למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

ריקוד מבעד לעדשת המיקרוסקופ

ג'ורג' וזלמן, חלב שחור - מאת: אוהד נהרין; The Look - מאת: שרון אייל

ביצוע: אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה


הערב החדש של אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה כולל בתוכו שלוש עבודות אשר יוצרות יחד ציר זמן סגנוני ורפרטוארי: שתי הראשונות הן עבודות מוקדמות (יחסית) של אוהד נהרין, ששפתן משקפת את החקירה הכוריאוגרפית של היוצר בתקופה שלפני ובסמוך לפיתוח הגאגא, והעבודה האחרונה נוצרה בידי שרון אייל, רקדנית אייקונית של להקת בת-שבע בעבר, וכוריאוגרפית שכבר העניקה ללהקה מיצירותיה.

"ג'ורג' וזלמן", יצירה מקורית עבור אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה, עלתה בבכורה בפסטיבל מחול שלם ירושלים ב-2006, ונדמית לאטיוד כוריאוגרפי שבבסיסו עיקרון קומפוזיציוני מוגדר: רצף תנועתי שמתפתח בהדרגה מתוך תנוחת מוצא קבועה ומלווה בפסקול הכולל טקסט שנבנה לפי אותה חוקיות. מהלך זה מפעיל שני ערוצי חוויה: הצופה נדרש לפעולה אנליטית של קידוד הרצף - זיהוי העוגנים הכוריאוגרפיים והטקסטואליים לצד גילוי המרכיבים החדשים שמתווספים בכל "מחזור ריקודי" - ובמקביל מתוודע למטען הרגשי העדין שמניב החיבור בין הפרטיטורה התנועתית לגופי הרקדניות ונחווה כיופי מהול בעצבות.


הוויה נשית של יופי מהול בעצבות. צילום: אסקף


תחושה זו נובעת, בין השאר, מן המראה הגנרי של הרקדניות: אל הרקדנית האחת שניצבת בפתיחה ללא תנועה מצטרפות ארבע נוספות, כולן בשמלות פשוטות בגווני ורדרד, וקיבוצן יחד יוצר דימוי של קבוצה המייצגת "כל אישה". ככל שהעבודה מתפתחת, מתחדד הרושם כי הנשים, בתוך חוויית גופיהן, כלואות במבניות סדורה של תנוחות קבועות ותצורה כוריאוגרפית מעגלית שאינה מופרת. צורניות מוקפדת זו מתחילה להתמוסס בהדרגה, כשקטעי סולו קצרים יוצרים הקפאה של הרצף הרפטטיבי וחושפים כל רקדנית באופן פרטיקולרי, ומתוך הגופים הכפופים אשר מתנהלים באיטיות מתפרצות פתאום תנועות עזות שחושפות עולם פנימי שמבקש לקבל ביטוי. מהלך זה מגיע לכדי שיא כשהרקדניות מתקבצות יחד ורוקעות בחוזקה, אך בסיום נראה כי הכוח החיצוני המחולל חזק יותר והן נשאבות מחדש אל התצורה הריקודית המוכרת.

כטיבן של כמה מיצירותיו של אוהד נהרין, שמה האניגמטי של העבודה מסקרן לנוכח ההוויה הגופנית הנשית שמוצפת בה. המפתח לחידה, כך נדמה, טמון בטקסט שמלווה את פס הקול: עיבוד לשיר "Making It" של המשורר והסופר האמריקאי, צ'ארלס בוקובסקי, שמובא בקולה של רקדנית בת-שבע לשעבר, בובי ג'ין סמית'. בוקובסקי הצטיין בזיקוק שגרת היומיום (האפרורית) של אנשים "רגילים" לכדי שפה ישירה, אפילו בוטה לפרקים, ותמונות פשוטות אך שלמות ומדויקות באגביות שלהן. אצל נהרין, נראה כי המשפט "just make it, babe, make it" אשר מהדהד שוב ושוב ברצף הכוריאוגרפי שחוזר על עצמו, הוא המבט האירוני ומפוכח עד לעייפה של ג'ורג' וזלמן דמיוניים, ובו בזמן נוכחים עד מאד, שכבר הבינו משהו על היחסיות - שלא לומר ארעיות - של הצלחה, אהבה, יופי, ובעיקר הגוף.

אל מול המרחב הנשי שמוצג ב-"ג'ורג' וזלמן" ניצב העולם הגברי של "חלב שחור", יצירה שהוצגה בבכורה על-ידי להקת בת-שבע ב-1990 (לאחר שהועלתה לראשונה בגרסה מוקדמת לנשים בלהקת המחול הקיבוצית חמש שנים קודם לכן), ומעצבת מהלך טקסי שנדמה כי חוזר בזמן אל הוויה אנושית בראשיתית. על הבמה נראים חמישה רקדנים לבושים בחצאיות בד לבנות בעוד פלג גופם העליון חשוף, כשאחד מהם ניצב לבדו והשאר נעים יחד בקצב אחיד, מטים את גופם פנימה והחוצה, אחורה וקדימה. מתמונה זו מתפתחות פעולות ותנועות שמהדהדות לפרקטיקות של חברות שבטיות: הרקדנים מעבירים ביניהם דלי ולבסוף מתיישבים בשורה על הברכיים, ובזה אחר זה טובלים את ידיהם בתוך דלי ומרטיבים את פניהם וגופם שמוכתמים בבוץ.


