מחול, ציור וגוף מאפשר

להקת המחול טרישה בראון

מרכז סוזן דלל

מרכז סוזן דלל אירח בסוף חודש יוני את להקת המחול טרישה בראון לציון שנת היובל לקיומה. בראון, שהיתה המייסדת, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה עד לפטירתה ב-2017, נמנית על דור היוצרים המזוהים עם המחול הפוסט-מודרני שהתהווה בשנות ה-60 בארצות הברית, ובראשיתו שיקף עמדה רדיקלית שביקשה לחשוב מחדש מהם מחול, כוריאוגרפיה וגוף רקדני. במסגרת האירוע הוצגו עבודות שיצרה טרישה בראון בין השנים 1973-1985, חלקן אייקוניות ברפרטואר שלה, ודרכן ניתן לזהות לא רק את מאפייני ה'דקדוק הפנימי' של המחול הפוסט-מודרני אלא גם את השינויים שחלו בעשייה של יוצריו במעבר מהשלב המרדני לשלב הממוסד.

את הערב פתחו Group Primary Accumulation ו-Locus Trio שמוקמו על משטח מרובע ברחבה המרכזית של מרכז סוזן דלל, כך שהצפייה בהם התאפשרה מארבעה כיוונים ואף הזמינה שינוי מיקום תוך כדי ביצוען. טרישה בראון חיברה את עשייתה לא פעם למרחב הציבורי, הן על ידי הוצאת עבודות קיימות מהבמה לרחוב ולפארקים, והן ביצירה של עבודות תלויות מקום, כמו Man Walking Down the Side of a Building מ-1970 שבוצעה על צדי בניין בניו יורק, או Walking on the Wall מ-1971 שבה הלכו הרקדנים על קירות ה-Whitney Museum. הבחירה להתנתק מהמבנה המוסכם של המחול שיקפה את קריאת התגר של יוצרות ויוצרי התקופה כנגד האבחנה בין המחולי ליומיומי, ותמכה בתפיסת המחול שהציגו: לא מדיום להצגת סיפור או ביטוי של רגש, כי אם גוף בפעולה שנוכח בחלל ובזמן ומבצע תנועה טהורה (pure movement), קרי – נקייה מהמטענים העודפים של הווירטואוזיות הבלטית או האקספרסיביות של המחול המודרני.

פורמליזם אנליטי - Locus Trio. צילום: James Owen

עמדה זו ניכרת בבירור ב-Group Primary Accumulation מ-1973, השלישית בסדרת עבודות שטרישה בראון יצרה לאורך שנות ה-70, ומבוססת על פרקטיקת ההצטברות (accumulation) התנועתית שחקרה בשני אופנים עיקריים: התווספות הדרגתית של גופים תוך כדי ביצוע רצף תנועתי אחד, או פיתוח 'משפט' כוריאוגרפי דרך הרחבה עקבית של התנועות, הכיוונים ואיברי הגוף המבצעים אותו. בעבודה, ארבעה רקדנים שכובים על הגב במרחק שווה זה מזה, ומבצעים ביוניסון תנועות שחוזרות על עצמם ומתגבשות בהדרגה למשפט תנועתי שחוזר על עצמו תוך שינויי כיוון הדרגתיים של הגופים, כך שבסיום העבודה משלימים הרקדנים סיבוב של 360 מעלות בחלל. גישה אנליטית דומה מובילה גם את Locus Trio מ-1980, שמבוצעת על ידי שלוש רקדניות, וה'סקור' שלה מבוסס על תרשים של 27 נקודות על קוביית חלל שמקיפה את הגוף הרוקד. לאורך העבודה, הרקדניות בוחרות בזמן אמת, וגם משנות תדיר, את מיקומן ואת כיוון החזית שלהן, מבלי לחרוג ממבנה התנועה המוגדר. שתי העבודות ממקדות את תשומת הלב בהיבטים הפורמליסטים של הוויית הגוף הנע – חלל, זמן, משך, דינמיקה, מסלולים – ובהתאמה, הצפייה במהלכים הכוריאוגרפיים המתפתחים מחדדת את הרזולוציות הקטנות ביחסים המתהווים בין הגופים, ובין האיברים בכל גוף, ובכך מזמינה את הצופה לעקוב ולפענח את ה'קוד' שמניע את העבודות ומוביל אותן לסיומן.

בין המשוחרר למחושב. Watermotor.

שלוש העבודות הנוספות שנכללו בתכנית הערב הוצגו על במת סוזן דלל, ומשקפות שלב קריטי בהתפתחות השפה הכוריאוגרפית של טרישה בראון. Decoy הוא קטע ריקוד מתוך Glacial Decoy מ-1979, שיתוף הפעולה הראשון של בראון עם האמן רוברט ראושנברג שנמשך 16 שנה, ואחת היצירות הראשונות שלה לבמת פרוסניום לאחר שנים של עבודה במרחבים אלטרנטיביים. חלק מרכזי בה הוא ה-'סביבה' שעיצב ראשונברג וכוללת מסכי ענק שעליהם מוקרנים ברצף סדרה של 620 שקופיות שצילם, ונעות ממסך למסך, ובכך מהדהדות את תנועת הרקדנים במרחב. ב-Decoy מוצגת הכוריאוגרפיה בלבד, ומדגימה את הפרימה בפורמליזם האנליטי של סדרת עבודות ה'הצטברות' – התנועה נפרשת על פני החלל הבימתי בצורה מאפשרת יותר, וניכרת גם עבודה מודעת עם 'מנגנונים' מופעיים, כמו כניסות ויציאות, שבראון הפכה לחלק מהמחקר הכוריאוגרפי. האפשרות מתורגמת גם לאיכות תנועה משוחררת יותר, ומתבהרת דרך הצפייה ב-Watermotor שהוצגה בערב אחרי Decoy, אך נוצרה שנה לפניה. הסולו – שבמקור בוצע על ידי בראון עצמה, ובמופע נרקד על ידי מארק קרוסילאט – נחשב לזה שבמידה רבה סימן את המעבר מעבודה ניטרלית, 'אובייקטיבית' ולא אישית על בסיס הנחיות משימתיות, לחקירה תנועתית וכוריאוגרפית סובייקטיבית מתוך הידע וגם ה'לא ידוע' של הגוף. בכך, טוענת סוזן רוזנברג, הפכה Watermotor להצעה לפרדיגמה חדשה של יצירה שמבוססת על הדינמיקה שבין אלתור ספונטני לכוריאוגרפיה כתובה (Foster, 2012).

התמלאות פואטית בצבע. Working Title. צילום: Trisha Brown Dance Company Twitter

בעבודה האחרונה, Working Title מ-1985, השפה ה'בראונית' קיבלה ביטוי בגופים של שמונה רקדנים, שנעו בין מבנים כוריאוגרפיים יזומים ומוגדרים להתרחשויות סימולטניות שהקשר ביניהם נוצר רק מתוך ההתקיימות שלהן בחלל ובזמן משותפים. תנודות אלו ניכרו גם ביחסים בין התנועה למוסיקה, שלפרקים שירתו זו את זו מבחינה קצבית או דינמית, וברגעים אחרים פשוט 'נכחו' במקביל. אך המימד המסקרן ביותר בעבודה הוא התנועה עצמה, שבראון יצרה בהשראת ילדותה: "זו החוויה הראשונה של ילד בריצה מהירה... אלו היו דפוסי תנועה א-סימטריים ולחלוטין בלתי צפויים" (מתוך התכנייה). בהתאמה, נדמה כי היוצרת כיוונה את הגוף הרוקד כך שיכיל בתוכו באופן אורגני את הילדי והבוגר, המשוחרר והמחושב, החוויה הפנימית-אינסטינקטיבית וההתבוננות החיצונית עליה מפריזמה כוריאוגרפית.

סגירת הערב עם עבודה זו חידדה במידה רבה את המחשבה האוצרתית של האירוע, שדמה לתערוכה רטרוספקטיבית שלא רק הציגה נקודות ציון משמעותיות בעשייה הכוריאוגרפית של טרישה בראון, אלא גם חשפה את זיקתה לציור. במהלך שנות ה-80 וה-90 זכו עבודותיה לנוכחות הולכת וגוברת בשדה האמנות, והוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם, ובחלק מהן החיבור בין הדיסציפלינות הוגשם באופן מפורש. ב-It's a Draw/Live Feed מ-2002, למשל, ביצעה בראון ב-Fabric Workshop and Museum בפילדלפיה פעולה ציורית-כוריאוגרפית בהקשר ציבורי: הקהל צפה בתיעוד מצולם בזמן אמת של הציור המתהווה בתוך חלל לבן, שנראה בו זמנית כמו דף לבן ריק או מסגרת. באופן דומה, גם בערב היצירות של טרישה בראון שהוצג בסוזן דלל שימש הציורי-מוזיאלי כמצפן מארגן נוסף של המחולי: המשטח המרובע שעליו הוצגו העבודות בחוץ הכיל את הרקדנים כמו מסגרת, כשם שהמעבר מביגוד לבן פונקציונלי לתלבושות עם הדפסים מגוונים חולל מהלך חזותי, פואטי כמעט, של התמלאות הדרגתית של הקנבס – עבודת המחול – בצבע.