הריקוד השלישי - ניב שינפלד ואורן לאור

הריקוד השלישי של ניב שינפלד ואורן לאור היא יצירה על זוגיות, ועל האנשים שחיים אותה, ועל האופן שבו הם חווים אותה בגוף; והיא גם יצירה ספציפית מאד - היא קשורה קשר הדוק לשני האינדיבידואלים שמבצעים אותה, ניזונה מהגופים הייחודיים שלהם ומהדהדת לנקודת זמן מוגדרת בחייהם. אבל זו יצירה שנושאת עימה גם מטען היסטורי: היא נוצרה בהשראת הריקוד השלישי של ליאת דרור וניר בן גל מ-1990 שהיתה, למעשה, חלק שלישי בטרילוגיה פורצת דרך בתקופתה בזכות ההצגה הישירה והכנה של זוגיות - הן כתוכן רעיוני והן כחומר תנועתי - שלא נראתה עד אז במחול הישראלי. ברוח המפנה שחוללה הכוריאוגרפית פינה באוש, דרור ובן גל התרחקו מהצגת אהבה כמושג מופשט ואידיאי, כפי שהיה מקובל בבלט, ומהייצוג הסימבולי של יחסים שאפיין את המחול המודרני, והביאו את עצמם לבמה - אנשים שפועלים ומרגישים בזמן אמת.

על אף שהריקוד השלישי של שינפלד ולאור היא עבודה בפני עצמה, קשה לנתק אותה מהעיבוד שיצרו ב-2012 לחלק הראשון בטרילוגיה של דרור ובן גל מ-1987, ולמעשה נראה כי ביצירתם הנוכחית בוחרים השניים להתכתב עם דימויים ומנגנונים פרפורמטיביים שהציגו לראשונה בדירת שני חדרים בצורה שמדגישה את מרחק הזמן - הבימתי והאמיתי - בין שתי היצירות, ואת משמעותו עבורם כפרפורמרים וכאנשים. כפועל יוצא מכך, ההתבוננות של שינפלד ולאור על עצמם נחווית כמפוכחת יותר, ונדמה כי עמדה זו מעניקה להם חירות לגעת בקצוות התנועה והנוכחות כדי לחדור לעומק הזוגיות, על שלל רבדיה הרגשיים והריטואליים.

בגוף אנחנו מבינים. צילום: אפרת מזור

בעוד שבדירת שני חדרים המופע הוא, במובנים רבים, החיים והריקוד הוא הזוגיות, בריקוד השלישי נעים שינפלד ולאור במודע על התפר העדין שבין הצגת ההבניה של הרגש לכדי דימוי חברתי לגילויי אינטימיות אותנטיים. בסצנת הפתיחה, למשל, מבצעים השניים קטע תנועתי לצלילי הסימפוניה הראשונה של גוסטב מאהלר שלקראת סיומה מכניס שינפלד לבמה סלסלה מלאה בפרחים. המוסיקה והפרחים בקטע זה מתפקדים כסמלים תרבותיים של רומנטיקה, והכוריאוגרפיה, בדומה לעיבוד הראשון, יוצרת פרטיטורה תנועתית של זוגיות שמשקפת את הדינאמיקה בין השניים דרך מבנים ריקודיים: יוניסון, וריאציה, יחסי מוביל-מובל וגם הנגדה - העמידה הסטטית על הראש של שינפלד מול צעדיו המדודים של לאור שמקיף את החלל, או התנועתיות המתפרצת של שינפלד במרחב באותם רגעים שלאור נעדר ממנו.

המתח הזה ניכר גם ברובד המילולי, אך אם בדירת שני חדרים היחסים בין השניים צפים ועולים מתוך החלפת משפטים שהיא בעיקר טכנית וממוקדת הוראות בימוי, הרי שבריקוד השלישי הטקסט מתייחס במפורש להווייה הזוגית. שינפלד ולאור פונים זה אל זה לסירוגין במשפט "בוא תגיד לי שאתה אוהב אותי" שמתפתח לכדי רצף אשר מפקיע את המילים מהקשרן האינטימי והופך אותן לפרפורמנס של הפגנת רגשות: הם אומרים את הטקסט שוב ושוב, בעברית ובאנגלית, ומוסיפים אליו צירופים, כמו "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?", "פתטי, מביך" "take me, fuck me, hold me like a baby" ו-"שביר כמו חלון, שקוף כמו זכוכית". מבחינה דרמטורגית, הסצנה בנויה כפעולה שהולכת ומצטברת, ואף מקצינה: הדיבור הופך לצרחות רפטטיביות של המילים, והעמידה במקום מתפתחת לריצה ולהטחת הגוף ברצפה.

גופים נעים בין ריטואליות לאינטימיות. צילום: אפרת מזור

בעוד שביצירת המקור בחרו דרור ובן גל לומר את הטקסט לכיוון הקהל בעזרת מיקרופונים, שינפלד ולאור מפנים את הטקסט זה אל זה, תחילה כאמירה שקטה, כמעט ניטרלית, שמוקצנת בהדרגה לכדי הבעה מוגזמת ובהמשך מופנית לקהל ואפילו לעצמים הדוממים בחלל, כמו הפרחים. כפועל יוצא מכך, הסצנה נדמית לשיקוף של מצב רגשי סובייקטיבי מאד, מעין החצנה של האופן שבו נחווה הרגע השגרתי על-ידי בני הזוג כדרמה בעלת מימדים עצומים. מנגד, בסצנות אחרות שני הפרפורמרים שוהים בהוויה הזוגית וחיים אותה: הם משמיעים תקליטים על גבי פטיפון ונוכחים בתוך הרגע - שוכבים זה על זה, מפלרטטים, שרים את המילים ואפילו מציגים אותן באופן מודע לעצמו. האפקט שמחוללים רגעים אלו הוא משמעותי, שכן דווקא ההיעדר של פעולה דרמתית, במובן התיאטרוני המסורתי, מאפשר לדרמה של החיים - הקטנה והאינטימית - להתגלות במלוא יופייה.

בעוד שדרור ובן גל שמרו על גישה בימתית שנשענה בחלקה על מוסכמות מקובלות של ייצוג (מסגרת פיזית המדמה קירות בדירת שני חדרים או כוסות יין ופרחים מפלסטיק בריקוד השלישי), שינפלד ולאור מתרחקים מתיאטרליות גם בהיבט העיצובי: עיבודם לדירת שני חדרים יצר הפשטה של שלד הדירה על-ידי סימון גבולות שני חדריה על הרצפה עם מסקינטייפ, ובריקוד השלישי מבוצע מהלך כמעט הפוך אשר מדגיש את הפרטיקולריות של הבית באמצעות אביזרים, שחלקם יוצרים רצף חומרי לעיבוד הראשון (מגבות, חולצות ובקבוקי מים) ובעיקר מנכיחים תחושת מציאות חזקה. האפקט מועצם גם דרך המוסיקה הפופולרית, שכבר הפכה לפסקול המזוהה עם מרחב הזוגיות של שינפלד ולאור בדירת שני חדרים, אך בריקוד השלישי מנוגנת חי על הבמה דרך פטיפון, ובאמצעות פרחים חיים שריחם הופך לעדות חושית אשר מהדהדת את הפעולות הפיזיות גם אחרי שהסתיימו.

במובן זה, וכמו הבמות הדינאמיות ביצירותיה של באוש, הפרחים הם כלי קיבול של יחסי הזוג ומשתנים איתם: מאטריבוט של הבית ואייקון של אהבה בתחילת היצירה לחפץ המגלם בתוכו את מורכבות הזוגיות, במיוחד בהיבט של מאבקי שליטה, כפי שניתן לראות בסצנה שבה שינפלד פורס בהקפדה פרחים על פני כל החלל, שאחריה לאור כותש אותם לחלוטין ומחרב את מצע היופי, ושינפלד בתגובה - הורס בעצמו את הפרחים שנותרו שלמים. הפרחים יוצרים, אם כן, תהליך חומרי פיוטי שמציג את הזוגיות כמסע בזמן ואת החיים השלמים שנרקמים בתוך הבית, אותם היטיב לתאר גם ז'אק ברל : "וחדר זה עודו שומר / זיכרון ימים יפים יותר / עקבות סופה אשר פרחה לה / כאן שום דבר אינו דומה / לאשר עבר לאשר חומק / לאשר הולך איתנו הלאה" (תרגום: נעמי שמר).

רגשות נזרעים, נקטפים ונשתלים מחדש. צילום: אפרת מזור

אך גם שם, בתוך שדה הפרחים שהופך לפרקים לשדה קרב, מתגלה הגוף כעוגן חומל ומכיל במחווה אחת של חיבוק שנדמה כי דוחסת לתוכה את כל היסטוריית הזוגיות של שינפלד ולאור, על הבמה ובחיים, ובו זמנית מדגישה עד כמה גם הגוף משתנה, מתבגר ומתפכח: אם בדירת שני חדרים המראה של שינפלד שמערסל בחיבוקו את לאור העירום מאיר על הזוגיות כדינאמיקה שמגלמת בתוכה גם מימדים של יחסי הורה וילד, הרי שבריקוד השלישי עומדים השניים זה מול זה שווים, נוכחים לגמרי ברגע של אינטימיות מזוקקת, חשופה בגוף ובנפש, אשר שוזרת יחד עבר, הווה ואפילו את העתיד.

* הכותרת היא פרפראזה על שם שירה של להקת תערובת אסקוט, "החדר האינטימי שלי"