תיאטרון-המחול שפיתחה באמצע שנות ה-70, שבמסגרתו הפכה את הרקדן וגופו מכלי המבצע את המחול לתוכן שלו.

גוף, זהות, תרבות. צילום: יח"צ / bimotglobal.co.il

אלא שאצל אקראם קאן, הן בשל הביוגרפיה האישית והן מתוך מודעות לתהליכים חברתיים-תרבותיים רחבים יותר, העיסוק בזהות מבטא עמדה רב-תרבותית, בין היתר דרך אסתטיקה היברידית. חותם כוריאוגרפי ייחודי זה ניכר קודם כל בשפה התנועתית המובחנת של קאן עצמו, המשלבת בין ריקוד ה-Kathak ההודי למחול עכשווי באופן שמבטא חקירה של כל אחד מהסגנונות באמצעות האחר אשר יוצרת הרחבה כוריאוגרפית ואסתטית שלהם. הרב-תרבותיות נוכחת כתימה בפני עצמה בעבודות כמו Zero Degrees (2005), שיתוף פעולה עם הרקדן והכוריאוגרף הבלגי סידי לארבי שרקאווי (Sidi Larbi Cherkaoui), שמשקף את האופן שבו השניים 'נעים' בין מחולות וזהויות ממקורות תרבותיים וסגנוניים מגוונים; או Desh (2011), עבודת סולו אישית ובו זמנית אפית של אקראם קאן, שמציגה את הווייתו המורכבת בין מזרח למערב, מסורת ועכשוויות, דרך עיסוקו בהיסטוריה הפרטית שכרוכה במולדת ("desh" בשפה הבנגלית) הלאומית-תרבותית. בנוסף, בעבודות כמו Sacred Monsters (2006), שיצר ביצע קאן עם הרקדנית סילבי גיים (Sylvie Guillem), או Torobaka (2014), שיתוף פעולה עם רקדן הפלמנקו ישראל גלבאן (Israel Galván), ניתן ביטוי לדיאלוג תרבותי-סגנוני כמהלך של "exchange" כוריאוגרפי.

לרמות את השטן (2019), העבודה עימה מגיעה להקתו של אקראם קאן למופעים בישראל, מבוססת על עלילות גילגמש, אחד האפוסים הקדומים בתולדות האנושות, שמקורו במסופוטמיה ומתוארך לאלף השני לפנה"ס. יצירה שירית זו נכתבה בשפה האכדית על גבי לוחות חרס והתגלתה באמצע המאה ה-19 על ידי הורמוזד רסאם (Hormuzd Rassam), ארכיאולוג בריטי ממוצא אשורי. נדמה כי פרט היסטורי זה מהווה עיקרון מפתח בעיצוב העולם הבימתי ביצירה: מרחב ההתרחשות תחום על ידי לבנים שממוקמות בצורה סדורה זו לצד זו, ובכך יוצרות חלל המצוי מטפורית מחוץ לזמן מוגדר, ובו זמנית דימוי חזותי להוויה קיומית בראשיתית וקדם-תרבותית. מחוץ לחומת הלבנים ניתנן לראות פסיפס אדריכלי אשר בשילוב התאורה המוחשכת במכוון, יוצר קווי מתאר של עיר ובתוכה מגדלים, מצבה וכדומה, שניתן לפענח כייצוג של ארך (Uruk), עליה שלט גילגמש.

