top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

מי שלמחול נועד לחלום נולד*


נבחרת החלומות - דנה רוטנברג

"השנה היא 1994, פתחו את המשכן לאמנויות בתל אביב... פינה שם, ושם אני רוצה להיות", מספרת הכוריאוגרפית דנה רוטנברג. בעוד היא צוללת אל פרטי האירוע - ההליכה המשותפת עם ההורים להופעה של פינה באוש, קניית הקפה והעוגה, ההתרגשות מההגעה להיכל "קודש הקודשים" של המחול - נכנסים שני רקדנים ומתחילים לבצע לידה קטע תנועתי. החיבור בין המראה ה-"באושי" האייקוני שלהם (חליפה גברית ושמלה נשית ארוכה) לפאות הזהות שהם חובשים (שמזכירות את שיערה החום הארוך של באוש) מעורר תחושה כי הקהל עד לזיכרון שמועבר דרך עמדתה הסובייקטיבית של הנערה שחזתה בו אז.


זיכרונות ילדות הופכים למחול. צילום: אפרת מזור

"נבחרת החלומות", עבודתה החדשה של דנה רוטנברג, עוסקת באנשים ובחייהם, והיא במובנים מסוימים יצירה תלוית-זמן (time-specific) כפי שמסבירה היוצרת: ״נבחרת החלומות״ תלויה בנו, המשתתפים, ובנסיבות חיינו הנוכחיות, ולכן, היא תעלה לשבוע בלבד - ואז תיעלם. לתמיד" (מתוך הפרסום לקראת המופע). ה-"חולמים" ביצירה הם חמישה: גבר בשנות השישים לחייו (ניל הריס), פיזיותרפיסטית שלא עלתה לבמות כעשור (רעות שץ), רקדנית בהריון מתקדם (ענבר נמירובסקי), רקדן צעיר בשיא פריחתו (גלעד ירושלמי) וכוריאוגרפית - רוטנברג עצמה. העבודה מתרחשת בחלל מעוצב בקפידה שמשקף איזו קישוטיות נוסטלגית של פעם, ונראה כמו אולם אירועים שבו מרחבי הנפש והתודעה מקבלים הגשמה בימתית וחומרית.

העבודה נעה בשני מרחבים מקבילים; היא מתרחשת בהווה אך מונעת על-ידי העבר - זיכרונות, חלומות, כמיהות וגם אכזבות. אלו צפים ועולים דרך סיפורים אוטוביוגרפיים שהרקדנים חולקים עם הקהל, תמונות ילדות, ברכות ומכתבים שמונחים על כל שולחן ומזמינים עיון חופשי וגם סרטים ביתיים שבהם צופים הרקדנים על רקע השיר "The Time of my Life". חומרי העבר נשזרים יחד עם קטעי מחול שבהם נדמה כי הגוף חי ומרגיש מחדש את החוויות המכוננות שנצרבו בו. חלק מהסצנות נראות כהבזקי זיכרון, כמו ריקוד סלואו במסיבת כיתה שבמהלכו זוג "מחבק" בלון, ואחרות נושאות אופי תיאטרלי יותר, דוגמת הפידבק שמקבלת שץ מירושלמי ("בקור דה בלט אני לא יכול לשים אותך... כריזמה, או שנולדים איתה או שלא") שמסתמך, ככל הנראה, על אירוע שאכן קרה, ושהגדלתו הפרפורמטיבית בהווה ממחישה את עוצמת החוויה שהורגשה באותה נקודת זמן.


היינו כחולמים. צילום: אפרת מזור

מעניינים במיוחד הם רגעי ניכוס ביוגרפיות או המצאתן: ניל הריס מספר, למשל, על חוויותיו (הבדויות) כרקדן בלהקה של פינה באוש תוך שהוא יוצק תוכן אישי לעובדות היסטוריות שהוזכרו לא פעם בתכניות דוקומנטריות על היוצרת ("היה בכל מקום ריח של סיגריות - על הקירות, על הקצפה, על גופי הרקדנים... זה היה כמו לרקוד בתוך במאפרה"). ברגע אחר מתיישב כל אחד מהרקדנים ליד שולחן אחר ומתחיל לספר על המפגש המכונן עם היצירה "אנאפאזה" של בת-שבע והחלום להתקבל ללהקה. הסיפור מועבר בצורה רגשית ומפורט לדקויות, אך מתגלה כביוגרפיה של רקדנית אחת בלבד כאשר כולם אומרים את המשפט "ואז ראיתי את השם שלי בקאסט שני - ענבר נמירובסקי". בשני המקרים ניתן לחוש באיזו התרפקות על הזיכרון שחושפת משהו עמוק על משמעות החלום עבור האדם עצמו, הן כשהוא מתגשם בהצלחה והן כאשר הוא נחקק כהחמצה.

לפרקים ההווה הקונקרטי גם מעמת את הרקדנים רגשית ופיזית עם חלומותיהם: בהקלטה שמושמעת על רקע קטע תנועתי שמבצעים גלעד ירושלמי וענבר נמירוביץ' בעודם מחוברים לאותו הבגד, מוצף נושא ההורות. אך רוטנברג בחרה דווקא ליצור הנגדה מעניינת בין התוכן לבין זהות הדובר, וכך דווקא ירושלמי מציף את חווייתה של נמירובסקי מבדיקת האולטרסאונד ("בשנה האחרונה מתחילות לרדת לי דמעות כי אני מדמיינת שיש שם ילד"), והיא משמיעה את הרתיעה שלו מלהביא ילד "בגלל כל הזוועות שיש בעולם". בקטע אחר מוזמן הקהל לבחור מ-"תפריט הריקודים" שמסכמים את 21 שנותיה של נמירובסקי על הבמה, ובהדרגה נזרקות לעברה בקשות לבצע קטע כזה או אחר, שאחדים מהם היא יכולה לרקוד כעת רק באופן חלקי. בסיום היא פונה לקהל ואומרת: "נראה לי שמיצינו את המשחק הזה. עייפתי מלהגשים את כל החלומות שלכם - של הכוריאוגרפים, של הרקדנים - ועכשיו אגשים את החלום שלי לאהבה, לזוגיות". עם זאת, כאשר ירושלמי נכנס לתפקיד בן הזוג הפוטנציאלי שמבקש להרעיף אהבה, נמירובסקי - רקדנית בכל רמ"ח אבריה - מתזמנת את הנשיקות שלו לפי ספירות ומביימת את המגע שלו בקפידה.


רקדנים, אנשים, חולמים. צילום: אפרת מזור

הרגע הזה מזקק איזו אמת על אנשים שהם רקדנים, ועל רקדנים שהם מטבעם, כנראה, אנשים חולמים. לא במקרה מסתיימת העבודה עם השיר של להקת ה-Killers שפזמונו שואל: "Are we human or are we dancer?", שהרי רקדן הוא, בסופו של דבר, לא עיסוק כי אם מצב קיומי. באחד הרגעים בעבודתה אומרת דנה רוטנברג כי היא מפחדת שליצירות יש כוח וודו שמאפשר להן לזרז ולשנות את המציאות. אך גם אם למחול יש כוח מאגי כזה - כי קסם וכוחות כישוף בוודאי שיש לו - יש דבר אחד שהוא לא יכול לעשות וזה לעצור את הזמן: "החיים חולפים לבלי שוב, עתיד הופך עבר, וכך גם ״נבחרת החלומות״: תהיה, תחלוף ותהפוך גם היא לזיכרון" (מתוך הפרסום לקראת המופע).

* הכותרת לקוחה מהשיר "מי לאהבה" של יענקל'ה רוטבליט

192 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page