למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

שייקספיר ליצורים תבוניים

חלום ליל קיץ בחלל - בימוי: אריאל ברונז ועידית הרמן

תיאטרון קליפה


"חלום ליל קיץ" נחשב לאחד ממחזותיו הפופולאריים של ויליאם שייקספיר ולמרות זאת, חבר הפרלמנט הבריטי סמואל פיפס כתב ביומנו ב-1662 כי "זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי", ואף הוסיף כי העונג היחיד לו זכה באותו ערב נבע מכך שראה כמה ריקודים טובים וכמה נשים יפות. את הציטוט של פיפס בחרו אריאל ברונז ועידית הרמן להציב בפתיחת התכנייה של הצגתם החדשה "חלום ליל קיץ בחלל", אשר מועלית במסגרת תיאטרון קליפה, והחלטה זו היא בבחינת מפתח פרשני שממסגר את עיבודם למחזה של שייקספיר - עוד לפני שהוא מקבל הגשמה בימתית - כטקסט שמתקיים במרחב מופרך ומופרע.


חלום אסקפיסטי למציאות מופרכת. צילום: דוד קפלן


הקומדיה הרומנטית של שייקספיר מתרחשת בליל קיץ אחד ביער סמוך לאתונה, ושוזרת יחד שלוש עלילות המתקיימות במקביל: סיפור אהבה סבוך בין ארבעה צעירים, תהליך עבודה של שחקנים חובבים על הצגה, וקורותיהם של הפיות ושוכני היער. מבחינה תיאטרונית, המחזה כולל בתוכו מנגנונים כמו כפל זהויות, מחזה-בתוך-מחזה, אי התאמות טקסטואליות בין זמן ומקום העלילה (יוון העתיקה) לעולמו של המחזאי (אנגליה האליזבתנית) ואמירות מטה-תיאטרוניות, כדוגמת "גם המחזות הטובים ביותר הם רק צל חולף. והטובים-פחות הם לא גרועים-יותר, אם הדמיון משלים את החסר" (מערכה 5, תמונה 1, תרגום: דורי פרנס). מבחינה נרטיבית, שימרו ברונז והרמן ציר עלילה אחד בלבד - סיפורם של בעלי המלאכה שמתכוננים להעלאת הצגה מול הדוכס - אך עדכנו אותו ברוח סרט מדע בדיוני זול, כך שהנגר, הרפד, הסנדלר ויתר חבריהם הפכו לאסופה של פרפורמרים לא שגרתיים שנשלחים להעלות הצגה בחלל כדי ליצור קשר עם יצורים תבוניים.

יתר המנגנונים שהציג שייקספיר מנוצלים לבניית שפה תיאטרונית שנשארת נאמנה למקור, ובו-זמנית מחברת אותו לעולם דימויי התרבות המערבית וגם להקשר הישראלי-לוקאלי. כבר בפתיחת ההצגה, למשל, ניכר חילוף הזהויות כשהשחקנית רעות רבקה מזהה את עצמה כעידית הרמן ומנכסת את הביוגרפיה שלה (חיה, יוצרת ומגדלת יחד ילדה עם אריאל ברונז). בהמשך מנמקים ברונז ורבקה את ההחלטה להתמקד רק ב-"סטורי" של בעלי המלאכה בכך ששאר המחזה עוסק ב-"אופרות סבון של בני האצולה", ומציגים את השחקנים באמצעות תיאורים "צהובים" של תכניות ריאליטי: אור לב ארי ש-"מתנדב בשלום עכשיו", קזויו שיונורי ש-"השתתפה בנינג'ה ישראל אך נפלה בסטפר", גל וולינץ ש-"העלה סרטון שהוא רוקד כמו בריטני וגרף 2.5 מיליון צפיות" וזיו בראשי ש-"חולה בלוקמיה וזה יהיה מעולה ליחסי ציבור". בהתאמה מתורגמת הרפלקסיביות של שייקספיר על התיאטרון למבט אירוני על הפרינג' בארץ: ברונז מסביר כי לטובת ההפקה נלקחו non-actors שעובדים בחינם, שאת שלושים ימי החזרות צמצמו לשלושה ימים ושהתלבושות נקנו ב-AliExpress, והשחקנים הופכים בהמשך לפרודיות על הסלבס של מחוזותינו - בוב הבמאי, סמי הרמאי, מיכל בקטנה, גל גדול ואייל גולני.