מתוך הסיפור המסועף הנפרש על גבי למעלה מעשר לוחות, בחר אקראם קאן להתמקד בקו העלילה שמציג את העונש שנגזר על גילגמש לאחר שהרס את יער הארזים והרג את שומרו: חברו הטוב אנדיקו, אדם פראי שגילגמש הצליח לרסן, נקלח ממנו על ידי האלים. עם זאת, היצירה אינה מציגה דמויות מוגדרות וכוריאוגרפיה סיפורית, ולמעשה עולה תחושה כי קאן בחר במודע להשאיר את הנרטיב פרוץ, ואפילו מעומעם, כדי למקד את חוויית הצופה במה שהופך את גילגמש ועלילותיו למיתוס כלל אנושי ועל-זמני - חיים ומוות, מנהיגות וחברות, וגם יחסי החברה אל הטבע/הסביבה. במובן זה, ניתן לזהות קווי דמיון משיקים בטיפול הנרטיבי של אקראם קאן ביצירה זו לבין iTMOi (ראשי תיבות של: "In the Mind of Igor"), העיבוד שיצר ב-2013 לפולחן האביב, יצירתם פורצת הדרך של וסלאב ניז'ינסקי ואיגור סטרווינסקי, בו הושארו הוויית הפולחן והאקסטזה הגופנית כמרכיבים המרכזיים של ההתרחשות הבימתית, במידה רבה על חשבון הקוהרנטיות של הסיפור.

מכאן, שהרובד החזותי והחושי משמש כעוגן מהותי באפוסים הבימתיים שיוצר אקראם קאן, והוא מקבל ביטוי גם באפיקים השונים של לרמות את השטן. כך, למשל, הבחירה בפרסוואה טסטורי (François Testory), רקדן מעל גיל 60, לזה שמגלם בצורה ברורה - או לפחות לאורך רוב המופע - את גילגמש, מה שמבסס את התחושה כי ההתרחשויות הכוריאוגרפיות הנפרשות מוצגות ממרחק הזמן ומפרספקטיבת הזיכרון של גילגמש המבוגר, ובכך נחוות כהרהור קיומי ותרבותי המבקש לחרוג ממרחב היצירה הספציפי ולהאיר על האנושות כולה. חוויית זמן זו נתמכת גם על ידי רגעים רבים בכוריאוגרפיה המציגים הקפאה של תנועה או שימוש בהאטה: סצנת הפתיחה מבוצעת כולה בהילוך איטי, ובכך נדמית לזיכרון שמתעורר לחיים מול עיניו של גילגמש ומציף רסיסים מתוך האירועים שסללו את גורלו. ברגעים אחרים, ההילוך האיטי ממלא פונקציה דרמטית של העצמת רגע קריטי בעלילה - מוות, יגון או היוודעות להשלכות של האירועים.

כוריאוגרפיה רב-תרבותית. צילום: יח"צ / midnighteast.com

את העמעום הנרטיבי מאזנת הכוריאוגרפיה, שמציעה עוגני פרשנות באמצעות מחוות תיאטרליות והבעות פנים מודגשות אשר ממסגרות רגעים קריטיים בעלילה ככאלה, אך בעיקר מבססת את תחושת הקהילה דרך קטעי הריקוד הקבוצתיים, כשנדמה כי אלו מכוונים גם להפקיע את הסיפור מהמרחב ההיסטורי-תרבותי הספציפי של גילגמש ולמקמו בתוך הקולקטיבי-אנושי של זמננו. מהלך זה נוצר בין היתר בזכות הרכב הלהקה, שנותנת ביטוי לגישה הרב-תרבותית של אקראם קאן בגיוון האתני של הרקדנים ובסגנונות המחול המוצגים. כך נשזר באינטנסיביות הדינמית של המחול העכשווי סגנון ה-Bharata Natyam אשר מבצעת הרקדנית מיתילי פרקאש (Mythili Prakash), ונדמה שכניסותיה אל תוך הכוריאוגרפיה גם ממקמות אותה לפרקים בעמדה של מתבוננת על ההתרחשות העלילתית, בדומה לתפקיד של מקהלה או אפילו 'דאוס אקס מכינה' בתיאטרון היווני. במובן זה, ההוויה הטקסית-שורשית שמתגבשת מתוך המחול בלרמות את השטן מגשימה את שאיפתו של אקראם קאן "לחקור מיתוסים ישנים וחדשים בקונטקסט של זמננו" באמצעות "גופים של אחרים [...] שנושאים בתוכם היסטוריות וחוויות רגשיות מורכבות" (מתוך אתר הבית של להקת אקראם קאן).