top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

כפר גלובלי רוקד


דו-ק (DU-K) - תיאטרון המחול הסיני מבייג'ין (Beijing 9CDT) ולהקת "סול"

כוריאוגרפיה: אייל דדון

ארבע עשר רקדנים לבושים בבגדים אפורים מונוכרומטיים נעים באיטיות על פני במה וממלאים אותה בהדרגה. הם עוטים על פניהם מסכות בעלות תווי פנים מחייכים ומנח גופם שמפוסל באופן זהה פונה לפנים ולאחור ללא קשר למיקומה הפרונטאלי של המסכה. האלמנט הבולט באסופת הגופים הוא מנח כף היד שמעורר אסוציאציות שונות: סימן הניצחון, תנועה טיפוסית של תמונת סלפי ובעיקר המספר שתיים, שמשמעותו תתבהר בהמשך - אני ואתה.

"דו-ק", יצירתו של אייל דדון, נוצרה כשיתוף פעולה ראשון מסוגו בין תיאטרון המחול הסיני מבייג'ין (Beijing 9CDT) ולהקת "סול" מבאר שבע לרגל חגיגות 25 השנה לכינון יחסי התרבות בין ישראל לסין. עבור דדון, המילה מסמלת דו-קיום והיצירה אכן מתהווה כמהלך תנועתי ואסתטי של גישור על פערי תרבות וכינון של קהילה רוקדת. בכך מהדהד היוצר לעיסוקו של המחול העכשווי באופן שבו הגוף מגלם בתוכו מסורות, היסטוריות וזיכרונות, ומחולל על פני גבולות לאומיים כחלק מהווייתו בעולם הגלובלי של זמננו.


תרבות בין גופים ומסכות. צילום: Shi Lei

הכוריאוגרפיה של דדון מציגה שזירה עדינה ומוקפדת של איכויות תנועתיות שונות שמשקפות את ההבדלים התרבותיים הניכרים בין מזרח למערב: מצד אחד, תנועה עכשווית חדה ותזזיתית שמדגישה את חומריות הגוף ומגיעה עד לקצותיו; ומולה - תנועה מאופקת וסטואית לפרקים, ובתוכה גם צעדי הליכה קטנים ומדודים, שנדמה כי משמרת את האנרגיה במרכז הגוף כגורם ממקד. בהתאמה, דדון מיישם את הגישה הרב-תרבותית גם בבחירותיו המוסיקליות: הפסקול משלב בין קטעים שמציגים השפעות סגנוניות מגוונות, דוגמת מוסיקה אלקטרונית או מוסיקה מרוקאית, אשר מעבות את תחושת התנועה מבינלאומיות/אוניברסליות לספציפיות תרבותית, וחזרה. ברגעים מסוימים היחסים הנבנים בין התנועה למוסיקה מציגים הלימה, ולפרקים בוחר דדון להפגיש מרכיב מקודד-תרבותית באפן מובהק דווקא עם איכויות סגנוניות מנוגדות לו. דוגמא בולטת היא השימוש החוזר בצעד מסורתי של ניעות מצד לצד עם זרועות פתוחות לרווחה - כאשר הוא מבוצע על רקע שיר חגיגת החינה של להקת "שפתיים" נוצר דימוי מגובש שמהדהד למורשת תרבותית מסוימת, אך ברגעים אחרים אותו צעד עובר ניתוק ממקורותיו המוכרים בשל החיבור למוסיקה אחרת, מהלך שמזמין חוויה חדשה של התנועות והצלילים.

הקומפוזיציה הבימתית מתאפיינת בפיסוליות אסתטית שמהדהדת למקור ההשראה של דדון ליצירה - פסלי צבא חיילי הטרקוטה (Terracotta Soldiers): למעלה מ-7,000 דמויות חיילים בגודל טבעי, ערוכים לקרב עם סוסים, שריונים וכלי נשק, שקבורים בעיר שיאן (בירת סין הקדומה) לצד הקיסר הראשון בשושלת צ'ין. בהתאמה, ניתן לראות שימוש חוזר בקומפוזיציות סדורות של שורות וטורים, כשראוי לציין במיוחד בהקשר זה את הרגע שבו מבנים אלו ממוסגרים במלבן תאורה צר, ונדמה כי מעביר לבמה את שרידי הפסל מאתר הקבורה המקורי שלו. אך מעבר לכך, הכוריאוגרפיה היא גם מרחב ש-"מדבר" את האמירה התרבותית של דדון בהקשר לדו-קיום דרך הדגשת הקולקטיב על-ידי תנועה אחידה ומסונכרנת, לצד חשיפה הדרגתית של אינדיבידואלים באמצעות קטעי סולו שמעניקים פנים פרטיקולאריות לדמויות שבקהילה הנעה. במסגרת זו מודגשים ללא הרף יחסי הגומלין בין הפרט לכלל: כך, למשל, בדואט בין שני רקדנים בולט קשר העין ביניהם שאינו מופר לרגע ונדמה כי מחבר את שני הגופים יחד בצורה בלתי אמצעית, ובקטע קבוצתי שובר אחד הרקדנים את התנועה האחידה באמצעות רגלו ששלוחה קדימה ורועדת בתזזיתיות, ובתגובה יתר הקבוצה שולחת אליו זרוע רועדת, מה שמעורר תחושה כי הפרטים הם למעשה שלוחות של ישות קולקטיבית אחת.


קהילה בתנועה. "דו-ק" של אייל דדון

מהלך נוסף של הפקעה תרבותית נוצר גם בשירים מערביים מוכרים שעוברים שינוי משמעותי באמצעות פרקטיקות תיאטרליות שונות של הגייה והפקת קול: כך, למשל, השיר "The Time of my Life" מהסרט "ריקוד מושחת" מבוצע תחילה כשירה אחידה של כל הקבוצה אשר מתעצמת בהדרגה והופכת לחלק ממפגן של אקסטזה רגשית, שכשלעצמו מהווה ניגוד מעניין לרגעים רבים של תנועה קבוצתית מאופקת. בהמשך מתחוללת טרנספורמציה נוספת במלודיה ובמבנה השיר כאשר רקדן אחד מבצע אותו כטקסט מדובר ואף משובש בשל החיבור בין השפה האנגלית למבטאו האסייתי. כפועל יוצא מכך, השיר הקנוני עובר מעין תזמור מחודש והופך לטקסט שמבטא תחושות ואיכויות שונות לגמרי.


בין האחדה להפקעה תרבותית. צילום: Shi Lei

קטע הסיום מהווה סגירה רעיונית ואסתטית ליצירה כולה במובן זה שהוא חוזר למהלך התנועתי של תמונת הפתיחה, אך הפעם מופיעים הרקדנים ללא מסכות והחיוך האייקוני מוטבע על פניהם הגלויות. כאשר הם שוברים את גוש הגופים הצפוף מתגלה מתוכם רקדן אחד לבוש בתחתונים, שתנועתו המתפרצת והבעתו הטבעית נחוות כניגוד לעמידה של שאר הקבוצה במבנה כוריאוגרפי מסודר. בהדרגה נעלמים הרקדנים מהבמה אך משאירים שרידי תרבות: מסכה מחייכת שמונחת על הרצפה ללא גוף ולצידה זרוע שמוטלת על הקרקע עם כף יד שעדיין משמרת את סימן ה-"שניים". לאורם של נשלים חומריים אלו, הרקדן הבודד נותר על הבמה לחולל את עצמו כאדם - בן אנוש ולא רק בן תרבות.

85 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page