לרקוד את המסורת, ולפרש אותה מחדש
חיים כחולים (Azul Vida) - כוריאוגרפיה וביצוע: רוחאס ורודריגז (Rojas Y Rodríguez)
ריקוד המחבר (Baile de Autor) - כוריאוגרפיה וביצוע: מנואל ליניאן (Manuel Liñán)
במסגרת פסטיבל דאנס אספנייה - סוזן דלל
פסטיבל דאנס אספנייה מתקיים מדי שנה במסגרת העונה הבינלאומית של מרכז סוזן דלל ומציג פריסה של העשייה המחולית בספרד (או שיתופי פעולה ישראלים-ספרדיים) על-ידי מופעים של להקות, הרכבים וסולנים אשר פועלים בזירת המחול העכשווי, או מייצגים בעשייתם את המגוון הרחב של הסגנונות המשתייכים לקטגוריה המכונה "מחול ספרדי" וכוללת בתוכה גם ריקודים אזוריים ממקור עממי, כדוגמת הפלמנקו מאנדלוסיה, אשר מרכיבים יחד את המורשת התרבותית של ספרד כולה.
שני המופעים הספרדים שפתחו את הפסטיבל השנה משקפים מגמות שונות בפלמנקו בן-זמננו, ובמרכזן - הדיאלוג בין מסורת לחדשנות אשר משקף את האופן שבו אמנות זו מעדכנת את ערכיה האסתטיים ואופני הביטוי שלה, מבלי להתנתק לגמרי משורשיה התרבותיים. "חיים כחולים" (Azul Vida), יצירתם החדשה של הצמד רוחאס ורודריגז, בנויה כרצף של קטעים ללא נרטיב מארגן שתכליתו להציג סגנונות מובחנים בפלמנקו ואת החוויה המוסיקלית, התנועתית והרגשית הייחודית אשר מתגבשת מתוך כל אחד מהם. לעומת זאת, "ריקוד המחבר" (Baile de Autor) של מנואל ליניאן הוא "מופע קונספט" המבוסס על תימה מוגדרת - החזון של הרקדן היוצר אשר מקבל הגשמה חומרית בכל מרכיבי המופע - וככזה, מהדהד למחול ותיאטרון עכשוויים שבמסגרתם הרעיון המנחה מטופל גם באמצעות ערוצי משמוע כמו עיצוב החלל והתאורה, אשר חורגים מיחסי הגומלין בין שירה, נגינה וריקוד, שמגדירים את צביונו של הפלמנקו המסורתי.
רקדן מחולל עולם. "ריקוד המחבר" - מנואל ליניאן. צילום: deflamenco.com
הפלמנקו הוא, כאמור, השפה האמנותית שמונחת בבסיס שני המופעים אך הוא נפתח להשפעות סגנוניות חיצוניות לו. רוחאס ורודריגז נותנים ביטוי לצורות-שיר מייצגות בפלמנקו, דוגמת אלגריה (alegría), קנייה (caña), סיגריה ((seguiriya ופנדנגו (fandango), ואלו מלוות בחלקן גם על-ידי כלי נגינה שאינם חלק ממסורת מוסיקלית זו, כמו פסנתר וכינור, לצד קטעי וידאו-ארט אשר "צובעים" את ההתרחשות הבימתית בדימויים כחולים של מים, קווים מופשטים וירח. אצל מנואל ליניאן מבוצע הפלמנקו בצורתו השורשית מבחינה מוסיקלית, כשם שהיצירה כולה מבוססת על נוכחותם של שלושת יסודות האמנות - זמר (דוד קארפיו), גיטריסט (מנואל ולנסיה) ורקדן. יחד עם זאת, הן הזמר והן הגיטריסט חורגים מתפקידם המסורתי והופכים לפרפורמרים שנעים בחלל ומשפיעים על עיצוב הבמה: הם משנים באופן תדיר את מיקומם של פנסי התאורה, ובאחד הקטעים הראשונים מנואל ולנסיה אף מתווה את התקדמות המהלך הכוריאוגרפי של הריקוד שמבצע מנואל ליניאן באמצעות כיסאות שהוא מזיז ממקום למקום בזמן אמת.
כפועל יוצא מכך, הבמה מבטאת הוויה שונה בכל אחד מהמופעים: ב-"חיים כחולים", הארגון של המופיעים במבנה של חצי הגורן לאורך רוב המופע מדגיש את מהות הפלמנקו כתקשורת אמנותית, ובעיקר מוסיקלית, ובכך מהדהד לצורת הישיבה המוסכמת שהתבססה בבתי הצוענים, כשהפלמנקו עדיין בוצע כפרקטיקה עממית-קהילתית, והועברה בהמשך גם לבתי הקפה ה-"מזמרים" (cafés cantantes) ומועדוני ה-"טבלאו" (tablaos), כשהאמנות התפתחה מן השלב הראשוני שלה לצורתה הבימתית. לעומת זאת, "ריקוד המחבר" מייצג החצנה של מרחב התודעה של היוצר: המהלך הכוריאוגרפי משקף את תהליך היצירה המתרחש במוחו ובדמיונו של ליניאן, כך שהצלילים והתנועות "מדברים" את שפת הפלמנקו אך עולם הדימויים שמתגבש, שנדמה כשיקוף של מצב ביניים שבין במה טרום-מופע לחלום, נותר מופשט ופרגמנטרי, ובכך מתרחק ממרחב הבית הצועני וממופע הפלמנקו המסורתי.
פלמנקו כתקשורת אמנותית. "חיים כחולים" - רוחאס ורודריגז. צילום: אהרון שצקין, shshet.com
המפתח לשוני בין שני המופעים טמון, במובנים רבים, בעמדה בה מציבים עצמם היוצרים אל מול הפלמנקו: אצל רוחאס ורודריגז נדמה כי מוסכמות השפה האמנותית וערכי המסורת משמשים כ-"מצפן" רעיוני, ובעזרתו מגשימים השניים את חזונם היצירתי. ברוח זו ניתן לראות קטעי ריקוד שבנויים בהתאם לקודים המקובלים, דוגמת האלגריה, המסווגת לרוב כריקוד נשי ומבוצעת במופע על-ידי רקדנית (אנה ארגאז) עם שמלת זנב ומנטון (שָל הפלמנקו); הפנדנגו המלווה בקסטנייטות ובכך מהדהד לאופן בו בוצע כריקוד פולקלור מחוץ לרפרטואר הפלמנקו; וריקוד הטנגיו דה קאדיז (tanguillo de cadiz) אשר מלווה בשירה "מומחזת", תיאטרלית וקלילה באופייה, שמילותיה לקוחות מהמחזה "דוניה רוסיטה הרווקה" של פדריקו גרסיה לורקה. בתוך צורות מוסכמות אלה מביאים הרקדנים את ייחודם כמבצעים, ובכך מדגימים עד כמה, גם היום, הביטוי האישי הינו עיקרון יסוד בפלמנקו: כל מבצע הוא עולם של תנועות, מחוות והבעות פנים אשר מתגבשים יחד לכדי פיזיות ייחודית המגלמת בגוף את תכני השירה ואופייה המלודי.
יצירה כזרם תודעה. "ריקוד המחבר" - מנואל ליניאן
לעומת זאת, העיקרון המנחה של "ריקוד המחבר" הוא ליניאן עצמו, כפי שמרמזת כותרת היצירה אשר שוזרת יחד שני מרכיבים: המילה "baile", שהיא ההגדרה המובחנת לריקוד פלמנקו; והמילה "autor" - מונח מרכזי בתיאוריות קולנועיות שהתפתחו בצרפת בשנות הארבעים ותפסו את הבמאי ככוח היצירתי המרכזי מאחורי הסרט (בהקשר זה, נוטים להתייחס ללואיס בוניואל [Buñuel], קרלוס סאורה [Saura] ופדרו אלמודובר [Almodóvar] כבמאי האוטור המייצגים בקולנוע הספרדי). עמדה זו ניכרת בבירור בסצנות שבהן ליניאן מפסל את תנוחות גופו של הזמר כך שיתאים לתבנית החזותית המוכרת של גוף המבצע שירת הפלמנקו, או מחולל דרך תנועות גופו את הקצב ואיכות הפריטה של הגיטריסט, ובעיקר - בריקוד האלגריה אותו הוא מבצע עם כל האטריבוטים הנשיים (שמלת זנב, שָל ומניפה), לא מתוך רצון להפוך לאישה אלא לשם הענקת פרשנות ייחודית משלו לריקוד עם אביזרים אלו. מכאן, שליניאן ניצב ביצירתו לא רק כיוצר המופע הספציפי וכמבצע שלו אלא כאוטור בן-זמננו של הפלמנקו; הוא חולם את האמנות, כפי שאומר שיר הסיום, ומרשה לעצמו לטבול, תרתי משמע, במעיין ההשראה הפנימי, כדי להגשים על הבמה פלמנקו שהוא חדש, אחר, ובעיקר - שלו.