למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

Are We Human, or Are We Dancer?*

בביצוע להקת פרסקו - יורם כרמי - O.K-19

יצירות: On - כוריאוגרפיה: עדי סלנט; Kapow - כוריאוגרפיה: אייל דדון


הערב החדש של להקת פרסקו, O.K-19, עבר תלאות רבות עד הגעתו לבמה: תהליך עבודה שנעצר וחודש לסירוגין בשל מגפת הקורונה, ובכורה חגיגית שנקטעה בפתאומיות כ-5 דקות לאחר שהחלה בגלל ירי טילים לאזור המרכז בחודש מאי, ובתזמון כמעט סוריאליסטי לרגע שבו אחת מרקדניות הלהקה ניצבת מול הקהל בגפיים שלוחות לקצוות ופה פעור לרווחה. שמו של הערב התהווה מחיבור האותיות הראשונות של שתי העבודות שמרכיבות אותו - On של עדי סלנט ו-Kapow של אייל דדון - אך בעיקר טומן בחובו קריצה לוירוס covid-19 שטלטל את חיינו, והציף מתוך השבר תובנות חדשות אותן ניסח יורם כרמי, המנהל האמנותי של להקת פרסקו, בתכניית המופע: "במהלך שנה מלאת עצירות, מכשולים ודאגה התגבשו שתי עבודות מרתקות החוגגות את הכח האנושי, משקפות את רוח התקופה ומציעות נקודת מבט ייחודית על האדם ומקומו בעולמו הפרטי וחלקו בחברה".


למרות השוני בגישה של סלנט ודדון לגוף ולכוריאוגרפיה, כמו גם בבחירה העיצובית של כל אחד - On היא מונוכרומטית ו-Kapow צבעונית - אצל שניהם ניכרת פיזיות מודגשת שמהווה כוח מניע של השפה התנועתית, כשם שהצפייה בשתי העבודות ברצף מחדדת את היותן גוונים שונים של תדר רגשי זהה, שהופך אותן לבבואה מסוגננת של נקודת הזמן והאופן שבו הטביעה את חותמה בגוף ובנפש.

עבודתה של עדי סלנט, On, נפתחת כרגע של מפץ בעיצומה של אינרציה תנועתית בלתי פוסקת: מבנים כוריאוגרפיים שמתגבשים ומתפרקים תדיר, וגופים שמבטאים איזו תחושה חירומית או הכרח להמשיך לנוע ולא לחדול. המתח הזה מקבל לפרקים ביטויים קונקרטיים במיוחד, כמו התקדמות הרקדנים בשורה כשזרועותיהם שלוחות קדימה, ובעודם מגמגמים שברי מילים תוך כדי מה מאבק על אוויר לנשימה, כשמיד לאחר מכן הם נשכבים על הרצפה ופורצים בצחוק נטול עכבות שנראה כי נובע מאותה מצוקה קיומית אבל מבטא אותה אחרת. התנודות בין קצוות גופניים או מנטליים חוזרות כל הזמן בעבודה, מדגישות את מצב ה-'לופ' שהיא משקפת, ומצביעות על נוכחותו של כוח חיצוני שממשטר את הגוף ונחשף בבירור, למשל, בצעידה העיקשת של הקבוצה קדימה ואחורה כשמנח ההצדעה המתוח של הזרוע הולך ונחלש מרוב תשישות.

שרידות אנושית. On - עדי סלנט. צילום: אפרת מזור


הרפיון הזה, שנדמה כי משקף את קצה יכולת הספיגה של הגוף, מאפשר לאנרגיה אחרת להבליח: הניאון הלבן מוחלף בתאורה חמה, תדרי המוסיקה האלקטרונית נחלשים ובמקומם ממלאים את החלל בהדרגה צלילי השיר "After Laughter (Comes Tears)" של וונדי רנה משנות ה-60, ונדמה שאנחנו 'נזרקים' בזמן לזיכרון עמום ורחוק של מסיבת כיתה - שני רקדנים חוברים יחד, מתקרבים ונוגעים זה בזו בעדינות מהולה בחשש, ומתהלכים בשבריריות על קצות האצבעות אחד סביב לשנייה. הדינמיקה הזאת חושפת רגעים קטנים של אנושיות רכה יותר, אך ככל שחולף הזמן, נראה כי מדובר בהפוגה רגעית בלבד, וכשם שהבזקי הניאון נדלקים מחדש, כך גם הגוף חוזר לתבניות התנועה הדרוכות שאותן כבר למד להפנים. עם זאת, נדמה כי הרקדנית האחת שנותרת על רגליה בסיום בתוך אסופת הגופים המתפתלים על הרצפה, מבקשת לומר לנו משהו על שרידות אנושית ועל העוצמה שבהתייצבות מול המציאות, קשה ככל שתהיה, מתוך הבחירה העיקשת לנכוח ולהיות.


אל מול העולם הקר והמתכתי שיצרה עדי סלנט, שמצוי בו זמנית ב-'עכשיו' וגם 'מחוץ' לזמן, Kapow של אייל דדון מעצבת מרחב בימתי שמשקף אסתטיקה אורבנית ספציפית אשר שואבת את השראתה מעולם הקומיקס, כפי שמרמז שמה - מילה טיפוסית לז'רגון המסמלת הדהוד של מכה/אגרוף - כמו גם המוסיקה האייקונית של סרטי סופרמן שנשמעת עוד בטרם נפתח המסך. עם תחילת העבודה, ניכר כי דדון תרגם את השפה הייחודית של המדיום המצויר לתזזיתיות מקוטעת, עיוותי פנים ומחוות גופניות מפורקות, אשר מזכירים את טכניקת הסטופ-מושן הקולנועית וכך מועבר הקומיקס מהשטיחות של הדף לתלת-הממדיות של המחול. בהתאמה, הרקדנים 'מחליקים' בין מנעד מגוון של מצבי צבירה רגשיים כמעט ארכיטיפיים - שמחה, כעס, עצוב, תסכול, התרברבות - תוך כדי תנועה בין חוזקות לחולשות, הרצון להיות חלק מהקבוצה והניסיון למצוא 'עצמי' ייחודי.

גיבורי על תלת-ממדיים. Kapow - אייל דדון. צילום: אפרת מזור

על אף הקלילות ההיתולית לפרקים שנוכחת בעבודה, אייל דדון לא הסתפק רק בטיפול אסתטי בעולם הקומיקס אלא ביקש לחדור לרבדיו העמוקים כדי לחשוף את מה שהופך אותו עבור רבים לתרבות קאלט, בין היתר בגלל האופן שבו הטבע וההתנהגות האנושיים מתגלים דווקא דרך דמויותיהם של גיבורי העל. בהתאמה, העבודה מלווה בקטעים מוקלטים מתוך ההרצאה"What Makes a Superhero?" שהעניק סטן לי, יוצר סדרת ה-Marvel Comics אשר הביאה לעולם את דמויותיהם האייקוניות של ספיידרמן, הענק הירוק, איירון-מן, Fantastic Four ורבים אחרים. הדהוד דבריו של לי על חשיבות המימד האנושי בבניית גיבור תלת ממדי ומעורר הזדהות, "שחי, נושם, דואג וחווה דברים בדיוק כמוני וכמוכם" (מתוך ההרצאה), על רקע תנועתם העיקשת של הרקדנים ב-Kapow, מתגלה במלוא עוצמתו בתמונת הסיום, עת הנשימות חדורות המטרה של הקבוצה מאטות ונהיות כבדות, תוך שהן חושפות את הסדקים בכוחות העל, את היופי שבפגיעות האנושית, ובעיקר את העובדה שאם המשכנו לרקוד גם אחרי תרחיש 'פנטסטי' ששום חוברת קומיקס עוד לא כתבה - מגפת קורונה עולמית - כנראה שכולנו בדרך זו או אחרת, גיבורי על.


* הכותרת לקוחה מהשיר "Human" של להקת The Killers



פוסטים אחרונים

הצג הכול