להסתכל אחורה אל העתיד

The Desire to Create Something that Already Exists - וינסנט ריבייק (הולנד)

Execution Series - ערן שני (ישראל/צרפת)

פסטיבל צוללן למחול עכשווי מתקיים השנה סביב התימה "Hypseria!" מתוך תפיסת ההיפסטריות כאסתטיקה, מצב תרבותי והוויה רגשית שנוגעת, ואף משחקת במודע, עם הקצוות. בשתי עבודות שהוצגו בשבוע הראשון עולה מאפיין מובהק של ההיפסטריות, והוא הפנייה לעבר לשם הנכחת המסמנים האייקוניים שלו בהווה, לרוב דרך עדכון מכוון של צורתם: "ה'היפסטריה' היא הרגע שבו הדור מתעורר ומבין את הנקודה הקריטית שבה העולם נמצא. זהו רגע של דור שנודע עד כה באדישותו, ולפתע המגמה העכשווית שלו היא בחינה של התארגנות מחדש, שמתחילה בעשייה של 'היסטריזציה' למציאות החיים המוכרת לו" (מתוך הקומוניקט).

עבודתו של וינסנט ריבייק, The Desire to Create Something that Already Exists, שנוצרה במיוחד לפסטיבל, מגשימה מהלך של פרימת הסדור והמוגדר בשני צירים מקבילים שמזינים זה את זה: רעיונית, העבודה נפתחת בשיתוף חוויות אוטוביוגרפיות קונקרטיות וספציפיות הקשורות בגוף (אובדן הבתולין, שגרת הרקדן) והופכת בהדרגה למפץ של טקסטים, צעקות וציטוטים שנדמים לזרם התודעה הקולקטיבי של התרבות בנקודת הזמן הנוכחית; תנועתית, ההתרחשות שמתחילה מאסופה של גופים שכובים, ניטרליים לכאורה, ומהלך כוריאוגרפי מובנה המכוון ליצירת שרשרת אנושית, מתפתחת לתנועה חופשית ונטולת עכבות שדוחקת את הגוף והנפש לאקסטזה, ומתמסרת אליה בחדווה, כמו חוגגת את היות ה-"עצמי" במרכז העולם.

לרקוד עד אבדון. The Desire to Create Something that Already Exists - וינסנט ריבייק. צילום: דוד קפלן

אל מול תהליך זה, שמכונן מרחב בעומס יתר של פעולות, סאונד ואובייקטים, קשה להתנתק מהתחושה שהדימויים המתהווים הם בו זמנית הצבה של חומרים חזותיים וכוריאוגרפיים בעלי מטען היסטורי, וגם פירוק שלהם. בגדי הפרפורמרים, למשל, מתכתבים עם אופנת הרחוב האתלטית שמדגישה את הגוף, אך גם נחווים כקריצה לאופן שבו מרס קאנינגהאם יצר "פלטת צבעים" דרך פיזור הרקדנים בחלל (כמו ב-Points in Space מ-1986). גם הרגעים שבמהלכם שתי קבוצות של רקדנים עומדות ליד הקיר ומחלקות הנחיות בלתי פוסקות לאלו שמתנועעים במרכז, מזכירים את המחול ממוקד-המשימה (task-oriented) של אנשי ג'דסון, שחקרו היבטים צורניים של כוריאוגרפיה באמצעות מנגנונים כמו הצטברות, חזרתיות וחזרה לאחור. אלא שדרך פעולת השחזור (re-enactment) חושף ריבייק את הפער בין העבר לבין עמדתו בהווה: בעוד שהמשימה הכוריאוגרפית בוצעה בג'דסון מתוך מחויבות לגישה האנליטית, צעקות ה-"change" של הפרפורמרים אצל ריבייק אינן נענות אלא נותרות צפות במרחב אל מול הרקדנים השקועים בעצמם, כמעט בהתרסה, ובגופם שחווה את ה-"כאן ועכשיו".

גם בהמשך, מבעד להתפרקות הגופנית והרגשית, ולגילויי העירום והאוננות הבלתי מתנצלים, מבליחות לפרקים סדרות של תנוחות גוף פיסוליות קלאסיות ורנסאנסיות באיכויותיהן, ועימן גם רסיסים של צעדי בלט, דימוי הבלרינה-כסילפידה-או-ברבור שזרועותיה מוצלבות ברכות על החזה, ואפילו הדהוד ליצירת המופת הולדת ונוס של בוטיצ'לי (1486), כשאת הצדפה המפורסמת החליף מצוף-ים סגלגל. המתח שנוצר בין עבר להווה מתגלה גם מתוך "תרגיל מראה" שמבצעים הרקדנים: צמדים שמעתיקים, או בעצם משעתקים, זה את זה, וגופים שמאבדים בהדרגה את ההוד וההדר וקורסים אל תוך הכעור והקעור, לא מתוך ייאוש אלא דווקא חירות מוחלטת. תחושה זו מגיעה לשיאה בסיום, במצעד גאווה גדוש בוודקה וצמר גפן מתוק שמחולקים לקהל, מסטיקים שנזרקים לכל עבר, פרחים מפלסטיק ומניפה אוריינטלית, מקלדת ישנה שמוטחת על הרצפה ונייר "פצפץ" שעוטף את הגוף כאילו היה מוצר צריכה. אלו ממלאים את החלל, ויחד עם גופי ההי(פ)סטריה, חוגגים את "הסימפוניה המרירה-מתוקה של החיים".