פרודיות על גיבורי תרבות וציטוטים משובשים. צילום: מרן אלדרס בראז


השפה הבימתית של ברונז והרמן מציגה עולם עמוס במלל, סאונד, אובייקטים והתרחשויות, ואלו שואבים את השראתם מאסתטיקה של קיטש, טראש ותרבות פופולארית תוך טשטוש הגבול (הדק גם ככה) בין מין לפורנוגרפיה, אמנות ואלימות. במסגרת זו סצנות שכוללות בדיחות גסות על גבול האינפנטיליות (כמו עודד צדוק, בתפקיד פירמוס במחזה-בתוך-מחזה, שמשבש משפטים כמו "מפיץ ניחוח" ל-"מפליץ ניחוח") ניצבות לצד תמונת אונס אכזרית שנמשכת דקות ארוכות ומבוצעת ללא "רעשי רקע". התוצאה היא מפץ חזותי בוטה וזול - שהוא מכוון ומודע לעצמו - של דמויות חוצנים עם שדיים גדולות שמפרישות נוזל דביק, צעצועי מין המשמשים כמסכות ואביזרי במה (כולל רגע שבו אדם רבינוביץ' מחזיק בידיו את איבר מינו הכרות והמדמם לכאורה) ואינטראקציה גופנית פרוורטית עם בובה, אשר מעצבים את אזור הדמדומים שבין מציצנות לזעזוע (ובכך מזכירים את סדרת "Sex Pictures" של האמנית האמריקאית סינדי שרמן שהציגה חלקי בובות ופרוטזות בדימויים מיניים ומטרידים מאד).

לצד התהוותו כמרחב עם חוקיות כאוטית משל עצמו, העולם הבימתי רווי בציטוטים "משובשים" של דימויים אייקוניים ויצירות אמנות קנוניות: הסצנה שבה קזויו שיונורי מקבלת מראת שולחן קטנה וקרם בזמן שהפרפורמרים שרים לה קטע מתוך "On My Own" מהדהדת לפרסומת לאיפור של הלנה רובינשטיין ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשנות השמונים, והרגע שבו פרפורמר מפרק ריבוע אחד מתוך "שטיח" המזרונים הירוק ומצהיר עליו "מלביץ' - זה תמיד עובד", הוא בבחינת קריצה לציור "ריבוע שחור על רקע לבן" של קזימיר מלביץ' מ-1915. בין אלה שזורים גם סמלים ישראליים במובהק - לטוב ולרע: סצנת המראת החללית, למשל, מבוצעת מאחורי חלון שקוף כשאת רעש ההתנעה מפיק (בין השאר) שואב אבק, ובמהלכה נעים הפרפורמרים בהילוך איטי - כיאה לשינויים בכוח הכבידה - ומעבירים ביניהם, בגאווה ציונית, את דגל ישראל.


מנגד, בתמונה בעלת אופי קליפי מלווה רעות רבקה בארבע פיות משונות באדום שמבצעות קטעי ריקוד ו-vogueing, ולצד האופי הלא מלוטש של הכוריאוגרפיה, שניכר במיוחד בניסיונותיה של בתולת ים לקפץ על זנבה כדי להסתנכרן עם הקצב, כל פיה מתגלה בפועל כעבריין מין מוכר: בני סלע ("האנס לשעבר"), חנן גולדבלט ("מסור ד"ש לגשש בלש") ומשה קצב ("גם אותו ניסו להאשים באונס בגלל שהוא מזרחי חזק"). כשהפיה האחרונה מזהה את עצמה כיגאל עמיר, צדוק-בתפקיד-פירמוס משתומם על כך שאינו אנס, ובתגובה מפתיר גל וולינץ-בתפקיד-הפיה "אז מה" ויורה שלוש יריות. על רקע זה, מאגד הסיום - באופן כמעט מתבקש - את כלל השחקנים לשיר באווירת פסבדו-התנצלות שייקספירית שמתובל במחווה כוריאוגרפית ל-"מים לדוד המלך" של הגשש החיוור: "אם קצת הגזמנו, בני הצל, יורשה-נא כך להתנצל... / מחזה שולי פעוט, רק חלום, לא מציאות / אין שום נזק לספר. תסלחו - ונשפר" (מערכה 5, תמונה 1, תרגום: דורי פרנס).*


לא מתנצלים. צילום: דוד קפלן


בדומה לעבודות קודמות של ברונז והרמן, לרבות "מתקן 27" ו-"תרבות בפריפריה", גם ב-"חלום ליל קיץ בחלל" קשה להתעלם מהתחושה שאסתטיקת הטעם הרע היא גישה אמנותית שמגלמת בתוכה גם אמירה על הגסות, הרדידות והאלימות של החברה הישראלית בנקודת הזמן הנוכחית, שייתכן וגם בגללה יצאו היוצרים (מטפורית, לפחות) לחפש חיים תבוניים מחוץ לאטמוספירה.

* תרגום זה אינו הנוסח המבוצע בהצגה. קרדיט על עיבוד וכתיבה מקורית: אריאל ברונז


#פרסום #כתבותנקראות #הצגה #חלוםלילקיץבחלל #קליפה #אריאלברונז #עידיתהרמן

216 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית