Minor Matter - ליג'יה לואיס (Ligia Lewis)

?Cock Cock... Who’s There - סמירה אלגוז (Samira Elagoz)

במסגרת פסטיבל צוללן למחול עכשווי 2018, ניהול אמנותי: עדו פדר

פסטיבל צוללן מארח השנה עבודות אשר מבטאות את המושג "PrimiTV", שתופס את הגוף הרוקד כ-"מסך" בלתי אמצעי שמציג בצורה ישירה את המתח בין הווייתנו כפרטים לחוויותינו כישויות חברתיות, וחושף ללא פילטרים את סיפורי גופינו על התפר שבין הקונקרטי לטכנולוגי, המציאות והמדיה.

הכוריאוגרפית ליג'יה לואיס מציגה ב-"Minor Matter" את הגוף השחור בתוך מרחבי חברה ושיח "לבנים" בבסיסם. כותרת העבודה מהדהדת לתנועת "Black Lives Matter", שהחלה לפעול בארצות הברית ב-2013 בעקבות גזענות מתמשכת של מערכת המשטרה והמשפט כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית ובהתאמה, המהלך הדרמטורגי מעמת את גופי הפרפורמרים עם טקסטים כוריאוגרפיים ומוסיקליים אשר נתפסים, במידה רבה, זרים להם תרבותית ואתנית. עבודתה של סמירה אלגוז, "?Cock Cock... Who’s There", נוצרה בעקבות אונס שעברה ובנויה כמופע דוקומנטרי מבוסס-וידאו אשר מציג אינטראקציות מתווכות-מסך וממשיות שחווה אלגוז עם גברים על בסיס תסריטים שיצרה בהשראת אפליקציות היכרויות. החוויה הפרטית מתווכת לקהל על-ידי היוצרת כמעין "lecture-performance", ומעלה שאלות אנושיות מהותיות על אינטימיות ואלימות, תשוקה וכוח, ביחסים בין גברים לנשים.

גוף, מסך, חוויה. ?Cock Cock... Who’s There - סמירה אלגוז. צילום: cockcockwhosthere on Twitter#

היבט מרכזי שמהדהד בשתי העבודות הוא ההצבה של הקונטקסט הבימתי/פרפורמטיבי בקונפליקט עם הגוף שפועל ונע בתוכו. בפתיחת עבודתה של לואיס, למשל, מבצעים שלושת הרקדנים רצף ארוך של מנחים פיסוליים אשר נשענים על רפרטואר ריקודי החצר בתקופת הרנסאנס והבארוק, ואף מעוררים אסוציאציה לגופים המעוצבים של פסלי יוון הקלאסית. הסצנה מלווה במוסיקת בארוק, אך מתפתחת לכיוון שונה לחלוטין: את התנועות המוקפדות מחליפה היאבקות פרועה בין שני פרפורמרים וקטעי הלקאה עצמית, והמוסיקה מוחלפת בטקסט שנאמר "חי" ומציף תכנים אישיים, ובו זמנית אוניברסליים - על חלומות להיות עורך דין או ויטני יוסטון, והאובססיה להצלחה, לייקים וחברים ברשת - ומסתיים במשפט "This is Bitch 101, I'm your teacher and class is in session".

אצל אלגוז, המתח הבסיסי הוא, במובנים רבים, בין צורה לתוכן: הוידאו מציף ייצוגים ותכנים פרטיים ביותר - מחשבות של חברים ובני משפחה על האונס שעברה, סטיות כאלה ואחרות של הגברים אותם פגשה וגם סיטואציות אינטימיות שנוצרו בינה לבינם - אך הקונטקסט שבו הם מוצגים, כהקרנה בפני קהל, הוא ציבורי ופומבי ביותר. יתרה מזאת, אופי התכנים המוצגים, קרי - החשיפה של חולשות אנושיות ברזולוציות עמוקות ביותר, גם בהקשר הספציפי של האונס - עומדים בניגוד מובהק לאופן שבו היא מנחה את האירוע: לכל אורך המופע אלגוז שומרת על ארשת פנים חתומה, טון דיבור מאופק, ונוכחות שניתן להגדיר כאובייקטיבית ואינפורמטיבית, ובעיקר - לא מעורבת רגשית. עמדה זו אינה מתערערת אפילו כשהיא מציגה על הבמה בעזרת שני שחקנים נוספים את שחזור האונס השני שעברה, כפי שהתבצע בתחנת משטרה בטוקיו, סצנה שמעוררת מחשבה על מנגנון הניתוק העצמי והאופן שבו הוא משמש אמצעי הישרדות עבור הקורבן, אך הופך לאקט של השתקה שבמידה רבה משמר את האלימות של אירוע האונס, כשהוא נכפה על-ידי החברה.

