על עבודות מתוך שכבה א', ב' ו-ג'

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר 2019 - שכבות. ניהול אמנותי: ניצן כהן ונאוה צוקרמן

פסטיבל א-ז'אנר כלל השנה אסופה של עבודות גלריה, במה ומיצג אשר עוסקות בתימה של שכבות, הן כמושג המגלם בתוכו מימדים מופשטים כמו היסטוריה, גנטיקה או זיכרון, שחיבורם לגוף ו/או חומר הופך את תהליך ההצטברות שלהם למוחשי, והן כפרקטיקה של תנועה קונקרטית וסימבולית, שמבטאת את הדינמיקה בין הסרה להוספה בתוך המופע החי.

בעבודה "מצטיירת" מציפה אילנה בר את המרחב הבימתי באובייקטים דקורטיביים, בגדים ישנים, ציורים מעשה ידיה ומילים שנאמרות כמו מתוך תחושת דחיפות, ואלו מצטברים יחד לכדי שכבות חיים שמחברות יחד - בצורה שנדמית אסוציאטיבית, אך מתגלה כבעלת דקדוק פנימי רגשי - את הילדות והבגרות, קיבוץ חולתה ותל אביב, האמנות והיומיום, היוצרת והוריה. ככל שהעבודה מתפתחת, מתחדדת התחושה כי הדילמה האמנותית בין ציור ("אתה צריך לקלף כדי להגיע לעומקים") לקישוט (שהוא "על הדרך") היא בבחינת שיקוף של המהלך הדרמטורגי, שבמסגרתו ההצטברות החומרית מניעה קילוף נפשי של פרטים ביוגרפיים, דוגמת המשיכה לעיצוב שירשה בר מסבה והורידים ברגליים של סבתה שנחרטו בגופה שלה, חלומות נעורים להיות רקדנית וכוריאוגרפית ש-"נלכדו" בתוך השמלה דמוית הטוטו הלבן, והכמיהה ללבוש בגדים שיתבלטו על רקע פס הייצור הקיבוצי כדי "להיות מיוחדת אבל כמו כולם".

היצירה כחלון לנפש. "מצטיירת" - אילנה בר. צילום: דוד קפלן

"ברברית" של רוני בן חמו מציגה גם כן מהלך חזותי ותנועתי של צבירה וקילוף שכבות הקשורות בזהות. את העבודה היא פותחת בהקראת המוטיבציה לעבודת השורשים שכתבה בגיל 12 - "אדם שלא יכיר את עברו לא יידע להעביר ולהעניק לשאר משפחתו", אך בפועל מבטאת אמביוולנטיות אל מול חפצים וקולות שממלאים את המרחב ונתפסים כאטריבוטים של המורשת המשפחתית. בן חמו מנסה, למשל, ללוש קציצות לפי ההנחיות המוקלטות של סבתה, אך מצהירה כי "אצלי לא יהיו קציצות על השולחן", או מספרת על צלצול הטלפון עם שירו של אייל גולן שהפריע לשיעור הבלט ועורר תגובות על "הדם החם" ו-"שמחת החיים" שלה. מורכבות זו מועצמת כאשר היא עוטה על עצמה צמידי זהב, חושפת תחתונים וחזייה מוזהבים, ומתחילה לנענע את הגוף, אך התנועה הופכת לביטוי של תסכול - רקיעות, "שבירות" של איברים ומתיחה של העור, שכמו מבקשים לעקור את סממני האתניות של הזהות, ובסיום אכן נסגרים הרמטית בתוך סיר הקציצות.

גלעד ירושלמי פותח ב-"פִּיל - פִּילוֹן" את ה-"בוידעם" הקונקרטי והמטפורי וחוזר אל הרגע שבו הנאיביות שלו נלקחה או ניתנה כדי לבדוק כיצד האירוע השפיע על האופן שבו הוא מעצב אינטימיות. במרחב בימתי דמוי חדר ילדות שבמרכזו ניצבים ירושלמי עצמו, בובת פיל מפרווה והצופים כעדים/שותפים, נחשפים בהדרגה תהליך גילוי העצמי וחוויית המגע המיני הראשון, דרך תודעה שנעה בין הערצה ילדית לבובה ("האוזניים רכות כמו מטפחות, העיניים מספרות סיפור") לאירוניה של אדם בוגר ("מאמי, אם אתה רוצה מגע תפתח גריינדר, לא צריך בכורה בא-ז'אנר). ירושלמי מסיר מעל האירוע המכונן את מעטפת ההגנה של הזמן שעבר וחי אותו מחדש - צבע הבורדו של החדר, קולות הרקע של הטלוויזיה, ריח הרוק באוויר - תוך שהוא מעבד אותו דווקא דרך האטריבוט הילדות שאבדה ("יש רגע בחיים שעד אליו הייתי רך כמוך, ומאז נהיה לי עור אטום כמו של פיל אמיתי ולא פיל בובה") ואף מעניק לעצמו תיקון של מגע מנחם.

פתיחה פואטית של הבוידעם הרגשי. "פִּיל - פִּילוֹן" - גלעד ירושלמי. צילום: דוד קפלן

העבודה "ללא שם" שיצרה מאי זרחי בשיתוף המוסיקאי אלעד ברדס מציגה תנועה איטית והדרגתית של חשיפת שכבות קול וגוף אשר מהדהדת לאיכויותיו הרב-רובדיות של תיאטרון תמונע, שהיה בעבר מפעל לאימומי נעליים וגם דיסקוטק. כמו המרחב שספג לתוכו צלילים שנותרו בו כעקבות חומריות, נדמה כי המהלך שמחוללים יחד זרחי וברדס מכוון לגילוי הפינות העמוקות בתוך האורגניזם החי: תחילה ניצבת זרחי מול הקהל רק כצללית שנוכחותה מורגשת גם בתוך העלטה הכבדה, ובהדרגה מתווספים לקווי המתאר של הגוף-חומר פרטים - איברים, עור, צבע, תנועה וקול. במקביל, מתחיל הגוף לתפוס מקום בחלל כשזרחי "נעלמת" ומתגלה שוב בפינות שונות של המרחב, ובדרך זו גם מגדירה את גבולותיו, ואת תנועתה מלווה העבודה הקולית שהיא מפיקה בעצמה יחד עם ברדס שמעבה את קולו בעזרת מחשב. כך מתמזגים יחד הקולות החבויים בטופוגרפיה הגופנית עם ההיסטוריה הצלילית של המקום ומתעבים לכדי שכבות חדשות של הווה מתמשך.

"תת קולי" של עלית קרייז וניר ארז מסירה את מה שניתן להגדיר כשכבות הבלתי נראות של מרחק - או אפילו ריחוק - בין אנשים זרים על מנת לייצר אינטימיות. העבודה, שנפתחת כשקרייז היא מופיעה יחידה על הבמה, מתחילה בפועל כאשר הצופים מוזמנים לחלוק איתה את החלל, וכך מתבוססים לא רק הגבולות בין האנשים אלא גם המחיצה המוסכמת שמפרידה בין במה לקהל. תוך כדי חשיפת מחשבות ושלבים בתהליך היצירה, מציפה קרייז אנקדוטות הקשורות בחייה האישיים ("עליי תמיד חושבים שאני ממהרת, הגדרה בעייתית לאמנית פרפורמנס"), ומתוך שכבות המידע מחלצת תובנות על התנהגות אנושית שאותן היא מפנה כשאלות לצופים בקהל: מה עושים במקום עם אנשים שלא מכירים, האם נוח להיפתח בפני זרים, ובעיקר - מה זאת אינטימיות. דרך תשובותיהם, שמכוונות גם כלפי הנוכחים האחרים ואף מעוררות אינטראקציה איתם, מתמלא המרחב בהדרגה בתוכן רגשי - תחושות, התבוננות עמוקה ואפילו מגע.

גם ב-"קוטיקולה" חוצה עדילי ליברמן איזה גבול בלתי נראה ומביאה לבמה את "החיים עצמם": טקסי השגרה שלה ושל קשת, בנה בן העשרה חודשים, ולאון, הכלב המשפחתי בן ה-14. במובנים רבים מהווה הקוטיקולה - שכבת ההגנה הדקיקה שקיימת באנטומיה האנושית סביב הציפורנים או ככיסוי של זקיקי השיער - מטפורה לקו הרעיוני של ליברמן, שמבוסס על הסרת השכבות המבניות והדרמטורגיות המוכרות מהמופע הבימתי והשארתו פתוח ופרוץ לחלוטין. כפועל יוצא מכך, ההתרחשות מתקיימת בתוך הווה שהוא לא רק חד-פעמי אלא נתון לחוקיות המייצגת את ההיעדר המוחלט של חוקיות מארגנת. יחד עם זאת, דווקא בתנאים אלה נדמה כי נוצרת שכבת הגנה חדשה, שכן המפגש הבלתי אמצעי בין הקהל לדינמיקה המשפחתית האינטימית בדרך כלל, מגייס את הצופים להתערב רגשית וגם פרקטית בריטואלים של החיים - האכלה, אמבטיה, סידור ואיסוף צעצועים - ולהגשים את רעיון ה-"שבט" התומך שעימו פותחת ליברמן את עבודתה.

המופע כשכבת הגנה. "קוטיקולה" - עדילי ליברמן. צילום: דוד קפלן

עבודתו של סאמיר ג'אבר, שנושאת את שמו, מתקיימת על התפר שבין גילוי לכיסוי: ג'אבר, לוחם חופש שבעבר הצטרף להתנגדות הצבאית, נפצע והשתקם דרך שפת הגאגא, וכיום נאבק נגד הכיבוש דרך האמנות (לפי התכנייה), ניצב מול הקהל כשפניו מכוסות, חלק מגופו עטוף בניילון, ובידו אקדח. במובן זה, ג'אבר הוא מעין "כל אדם", דימוי קונקרטי וסימבולי בתודעה הלאומית-קולקטיבית אשר מופקע מהקונטקסט שלרוב שמזוהה איתו, וממוקם בזירה פרפורמטיבית שהופכת את הווייתו לדינמיקה עדינה בין מחוות מציאות לריקוד. בחלקה השני של העבודה נדמה כי הקהל עד לתהליך ההתעוררות, תרתי משמע, של גוף תחת דיכוי: ג'אבר השכוב מתחיל בהדרגה להניע איברים עד שכל גופו מגיב לקצב המוסיקה האלקטרונית, נמתח מדי פעם בעווית קיצוני, ונעמד על רגליו. אז מקבל ה-"דימוי" לראשונה גם פנים ודמות: לשבריר שנייה מסיר ג'אבר מעל פניו את הכיסוי, ובסיום פורץ את קו ההפרדה הבלתי נראה בינו לבין הקהל, מתקרב ואפילו נוגע.

"כל אדם", בין הנסתר לנגלה. "סאמיר ג'אבר" - סאמיר ג'אבר. צילום: דוד קפלן

ב-"אלצהיימר פוליטי" מציג יעקב אמסלם, איש שמאל מהמועצה האזורית אשכול, את ההתמודדות עם "המצב" כדינמיקה בין גוף ונפש חיים וחווים, שצוברים בהדרגה עוד ועוד צלקות, לתודעה שנוטה להדחיק כמנגנון של הישרדות. דרך אימוץ פרקטיקת ההיזכרות של חולי אלצהיימר, אמסלם כותב פתקים כדי לא לשכוח וחושף באמצעותם שברירי זיכרון שמרכיבים יחד ביוגרפיה פרטית ולאומית, ומתוכן יוצק תובנות אישיות ופוליטיות, כדוגמת "ב-22/3 ב-23:40 אסף "נשרט" - אני צריך לזכור שראיתי את זה" או "אני צריך לזכור שכשאומרים שממשלת ישראל עושה הכל, היא דואגת שהסכסוך ישגשג". בחלקה השני של העבודה מציע אמסלם לצופים לסייע בשימור הזיכרון דרך כתיבת מחשבות משלהם על גבי פתקים, הקראתם ותלייתם על לוח השעם שלצידו, וכך מצטברות שכבות של מילים ותובנות אשר יוצרות מרחב תודעתי חדש שבבסיסו האחריות המוסרית של כולנו לזכור - כדי שלא נאבד.