פרויקט ברזיל/ישראל - יצירות מאת: אופיר יודילביץ', אורלי פורטל ואלה רוטשילד

במסגרת העונה הבינלאומית, מרכז סוזן דלל

פרויקט ברזיל/ישראל נוצר כשיתוף פעולה של מרכז סוזן דלל עם חברת פיתוח הפרויקטים וההפקה הברזילאית Bönisch Productions והסוכנות הגרמנית SoloConnection אשר מתווכת בין כוריאוגרפים ללהקות ומקדמת סיורים בינלאומיים. הפרויקט מורכב מיצירות של שלושה כוריאוגרפים ישראלים שעבדו עם שלוש להקות שונות בברזיל: אופיר יודילביץ' יצר ל-Entre Nós Coletivo de Criação מהעיר נטאל, אלה רוטשילד עבדה עם Companhia Eliane Fetzer de Dança Contemporânea מקוריטיבה, ואורלי פורטל יצרה ל-Companhia Municipal de Dança מפורטו אלגרה. כל להקה משקפת את הסגנון והאופי התרבותי הייחודי של המקום שבו היא פועלת ואליה הביאו היוצרים גם את שפתם הכוריאוגרפית המובחנת, אך למרות השוני המובהק ביניהם, נדמה כי הציר המחבר בין שלוש היצירות הוא היבטים של חיי קהילה וההוויה האנושית בתוכה.

עבודתו של אופיר יודילביץ', "שמאדה" (Chamada), מבוססת על שפת התנועה והעקרונות המארגנים של משחק הקפוארה אנגולה, שמקורו בתקופת העבדות בברזיל. כבר בתחילת היצירה ניכר כי המרחב הבימתי מתהווה ומשתנה בהתאם ל-"דקדוק פנימי" שמנחה את האינטראקציה בין חמשת הרקדנים, ובמרכזו המבט: קשר העין מתגלה כמפתח ביחסים בין הפרפורמרים, ומשקף את משמעות ההתרחשות, שכן "שמאדה" היא קריאה של קפואריסט אחד לאחר שמזמינה להליכה משותפת. ואכן, מה שבולט לאורך היצירה הוא המיומנות של הרקדנים בזיהוי וקליטה של ה-"קריאה" והאופן שבו היא קיימת אצלם בגוף כמו הרגל פיזי שבשגרה, בדומה ליכולת האינטואיטיבית של רקדני פלמנקו לזהות את הקודים המוסיקליים שטמונים בשירה ולהגיב אליהם בזמן אמת תוך כדי ריקוד.

לשמוע בגוף. "Chamada" - אופיר יודילביץ'. צילום: Ian Rassari

היבט משמעותי נוסף ב-"שמאדה" הוא המהות הגבולית של ההתרחשות: זהו רגע סף שמשלב בתוכו מצבים שונים, שחלקם מצויים במתח זה עם זה - משחק וקרב, פעולה וריקוד, טקס ומופע. הלימינאליות הזאת מעצבת איכות ייחודית של נוכחות אצל הרקדנים: מצד אחד, גופם מבטא את הזרימה והשחרור שמזוהים עם שפת התנועה של יודילביץ', ובהקשר הספציפי של המופע גם מפוענחים כתוצר של המימד המשחקי שטמון בהתרחשות והמודעות לאפשרויות התמרון התנועתי וההבעתי שהיא מזמנת. מנגד, ניתן לראות את התגבשות הדריכות והליטוש בגוף ככל שהכוריאוגרפיה מתהדקת והופכת ל-"ריקודית" יותר במונחים קומפוזיציוניים מסורתיים, כשבתוך מבנה חצי הגורן הקהילתי נשזרים בהדרגה גם רגעי דואט, טריו ויוניסון.

העבודה "Feed" של אלה רוטשילד מציגה אסופה של מצבים רגשיים בתוך מה שנראה כספק משפחה, ספק מיקרוקוסמוס של קהילה. בתוך התאורה האפלולית נדמים חמשת הרקדנים לבובות שחנוטות בתוך התלבושות הייצוגיות, והאינטראקציה ביניהם חושפת מתח בין שייכות לניכור, ובין רצון לפרוץ את המסגרת לכמיהה להישאר בתוכה. ברוח השפה התנועתית התיאטרלית של רוטשילד, הגוף ממלא תפקיד מרכזי בשיקוף דינאמיקה זו: תנועת האגן המעגלית של רקדנית אחת מחוללת אינרציה סיבובית אצל השאר, אך בהמשך הקבוצה היא זו שמניעה את הרקדנית - מעלה את זרועה ומורידה אותה, כמו כוח חיצוני ששולט בה. כך נוצרת סדרה של תמונות פיסוליות שמעבירה את הדרמה האנושית על-ידי שינויים בכיווני הגוף, בנשיאת המשקל וביחסי הגובה בין הרקדנים.

תמונות נעות של רגעים אנושיים. "Feed" - אלה רוטשילד. צילום: עמוד הפייסבוק של SoloConnection

בהמשך ההתרחשות הבימתית מקצינה את הביטויים הגופניים המוכרים: פעולות שבשגרה, כמו שיעול או בכי, מופקעות מהמימדים הטבעיים שלהן באמצעות מנגנונים של העצמה והצטברות, ונדמות לשיקוף של הסיטואציה מנקודת מבטם הסובייקטיבית של היחידים בתוכה. מתוך תמונות אלו מתגבש דימוי חזק של מוות ואבלות, שניכר בהנגדה בין תנועה לנייחות ובמחוות פיזיות של זעקה אילמת וזורעות מושטות החוצה ברפיון, והוא מדגיש את שגרת החיים שממשיכה, אך גם את נוכחותו העוצמתית של המת אחרי לכתו.

"בייז'ו" (Beijo), עבודתה של אורלי פורטל, הינה פסיפס מוסיקלי ומחולי בין-תרבותי ששוזר יחד את סגנון הגנוואה המרוקאי, המקצב הברזילאי ושפת התנועה הייחודית של היוצרת שממוקמת על התפר שבין שורשי לעכשווי, ודרכם נוגע בצורך קיומי שמשותף לכל בני האדם - חירות גופנית ורגשית. היצירה מציגה רצף של קטעים שנדמה כי חושפים בהדרגה את הבשלתו של תהליך נפשי עד לגילומו השלם והטוטאלי בגוף. שני הריקודים הראשונים מבוצעים על-ידי חמשת הרקדנים ומשקפים את הקהילתיות שנוצרת מתוך תנועת ה-"ביחד": הגופים שמסונכרנים לאותו מקצב נעים תחילה בצורה נקודתית - נענוע האגן או הקפצת הכתפיים - ובהדרגה מתפתחת הכוריאוגרפיה לשינויים מבניים בחלל ולאלמנטים מורכבים, כמו קפיצות באוויר וסיבובים מהמחול הסופי. חווייתו של הגוף נחשפת גם בריקודים נוספים, סולו ודואט, ובהם הוא מתגלה הן כערוץ של ביטוי, עיבוד ושחרור רגשות היחיד, והן כאפיק להגשמת תקשורת ואינטימיות בין שניים.

מסע מהנפש לגוף וחזרה אל הנפש. "Beijo" - אורלי פורטל. צילום: עידית ניסנבאום

עבודתה של פורטל מחוללת גם חוויה קולית יוצאת דופן: היא מדגישה את הסאונד והמוזיקה שמופקים על-ידי הגוף באופנים שונים - טקסטים ונעימות שנאמרים ומושרים על-ידי הרקדנים, מקצב הרקיעות והצלצלים שעימם הם מנגנים, אנחות המאמץ שבוקעות תוך כדי תנועה, ובמיוחד קולות הנשיקה שנוצרים ממפגש השפתיים עם העור. תמונת הסיום, שבמהלכה מנשקים הרקדנים שוב ושוב את גופם, תוך שהם חוזרים אל הטקסט "ר'בּינה" שכתבה אורלי פורטל ופותח היצירה, היא בבחינת סגירת מעגל רעיונית ורגשית: שכן ברגעי ההשלמה הנדירים הללו, כשהגוף מסיר מעליו את המחסומים וההרגלים ומאפשר לעצמו להרפות ולהתמסר, האדם מוצא את הדרך חזרה אל עצמו, ומשם - את נקודת ההשקה ההרמונית שלו עם העולם.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פרויקטברזילישראל #סוזןדלל