הפוליטיות של שחזור האונס. ?Cock Cock... Who’s There - סמירה אלגוז. צילום: doppiozero.com

הניגוד המובנה בתוך שתי העבודות הוא, למעשה, מנגנון שמשרת ומזין את הפוליטיות שלהן. ב- "Minor Matter" מתמזגים על הבמה שני גופים שהיסטורית פוענחו כמנוגדים זה לזה: "הגוף המתורבת" של החברה החצרונית האירופית שהתנהל בזקיפות ובעידון, ובכך מיצב את זהותו האצילית כמובחנת משאר שכבות החברה, וגופם ה-"שחור" של הרקדנים אשר מאופיין בפיזיות מודגשת ומוחצנת, שנתפסה כפראית ופרימיטיבית. משמעותו של חיבור זה מתחדדת כשאחד הרקדנים מתחיל לבצע את הכוריאוגרפיה של יצירתו הנודעת של מוריס בז'אר מ-1961, "בולרו", שהביא גוף אקספרסיבי חדש לתוך מרחבי הבלט, אך בכל זאת שימר את מעמדו כשפה מחולית "לבנה" ומיוחסת. בעבודתה של לואיס, "הגוף השחור" לא רק מנכס לעצמו את הטקסט אלא במידה רבה לוקח עליו בעלות כוריאוגרפית: מתוך התנועות המוכרות של בז'אר מפתחים הרקדנים ריקוד שנשען על אלמנטים מתוך הרפרטואר של מגוון סגנונות "שחורים", כמו סטפס, ג'אז ועוד.

הגוף השחור, בין המתורבת לפראי. Minor Matter - ליג'יה לואיס

סמכות היא גם הכוח המניע ב-"?Cock Cock... Who’s There", ומוצגת ככזאת במפורש על-ידי אלגוז בפתיחת העבודה: "המופע הזה הוא פחות על האונס עצמו, ויותר על הפעולות שנקטתי אחריו". למעשה, היוצרת בוחרת למקם את גופה בסיטואציה שבה הוא הופקע ממנה בעבר במציאות, אך מפעילה כלים תיאטרוניים ופרפורמטיביים כדי להציב את עצמה כעת בעמדת שליטה: היא קובעת הגדרות של מרחב, משך ואופי הפעולה, ואלו משרתים אותה לא רק כחומר/תוכן אמנותי אלא כגבולות קונקרטיים שמאפשרים לה לשהות בהתרחשות ללא הסיכון (האפשרי) שמגולם בה. כלומר, אלגוז היא לא רק השחקנית הראשית במופע אלא התסריטאית והבמאית שלו וככזאת, בעלת הכוח לשכתב את הנרטיב הגופני והרגשי של האינטראקציות הקודמות שלה עם גברים ולשנות את צורת ההתבוננות שלהם עליה.

למרות ששתי העבודות משקפות את רוח התקופה (ואפילו מקדימות תופעות חברתיות, כמו עבודתה של אלגוז בהקשר לתנועת MeToo#), הן מהדהדות את הלך הרוח במחול ובפרפורמנס בשנות השישים והשבעים שכוון לשנות את הפוליטיקה המקובלת של מגדר וזהות אתנית, ובו זמנית מעדכנות ומחדדות אותו דרך טיפולן העכשווי בגוף ובתפיסת המופע. ליג'יה לואיס בחרה לצבוע את עבודתה באדום - עדות לזעם שטמון ב-"גוף השחור", שגם הכוריאוגרף אלווין איילי הצביע עליו כתדר שנכח בכל עבודותיו - ובעיקר מחוללת הנכחה טוטאלית של "blackness" שמהווה, גם היום, אקט של התנגדות לזמנים בהם רקדנים אפרו-אמריקאים נותרו מחוץ למיינסטרים המחולי, משום שהנראות שלהם נתפסה, כלשונו של איילי, "historically inaccurate" אל מול הצבע הראוי לבמה.

הבט אחורה בזעם. Minor Matter - ליג'יה לואיס. צילום: Martha Glenn

באופן דומה, סמירה אלגוז ממשיכה את הקו שהחל אצל אמניות הפרפורמנס שדחקו את עצמן אל מצבי סיכון, כדי להציף איזו אמת על הוויית הגוף (הנשי) בחברה (הגברית), אך גם מתכתבת עם גילויים אמנותיים מאוחרים יותר (כמו סדרת ה-"Sex Pictures" של סינדי שרמן משנות התשעים), דרך ניכוס הבעלות על אלימות, מין ופורנוגרפיה באמצעות אותן פרקטיקות שמנצלות אותן ומכוננות את הוויית חיינו היום - המציצנות של הריאליטי וחשיפת היתר של הרשתות החברתיות.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פרפורמנס #פסטיבלצוללן