שיר הלל ל-"עכשיו". The Desire to Create Something that Already Exists - וינסנט ריבייק. צילום: דוד קפלן

הדי העבר נוכחים גם ב-Execution Series של ערן שני אשר ממוקמת על התפר שבין עבודת במה, תצוגת אופנה ותערוכה מוזיאלית, ומכילה זיכרונות של מסלולי התנועה והוויית הנוכחות של הגוף המייחדים כל הקשר פרפורמטיבי בנפרד אך מתמזגים כעת יחד. בכך מתמקם שני בתוך מסורת ארוכת שנים של יחסי גומלין בין אופנה למחול, שקיבלו ביטוי כבר בתחילת המאה העשרים בעיצובי התלבושות של קוקו שאנל ליצירות של ה-"בלט רוס" וניכרים גם בדוגמאות עכשוויות, כמו התצוגות הפרפורמטיביות של אלכסנדר מקווין, שנושקות לתיאטרון חזותי, והאופנה העילית של חוסיין שאלאיין (שגם יצר למחול) אשר משלבת תאורה ואדריכלות.

גוף, אובייקט, יצירה. Execution Series - ערן שני. צילום: דוד קפלן

נקודת המוצא של שני היא הבגד והאופן שבו הוא לא רק משמש כסות לגוף אלא במידה רבה מגדיר את קווי המתאר שלו ומתווה את תנועתו במרחב. העבודה נפתחת בנקודת מוצא מונוכרומטית למדי: שני הפרפורמרים, תמר שלף וניר ג'ורג'יו לוין, לבושים בבגד שחור בעל קווים נקיים המכסה את כל הגוף, ונעים באיטיות רבה כמו פסלים בתערוכה או דוגמנים ברגעי העצירה בסיום המסלול. סדרת התנוחות שנוצרת מסבה את תשומת הלב לתנועה שמתקיימת בתוך הגוף גם כשהוא במצב נייח יחסית - פיתולים וקימורים עדינים שנגלים מבעד לבד, ולעיתים מודגשים באמצעותו. בהמשך לובשים השניים בגד שבמידה רבה מייצג גישה עיצובית אחרת ומחולל אפקט כמעט הפוך: עליוניות בטונים בהירים אשר חושפות את טפחי הגוף, שהתנועה היא חלק אינטגרלי בעיצובן בשל השילוב בין צורות וטקסטורות מגוונות. תלבושות זו מניבה איכות תנועתית שונה של הגוף, שכן הבגדים המודולריים הופכים להיות שלוחות של הגפיים שמצטלבים ונפרדים זה מזה, והכוריאוגרפיה שנוצרת בין שלף ללוין כמו מציירת קווים ומסלולים בחלל.

לקשט את חורבן הבית. Execution Series - ערן שני. צילום: דוד קפלן

ככלל, העבודה נסמכת על מתח מתמיד בין נוכחות להיעדר: הבדים הגדולים שלוין "משחרר" מן הקומה השנייה כלפי מטה מעוררים מחשבה על פעולת המעצב שיוצרת קונספט עיצובי מוגדר מתוך הצורה הגנרית של החומר, כשם שהבגדים שתלויים על הקיר מסבים את תשומת הלב לגוף שאמור "למלא" אותם, רעיון שמקבל הגשמה בימתית ברגע שבו תמר שלף "נכנסת" אל תוך מקטורן צהוב, ובאחת הופכת גם לאובייקט מוזיאלי. זליגה זו בין מצבים מקבלת מימדים ועומקים נוספים ככל שהעבודה מתפתחת, ובולטת במיוחד בתמונות האחרונות: בהתאם לדרמטורגיה המוסכמת של תצוגת אופנה, שלף נכנסת בשמלת-גלימה לבנה ונעמדת במרכז החלל, אך לוין מארגן לידה דווקא סביבת עבודה - הוא פורס ניילון על הרצפה וממקם פנסי תאורה, ואז מתחיל לצייר על השמלה גרידים שחורים באמצעות מברשת צבע, פעולה שניתן לתפוס כמחווה לפינאלה של תצוגת אביב/קיץ 1999 של אלכסנדר מקווין, שבה רובוטים "ירו" צבע שחור על שמלתה הלבנה של הדוגמנית שלום הרלו. בסיום מכניסים שלף ולוין שולחן ערוך בהקפדה עם סרוויס מעודן, חובשים משקפי הגנה ומסתערים על הכלים, תחילה - כך נדמה - רק כדי לבחון איך ירגיש אקט החורבן של סממני התרבות הגבוהה, אך לבסוף הם מתמסרים לו, ומשאירים אותנו, תרתי משמע, להתמודד עם השברים.