טקסיות גברית שבטית. צילום: אסקף


צביעת הגוף כמו מסמנת את שייכות הרקדנים לקהילה אחת והדינמיקה הכוריאוגרפית שמתהווה ביניהם כוללת בהתאמה תנועה משותפת של הגוף לקצב מוסיקת המרימבה (marimba), כלי פרקשן המזוהה בצורתו המסורתית עם אפריקה ואמריקה הלטינית, רגעים של "תן וקח" גופני כדוגמת עבודה על שיווי משקל בין שניים שנוצרת מתוך מגע הזרועות, וקטעי יוניסון של מחול מודרני עמוס בקפיצות ומעוגנת במבנים של שורות/טורים ומעגל. מתוכם מתגלה לפרקים היחיד כבעל תנועה עצמאית ומובחנת אשר שוברת את האחידות הקבוצתית, כמו מתוך התרסה, או לחלופין - מתווה עיקרון כוריאוגרפי חדש כדי להוביל את השאר. דואליות זו מקבלת ביטוי מודגש בסיום כשאחד הרקדנים חוזר אל הדלי ושוטף מגופו, תרתי משמע, את סימני הבוץ, וממשיך לרקוד לבדו בעוד השאר מתבוננים בגופו המחולל את עצמו.

"The Look", בכורה חדשה שיצרה שרון אייל לאנסמבל בת-שבע, היא עבודה שממקמת את הגוף במימד שבין החי לבין המכאני, וכבר מתחילתה מעצבת חוויה שהיא בו זמנית מדיטטיבית ומטרידה: הרקדנים הלבושים בשחור ומוארים בספוט חיוור, ניצבים עם הגב לקהל בגוש צפוף ונעים יחד באופן כמעט בלתי מורגש על פני דקות ארוכות. חיזיון זה מחולל אפקט כמעט קולנועי באיכויותיו, שמזכיר את הניגודים בין אור וצל ואת דימויי המון-האדם האנונימי בסרטים אקספרסיוניסטיים, אך גם מהדהד לעולם "מטריקסי" קר ומונוכרומטי של ישויות תבוניות שהן שיבוטי-אדם. במסגרת זו, טיפולה של אייל בגוף ובקומפוזיציה התנועתית הוא מעל לכל מדעי, ומשול לעבודתו של מיקרו-ביולוג שמזהה את התנועה הערה, התזזיתית, שמתחוללת בתוך משטח או חומר סטטיים לכאורה. את החיבור הבלתי אפשרי כמעט של מצבי הצבירה המנוגדים - תנועה ונייחות - מנכיחה אייל על הבמה בו-זמנית, ומחדדת בכך את רגישותו של הצופה לרזולוציות העומק של תנועות מיקרוסקופיות וגם לחוויית השלם ממבט-על.

כוריאוגרפיה מדעית, רקדנים חייזריים. צילום: אסקף


בהתאמה מתהווה הדרמה במימדים חומריים וגופניים: מבעד לצורה הסדורה ולקצב המסונכרן מתגלה פתאום היחיד, תחילה דרך חלקי גופו - ראש שנוטה הצידה ומפר את האנכיות המוחלטת של הקבוצה, זרוע במצב של ספאזם מעוות שבולטת על רקע הגופים המעוצבים בליטוש מוקפד, ולבסוף, ראש לבן וחייזרי שעולה מתוך "הגוש השחור" ומישיר מבט אל הקהל. בידולו של האחד מתוך הכלל חוזר על עצמו בווריאציות שונות בהמשך העבודה, שחלקן מחוללות גם תהודה רגשית: הנפת זרועות אינטנסיבית שנראית כמו ניסיון מעוף של ציפור, ומחדירה אנרגיה שוני לתנועה הרובוטית האחידה, ובהמשך גם אינטראקציה שנוצרת בין שני רקדנים שמתקדמים מחוץ למבנה הקבוצתי ונראית כהכלאה בין ריקודים סלוניים לסצנת מועדונים, אך מנותקת לחלוטין מ-"עוגנים" של תקופה, זמן או מקום. היבט זה הוא, ללא ספק, אחד המסקרנים בעבודה: התחושה כי חרף ההפשטה החזותית הקיצונית שמאפיינת אותה כשלם, היא מורכבת בפועל מאלמנטים רבים של מקורות סגנוניים מובחנים, כמו ריקוד חצרוני, בלט, מחולות עממיים-כפריים וכדומה.

כך גם הכוריאוגרפיה, שלמרות האדריכליות הניטרלית שלה, מעוררת אסוציאציה לעולמות מוחשיים ביותר, כמו תהליכי התפרקות תאים או תנועת להקות בטבע. אלו ניכרים במיוחד ברגעים שבהם הגוש הצפוף מתפרש באיטיות נחושה על פני המרחב והופך לפתע מנקודה בחלל למשטח של גופים, בהפניה הקולקטיבית של הרקדנים כלפי הקהל שחושפת פתאום את הגופים האחידים כבעלי פנים ייחודיות, ובקפיצות העיקשות של כל הלהקה יחד, שנדמות יותר להתגלות של כוח מופשט מאשר לפעולה של בני אנוש. דווקא ברגעים אלה, נדמה כי המשפט של גנדי שהיווה נקודת מוצא רעיונית ליצירה - "איש אינו יכול לפגוע בי ללא הסכמתי" - מקבל משמעות מתוך כוחו הבלתי נדלה של ההמון והנצחיות הבלתי ניתנת לעצירה של התנועה.


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #אנסמבלבתשבע #אוהדנהרין #שרוןאייל #TheLook #סוזןדלל

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית