סופה של מערכה (Acta est Fabula) - כוריאוגרפיה: יובל פיק, ביצוע: רקדני המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה Rillieux-la-Pape בניהולו של יובל פיק (צרפת)

במסגרת העונה הצרפתית, מרכז סוזן דלל

המחול קיים, מאז ומעולם, כצורך בסיסי של האדם בתנועה ובביטוי אישי, וכחלק מהווייתה של חברה. בתקופות קדומות בני אדם רקדו כדי לציין את אירועי הקהילה ולאשר את זהותם בתוכה, ועם התגבשותו של המחול כאמנות במה במאה ה-16 הפכה הפרקטיקה של תנועת ה-"יחד" לצורות כוריאוגרפיות מובנות ומוקפדות. יצירות הבלט שנוצרו לאורך המאה ה-19 ניצלו את תנועת הקבוצה כדי לכונן "קהילות מדומיינות" ששיקפו את הערכים הגופניים והתרבותיים הראויים (בהתאם ל-"מבט" האירופי) ושימשו כמודל לחיקוי עבור הקהל. לעומת זאת, סגנונות שהתפתחו אחרי הבלט, כמו המחול המודרני של תחילת המאה ה-20 והמחול העכשווי בן זמננו, מדגישים את תנועת היחיד ואת המאפיינים הייחודיים של גופו הפרטי, בין השאר כדי להציף את המתח בין האינדיבידואל לסביבתו.

רוקדים את עצמם. צילום: Laurent Philippe

בגבול שבין המורשת המחולית של כוריאוגרפיות קבוצתיות והצורך האנושי לנוע כחלק מקולקטיב, לבין החיפוש אחר נתיבי תנועה אינדיבידואליים, ניצבת עבודתו של יובל פיק, "סופה של מערכה", שמעלה שאלות על יחסי הגומלין בין יחיד לקבוצה, בעיקר כיום - במצב של טשטוש גבולות לאומיים ותרבותיים קונקרטיים, ולאור התהוותן של קהילות שאינן בהכרח מקורקעות למקום גיאוגרפי ספציפי אלא קשורות דרך פרקטיקות מופשטות יותר של גוף, צליל ומחשבה.

"סופה של מערכה" מתהווה במה שנדמה כזמן דמדומים בין עבר להווה - היא מכילה רסיסי צלילים ושברי תנועות שמרכיבים יחד את הזיכרון הקולקטיבי של הגופים שנוכחים בה, והם בבחינת "המנונים", לפי פיק, "שהותירו בנו עקבות" (לפי התכנייה). בין חומרים אלה ניתן למצוא להיטים משנות השמונים כ-"Purple Rain" של פרינס, שמבליח מדי פעם לפסקול שמושמע לאורך היצירה ומבודד חלקי תווים ו/או מקטעים משירי פלייליסט קנוניים, ואת "Seven Nation Army" של ה-White Stripes, שהרקדנים מזמזמים יחדיו לפרקים. לצידם, ניתן לראות תנועות ומחוות שחוזרות על עצמן, ונדמה כי גם הן עברו תהליך של פירוק והפשטה מן המקור השלם שמתוכו הופקעו. יחד עם זאת, הן עדיין מצליחות לעורר תחושה מוכרת של דז'ה וו או מעין הדהוד לדימויים תנועתיים אייקוניים מתולדות המחול, כמו רקיעות השבט מ-"פולחן האביב" של ניז'ינסקי.

ברמה הכוריאוגרפית, חומרים אלו מהווים מעין "מנגנון הצתה" שמעורר את גוף היחיד לפעול ולהגיב, אך גם להתחבר ולתקשר עם הגופים סביבו ממקום אינטואיטיבי ופנימי. בדרך זו נוצרת דינאמיקה בין הפרטיקולריות של הרקדן הבודד לתנועה הקולקטיבית של הקבוצה, אשר מבוססת על כך שהקומפוזיציה בנויה כבר מתחילתה ממעברים הדרגתיים מרצפים של סולואים לקטעי יוניסון שמאחדים את הקבוצה באופן אחיד. במסגרת זו מאופיינים קטעי הסולו כהצגה של ביטוי תנועתי וקולי אישי: תנועות בעלות אופי זורם ומתפרץ לצד מחוות שנראות כמו שעתוק של פרקטיקות התנהגותיות מן היומיום, וגם רגע אחד שבו רקדן מזדהה בפריטיו האישיים - שם, גיל ותיאור שמבסס הקשר לאומי מסוים ("רקדן דינאמי משוויץ"). לעומת זאת, התנועה הקבוצתית מורכבת מדפוסים כוריאוגרפיים שמלווים את ההיסטוריה של המחול העממי והבימתי מראשיתו: תיפוף על הגוף, התקבצות לתוך גוש או מעגל, ובעיקר - מבנה של שורה.

במובן זה, ההתבוננות של פיק על דפוסי התנועה הללו היא כמעט אנתרופולוגית באופייה, ונדמה כי הוא בחר להביא לבמה לא רק את הקצוות הדיכוטומיים של "לחוד" ו-"ביחד" אלא להדגיש, כמו מתוך ראייה מיקרוסקופית, את תהליכי הזליגה בין המצבים - קרי, את אותם הרגעים שבהם מתגבשים מקצב אחיד ואוריינטציה תנועתית דומה מתוך האיכויות המגוונות שמביאים עימם הרקדנים כאינדיבידואלים. ההתמוססות בין הגוף הפרטי לגוף הקולקטיבי מגיעה לשיאה בסיום, כאשר כל אחד מהרקדנים תורם את קולו ליצירת פסקול אחיד שמהדהד במרחב המשותף ומלווה את הקבוצה המחוללת יחד. התרחשות זו נדמית לסיגנון וליטוש של מצב טראנס, שמזוהה הן עם ריקודים טקסיים והן עם זירות חברתיות כמו מועדוני ריקודי ו/או מסיבות רייב, והיא מדגימה לא רק את עוצמת התנועה הקבוצתית אלא גם את העובדה שהיחידים מצליחים להישאר הם עצמם בתוכה.

קהילה נעה. צילום: Sebastien Lefevre

לפי התכנייה, הדימוי שהנחה את פיק הוא אדם-טוטם, שאכן לובש צורה חומרית בגופו של אחד הרקדנים שניצב סטטי על הבמה ברגע מסוים, מקושט בצבעים על פניו ועטור פאת שיער גדולה, כשברקע נשמע פסקול המדמה קולות רקע של ג'ונגל (ציוצי ציפורים ונהמות של חיות). במובנים רבים, יש בתמונה זו חזרה למהות השבטית של האנושות ולחברות קדומות שקידשו את נוכחות הסמל ואת תפקידו הסימבולי, אך היא גם מאירה בו זמנית על אופייה וערכיה של החברה שופעת הטוטמים הארעיים של זמננו, שמבליחים למרחב החזותי כמפץ של סרטונים ויראליים, ממים וגיפים, והם עדות לתנועתו המתמדת, שלא לומר תזזיתית, של האדם. אך ייתכן ובאמצעות שם היצירה שמרמז על סוף, ובעיקר סיום של עידן, מבקש יובל פיק לחשוב מחדש את יחסי היחיד והחברה בעת העכשווית: שכן במרחב שצבוע בגוונים זרחניים והדפסים היפסטריים, בו אדמה טבעית הופכת לגרגירי ניילון תעשייתי גרוס דק, כל אחד הוא בעצם טוטם בפני עצמו, ושל עצמו.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #יובלפיק #סופהשלמערכה #סוזןדלל