כרוניקות גופניות של סמלי תרבות

פסטיבל אינטימדאנס 2019 - אייקון. ניהול אמנותי: רננה רז ועופר עמרם

פסטיבל אינטימדאנס עסק השנה בנושא האייקון - מעמדו כסמל, מאפייניו כחומר ומשמעויותיו כזיכרון אישי ומושג תרבותי.

כמה מהעבודות עסקו בהתגבשות צליל, תנועה או דימוי לכדי אייקון: דנה חפוטה בוחנת בכס את ה-"מזרח", כפי שהוא משתקף דרך עיניים מערביות, באמצעות המפגש הבין-תרבותי הטעון בין מוסיקה מרוקאית למוסיקת הבארוק מחצר המלוכה של לואי ה-14, ובין טקסט מחקרי על טקסי חינה לגוף שמחולל תנועות זרועות ואגן מודגשות. לאורך העבודה ניכרת לא רק הפוליטיות של המבט שמגדיר את ה-"אחר" כאוריינטלי ואקזוטי, אלא גם הנזילות של יחסי הכוחות בין המתבונן למושא ההתבוננות. מבט על הגוף בתרבות עולה גם ב-Lovemissneeddead של אור מרין ואורן נחום, שנדמה לאטיוד כוריאוגרפי באוריינות החזותית של נקודת הזמן הנוכחית: אופיין החזרתי של סדרות המילים והמחוות שמבצעים 12 הרקדנים מאיר על האופן שבו ההוויה הטכנולוגית מבנה את ההתנהגות החברתית כיום כשפה של אייקונים מגולמים בגוף. אלו הופכים לתחביר שמתמצת הוויות, כוונות ומצבים לכדי מסר קצר, אך גם גורם ליחיד "להתמוסס" בתוך הקהילה ולאבד מן הפרטיקולאריות שלו.

ב-Heavily Ever After מתבוננות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל בנרטיב התרבותי של אהבה כמצב אידיאלי של "Happily Ever After" באמצעות אסופה של אייקונים חזותיים שנשזרים יחד: הסולו "The Man I Love" מיצירתה הקנונית של פינה באוש, ציפורנים, קטעי ריקוד מופתיים מסרטים מוסיקליים וסרטי קאלט, וקלוז-אפים של שוברי לבבות, כמו טום קרוז או קיאנו ריבס. אך המפגש של הגוף החי עם הדימויים המוקרנים לא רק שמציף את הקושי להתאים לתבניות המוסכמות אלא גם חושף את הווייתן המתעתעת כמציאות כוזבת, דרך הדימוי החזותי שצבעו דוהה וצורתו מתעוותת בהדרגה, כמו דמות האהוב שמתרחקת בהילוך אחורי עד שנעלמת לחלוטין.

מה נמצא אחרי "עד עצם היום הזה". Heavily Ever After - מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל. צילום: אבי גולרן - ארלה הצמצם הבוער

רייצ'ל ארדוס מנצלת ב-Tone Deaf את ההקשר הפרפורמטיבי של ערב קריוקי בהשתתפות הקהל כדי להציג את האופן שבו שירים נצרבים בגוף, והופכים לזיכרון חושי ומוחשי שמשמעותו צפה ברמות הוויה שונות. את המעגל התרבותי הרחב מייצג, למשל, "The Time of my Life" אשר מסמל את פנטזיות הנעורים של חתך דורי מסוים, אך אלו דווקא מתנפצות לעיני הצופים דרך בחירתה המודעת של ארדוס שלא להגשים בשלמותה את קפיצת ההנפה הבלתי נשכחת מ-"ריקוד מושחת" אלא ליצר נרטיב אחר ומורכב יותר. בהדרגה חודר המהלך פנימה אל האישי והופך לפלייליסט של נקודות ציון ביוגרפיות של הרקדנים, שבמסגרתו כל שיר לוכד בזמן כמיהות, אהבות ואכזבות פרטיות ובו זמנית מעוררות הזדהות.

נקודת המוצא של מספר יוצרים הינה דמות בעלת מעמד אייקוני, על הגבול שבין המציאותי למיתי. יואב בראל יצר את קינת הלויתן כמחווה של אור וסאונד לאהובה עוזרי ז"ל, ובהשראת המחקר שעשתה כדי ליישם על עצמה את האופן שבו הלוויתן מפיק צליל ללא מיתרי קול, לאחר שאיבדה את קולה בגלל מחלת הסרטן. בראל ממקם את הקהל בחלל חשוך לחלוטין שבו נשמעים שברי צליל, קול ותדרי סאונד, וכך מעצב חוויה של הימצאות בתוך בטן הלוויתן, או לחלופין - גרונה של אהובה עוזרי. ההתבהרות ההדרגתית של גבולות המרחב יחד עם התחדדות הצלילים מבנה באופן קונקרטי את תהליך התגבשות הקול, ונדמה כי הנקודה השחורה המופיעה על מסך הוידאו לקראת הסיום משולה לפתח המתקן שניצב על גרונה של עוזרי ואפשר לקולה לצאת ממנה, ולפגוש את העולם.

האישה, החליפה והאייקון. The Suit - אורי לנקינסקי. צילום: אבי גולרן - ארלה הצמצם הבוער

אורי לנקינסקי חוזרת ב-The Suit אל דמותה של ג'קי קנדי, "הגברת הראשונה" האולטימטיבית בתרבות המערבית, ובאופן ספציפי אל הסיור ההיסטורי המצולם שהנחתה בבית הלבן ב-1962 כהקשר פרפורמטיבי שחושף את מנגנוני הכוח שבתוכם - ואולי גם חרף היותם - הטביעה קנדי את חותמה על ההיסטוריה. בפתיחת העבודה מקיימת לנקינסקי סיור מודרך במרחבי אולם החנייה של תמונע, ובמסגרתו היא מתייחסת לרזולוציות הקטנות של האתר בדיוק מוקפד - מגרם המדרגות שמשמש הן כמקום אחסון והן כתפאורה, ועד לתיבת החשמל שבהתחלה נחשבה טכנולוגיה פורצת דרך וכיום נתפסת כאובייקט כמעט ארכיוני. בהדרגה מתגלעים סדקים בפסאדה החיצונית וביטוייה הריטואליים - הפנים החתומות, אחזקת הגוף המאופקת והדיבור הענייני - חושפים את המורכבות שבהוויית האישה כאייקון ואת המתח בינה לבין הפרסונה שייצגה.

שרופות של מיכל הרמן ורותם וולק מתמקדת בתופעת הגרופיות ושוזרת יחד פרקטיקות גופניות והתנהגותיות שדרכן זוכה מושא ההערצה לאישור ותוקף: הן קופצות בהתלהבות, מנסות לפרוץ מחסומי גדר וחבלים, ממציאות המנונים ("שרופה עליו לנצח, ליבי ימות עליו תמיד") ומתפשטות לחזייה ותחתונים. דרך המהלך ההולך ומצטבר עד לכדי שיגעון נטול עכבות, מתחדד תפקידו של הנעדר-הנוכח, לא בהכרח בשל זהותו הספציפית, אלא ככוח מחולל שמעניק אושר, עונג ומשמעות, שאינם אלא אשליה רגעית. גם בעבודתם של כרמל בן אשר וצוקי רינגרט, מחווה / Evening, מונחכת דמותה הנעדרת של הכוריאוגרפית, האמנית ומורת הדרך חווה פיינגולד, באמצעות קטעי ארכיון ותיעוד מצולם של יוצרים ישראלים אשר חולקים תובנות על משנתה, ושחזור של עבודותיה שמבצעים בן אשר ורינגרט בפני הקהל. ככל שמתפתחת העבודה עולות תהיות אל מול הביוגרפיה של פיינגולד, עד לכדי הבנתה כדמות מומצאת, ויחד עם זאת, דווקא מתוך ההתמסרות העמוקה של היוצרים-מבצעים לעקרונות הפיקטיביים של עשייתה, משפטים כמו "האישי הוא הכי פנימי והכי אוניברסלי" מקבלים צורה וביטוי אמיתיים, מוחשיים ומגולמים בגוף הנוכח ב-"כאן ועכשיו".

הבדוי שהופך לממשי. מחווה / Evening - כרמל בן אשר וצוקי רינגרט. צילום: אבי גולרן - ארלה הצמצם הבוער

התבוננות על האייקון עולה גם בהקשר למרחק שבין הילדות לבגרות: במותחן חוזרת מיכל גיל לאליל ילדותה, מייקל ג'קסון, ולקליפ הבלתי נשכח שלו, "Thriller", ומצליחה למזג באקט השחזור בפני הקהל את העבר וההווה, התמימות הילדית והמבט המפוכח - את הביצוע המוקפד של הריקוד שמנסה ללכוד כל תנועה וניואנס, וכך להנציח את דמותו הנערצת של ג'קסון, מחליפות בהדרגה איכויות פרפורמטיביות אחרות, כמו היעדר חיוניות גופנית או מחוות מיניות אפלות, שמהדהדות לגילויים שנחשפו בסרט התיעודי על חייו של הזמר, וסדקו עבור כל מעריציו את דמותו השלמה והמושלמת. גבע זייברט מבצע בפרינסס מהלך של Re-enactment קומי לחגיגות בר המצווה, ובמסגרתו מגשים את פנטזיית הילדות (דאז) לבצע את הריקוד המרכזי עם נסיכות דיסני: יסמין מ-"אלאדין", היפהפייה הנרדמת, שלגיה ובת הים הקטנה - אריאל. במסגרת זו נראה כי ה-"שיבושים" הקטנים שמחוללים שינויים בנרטיב החגיגה המקורי - דמותה של אריאל שמבוצעת על-ידי רקדן, הכתר שמורידה יסמין מראשה וממקמת כבירית על רגלו של זייברט והנסיכות כמחזיקות מעמד החופה - מגשימים את תפקידה של בר המצווה כטקס חניכה אמיתי, ומובילים את היוצר לא רק לאימוץ מחבק של העבר אלא להבנת תפקידו בעיצובו כיום.

המפגש בין אייקוני עבר לגוף הנוכח בהווה עולה בכמה עבודות: בעגלה ריקה מציבה תמי יצחקי את גופה הפרטי כזירת מפגש לדמויות מהקשרים תרבותיים ומחשבתיים שונים דרך הפעולה המבוצעת בזמן אמת. לאורך העבודה, שבנויה כזרם תודעה מגולם בגוף, שוזרת יצחקי את תנועת הברכיים של שיטת פלדנקרייז עם משמעותן כ-"נצח והוד" בתורתו של רבי נחמן, מפענחת את שנת השמיטה מהמקורות כפיתוח היכולת לסמוך בטכניקת הריליס, ויוצרת קו אסתטי ורעיוני המשכי מ-"חזון העצמות היבשות", עבודת הבמה המפורסמת ביותר של הנביא יחזקאל כלשונה, ל-"Rhythm 0" של מרינה אברמוביץ'. שם, בתמצית הטוטאליות של אמנות הפרפורמנס, חוזרת יצחקי אל עצמה ומציפה את האטריבוטים המסמלים עבורה עונג וכאב - בירכיות, חבלים, משקולות ונעלי פוינט.

מסע לילה אל תוך מנהרת הלב. 60,000 גר(ה)ם - דנה רונטברג. צילום: אבי גולרן - ארלה הצמצם הבוער

ב-60,000 גר(ה)ם "צוללת" דנה רוטנברג אל דמותה של כוהנת המחול המודרני, מרתה גרהאם, כמהלך של רפלקסיה עצמית: בהשראת הסרט "A Dancer's World", נפתחת העבודה עם הקרנת דמותה של רוטנברג בחדר ההלבשה של תמונע, כשהיא חולקת עם הצופה את הטקסט שאמרה גרהאם במקור והתייחס לדמות שגילמה, יוקסטה, אך בקונטקסט הפרפורמטיבי החדש משקף את יחסה של היוצרת לאייקונית המחול. בהמשך מתפתחת העבודה לכדי רצף כוריאוגרפי שמורכב ממגוון הרמות מיצירותיה הידועות של גרהאם, ואלו ניצבות מול הצופה לא רק כנכס צאן וברזל תרבותי אלא כצוהר לנפשה של רוטנברג וליחסיה עם סביבתה בהקשר למצבים של הזדקקות או היכולת לבטוח, שבמידה רבה מהווה הגשמה פואטית לתפיסתה של גרהאם כי דרך החיבור לדמות "את מאבדת את עצמך כדי לשוב ולמצוא את עצמך".

להתכונן אל העתיד דרך אייקוני העבר. היכון! - עדו פדר. צילום: דוד קפלן

האירוע הפרפורמטיבי היכון! של עדו פדר (בשיתוף עם מיכל סממה) מייצג "תנועה לעבר העבר, לעבר דימויים חתומים שהגוף מצווה לשאוף אליהם" (מתוך התכנייה), ובמסגרתו מבצעים תשעה רקדנים פעולות שמהדהדות לעבודות אייקוניות בתולדות הפרפורמנס של ויטו אקונצ'י, מרינה אברמוביץ' וקרולי שנימן. לאורך העבודה ניכרת בבירור ההפנמה של מורשת אייקוני המיצג בטוטאליות של הגוף החי, בנוכחותו החשופה והישירה מול הצופה ובהתמסרות מרצון לדחיקת ה-"עצמי" לקצה גבול הסיבולת (ומעבר). בו זמנית מורגש גם המרחק מן העבר, שמתגלה מתוך המפגש בין התיעוד הוויזואלי המוקרן שמזקק את אותה רדיקליות ראשונית, מחוספסת וחד-פעמית של שנות השישים, לבין האיכות ההיפסטרית, שופעת המודעות העצמית, של גופי ההווה. בנקודה זו נדמה כי נחשף גם תפקידו של פדר כ-"אוטור" שמבקש לתקף את מעמדם של האייקונים, בין היתר כדי שישמשו עוגן ומצפן לתרבות ולגוף המצויים כעת בשבר.