למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

נעים בין האישי לזוגי


מסך 1: רבקה לאופר ומתאוס פאול ואן רוסום, יגור מנשיקוב, תמר לם ודיוויד קרן

מסך 3: לוטם רגב, רוני חדש, טליה בק

במסגרת הרמת מסך 2018 - ניהול אמנותי: מאטה מוראי ואיציק גלילי

פרויקט הרמת מסך, אחת הפלטפורמות המרכזיות של בכורות מחול ישראליות, מתקיים זו השנה ה-29 במרכז סוזן דלל, ושנה שנייה בניהולם האמנותי של מאטה מוראי ואיציק גלילי. מסכים 1 ו-3, כדוגמאות מייצגות, הציגו עבודות שברובן בלט השימור של מסגרת צורנית וגישה כוריאוגרפית מסורתית לצד התרחקות מתכנים פוליטיים ו/או ביקורת חברתית ישירה. במסגרת זו, התנועה הריקודית שימשה כאפיק העיקרי ליצירת החוויה האסתטית ולהעברת תימות הקשורות באישי ובזוגי, ובאופני חווייתם דרך הגוף.

מבט על זהות העצמי עולה בעבודתו של יגור מנשיקוב, "The Other Me", אשר יצר פרשנות כוריאוגרפית מופשטת לציטוט מתוך ספריו של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות" ו-"מבעד למראה, ומה שאליס מצאה שם". העיקרון הרעיוני שמנחה את העבודה הוא הטרנספורמציה המתמדת של ה-"אני" לשכפולי דמותו, ולשם כך בנה מנשיקוב מהלך לחמישה רקדנים, לבושים באופן זהה, אשר מבוסס על מבנים שמשתנים תדיר, אך קשורים זה לזה במנחי עוגן שמאפשרים את המעבר ביניהם כרצף המשכי. בתחילת העבודה ממוקמות שתי רקדניות במה שנדמה כהדהוד להשתקפות דרך מראה - האחת יושבת בקדמת הבמה עם הפנים לקהל והשנייה עומדת מאחור עם הגב, אך הן מבצעות רצף תנועתי זהה. מתוך תמונה זו מתפתחים בהדרגה קטעי דואט, טריו ותנועה קבוצתית שבתוכם נותרים באופן קבוע רקדן או רקדנית כציר של הקומפוזיציה שממנו מתפתח גם המבנה הבא. כך נוצרת דינאמיקה שנעה לסירוגין בין התרחבות לקבוצה והתרכזות ביחיד, והיא מצטמצמת בסיום חזרה לתמונת הפתיחה עם שינוי במיקום הרקדניות.

עבודתו של לוטם רגב, "Nature", מציגה את האינטראקציה הגופנית בין שני רקדנים כמבט על הטבע האנושי, כפי ששמה מרמז. כבר בתמונת הפתיחה מתבסס מערך הכוחות בין השניים כאשר רגב, השכוב למרגלותיו של מתאוס פאול ואן רוסום, מנסה להתרומם אך פניו חסומות על ידי כף רגלו. הדינאמיקה בין גוף לגוף נשמרת כקו מנחה לכל אורך העבודה ונותנת ביטוי לעיקרון "החזק שורד": גבולות גופו של האחד קובעים את מרחב התנועה של האחר, וגם מניעים אותו פיזית - ואן רוסום מציב את רגליו כמסגרת סביב גופו של רגב, ואחר כך מרים אותו מהרצפה ונושא אותו ממקום למקום. ככל שהעבודה מתפתחת, ניכר כי זהות הכוח המחולל של היחסים משתנה, עד כדי כך שהדינאמיקה בין הרקדנים הולכת ומתכיילת למצב שוויוני יותר, שהוא בין ההרמוני לסימביוטי. ברגעי הסיום של העבודה מדלגים רגב וואן רוסום בקצב אחיד על כל שטח הבמה ואל תנועתם מצטרפות שתי רקדניות נוספות, תמונה שיוצרת אפקט מעניין שנדמה לזום-אאוט מהתקריב שהוצג עד לאותה נקודה אל התבוננות רחבה יותר על השבט האנושי כולו.


החזק שורד. "Nature" - לוטם רגב. צילום: Maya Iltus

עבודתה של טליה בק, "קולוניה", מציגה מרחב סוריאליסטי שנדמה לשיקוף של קהילה נשית שנתונה לכוח מארגן נסתר וגדול ממנה. התדר הרגשי אצל בק מתהווה מן המתח שנוצר בין מרכיבי היצירה: תנועותיה האקספרסיביות של רקדנית אחת אל מול האחידות הקבוצתיות של שורת הרקדניות שמתקדמות באיטיות ואז נסוגות לאחור, הבמה החשוכה מול השמלות הבהירות והשקופות למחצה. ככל שמתפתחת העבודה תנועת הקבוצה מתמוססת לפרקים וחושפת בתוכה ביטויים אישיים, שחלקם חוזרים על עצמם כריטואל הבעתי או גופני שכבר מוטמע בגוף, אך היא שבה ונאספת חזרה, כמו ברגע שבו הרקדניות, כלהקת חיות, זוחלות באיטיות לאורך הבמה. הדימוי הפיוטי של הנשים הנוכחות-נעדרות מעורר אסוציאציה ליצירות אחרות, כמו הסרט "חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה, או מרחבי העל-טבעי ביצירות המופת של הבלט הרומנטי שבו חוללו ישויות שמימיות בלבן. אצל בק, אפקט הריחוף של הרקדניות מושג באמצעות הגרביים השחורות שמטשטשות את מגען עם הקרקע, והוא מעצים תחושה של סכנה שעורבת להן ומאיימת לנפץ את שלמותן השברירית.

גם "קורבנות ודימויים" של רוני חדש עוסקת במתח שבין הגוף הנשי הפרטי לדימוי החברתי שנכפה עליו תדיר. לא במקרה, העבודה בנויה מרצף של מחוות היפר-פרפורמטיביות שנשזרות זו בזו באופן מקוטע, בדומה לקליפים, ממים וגיפים, שבמידה רבה מהווים כיום אפיקים מרכזיים לעיצוב תרבות הגוף העכשווית והמבט עליה. בתוך כך, המהלך התנועתי שמבצעות חדש והרקדנית כרמל בן אשר מציב על הבמה את הדימוי ובו-זמנית מפרק אותו: ניתן לראות, למשל, מנחי גוף שמבליטים במכוון אגן או חזה, אך מבוצעים כאשר הראש של שתי הרקדניות מכוסה בבד בבגד אותו הן לובשות, כמו להצביע על האופן שבו החברה מנתקת את הגוף הנשי מן הזהות הפרטיקולארית שטמונה בו והופכת אותו לאובייקט התבוננות בלבד. על אף שהעבודה אינה נרטיבית ונחווית בעיקר כהחצנה של חוויה גופנית ורגשית סובייקטיבית, היא כן בונה תחושה של התקדמות בזמן דרך מחוות מייצגות של נקודות ציון כרונולוגיות (ילדות, נעורים ובגרות), שלאורן מתהווה מהלך חייה של האישה בחברה כניסיון - שנדמה במובנים מסוימים כנידון מראש לכישלון - לתבוע מחדש את הבעלות על גופה.


גוף בכבלי הדימוי. "קורבנות ודימויים" - רוני חדש. צילום: Maya Iltus

חיי הזוג מובאים לבמה ב-"מראמו" של רבקה לאופר ומתאוס פאול ואן רוסום באמצעות שינויי כוריאוגרפיה המשקפים את הדינאמיקה בין השניים. תחילה מציבים עצמם לאופר וואן רוסום בתוך פורמט זוגי מובהק - ריקודים סלונים בקצב הבוסה נובה - ולתוכו שוזרים גם איכויות של מחולי עכשווי. התוצאה היא מעברים בין תנועות, מנחים ועבודת partnering אשר מקודדים מגדרית באופן מובהק, כמו כריכת הרגל שלה על שלו או ההנפות שלו אותה, לאינטראקציה שהיא אישית וספציפית יותר לחייהם. בהמשך הופכת התנועה לאינטנסיבית יותר וחושפת תדרים רגשיים מורכבים יותר בין בני הזוג, כמו אלו העולים מתוך זריקת זרועות ובלימתן, תגובות תזזיתיות וכמעט אינסטינקטיביות של הגוף כשהשניים שכובים זה על זו, או האופן שבו תזוזות כף רגלה של לאופר העומדת מתווים את מסלול תנועתו של ואן רוסום ששכוב על הרצפה. בתוך כך, ניתן לתפוס את הרגעים שבהם ואן רוסום מסובב את לאופר שוב ושוב, באמצע העבודה ובסיום, כהצטברות של המתח הזוגי ואולי דווקא, הפוגה לפני "קרב" נוסף.


זוגיות בין האוטוביוגרפי לפנטסטי. "לרגלי השולחן הנמוג" - תמר לם ודיוויד קרן. צילום: בן לם

את עבודתם של תמר לם ודיוויד קרן, "לרגלי השולחן הנמוג", ניתן להגדיר כאוטוביוגרפיה זוגית בדויה למחצה - חומרי התוכן לקוחים ממציאות חייהם של הזוג (שלושה ילדים, חתול/כלב ושכנה טורדנית) אך נשזרים יחד לכדי טקסט פנטסטי על מפגש של אדם עם מכשפה ביער ומאבקו בכוחותיה הנסתרים. בדומה לעבודות קודמות של השניים, גם הפעם מאופיינת השפה הייחודית של לם וקרן כחיבור בין מחול לפרפורמנס המתקיים במרחב בימתי שעקרונותיו הקומפוזיציוניים הם משחקיות, מודעות עצמית ומתח בין המובנה לאקראי (לכאורה). בתוך כך ניתן לראות טיפול תיאטרלי מודגש בחפצים וסאונד, כמו הסימפוניה מס' 6 של ברוקנר ש-"צובעת" את ההתרחשות בדרמת-יתר מכוונת או בול העץ שמובא לבמה כאובייקט שמסמל את היער כולו. יתרה מזאת, ההתייחסות ההיסטורית לתולדות המחול, שמבליחה אל תוך העבודה בצורת קטע קצר מתוך "באמצע, קצת מוגבה" של ויליאם פורסיית' (עימו עבד קרן במשך שנים רבות), מעוררת תהייה האם העלילה הספק-אמיתית-ספק-מופרכת שיצרו לם וקרן אינה גם קריצה אירונית אל הדרמות הגדולות מהחיים של יקומי הבלט.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #הרמתמסך #סוזןדלל

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית