פסטיבל זירת מחול. ניהול אמנותי: סהר עזימי

במסגרת הזירה הבין-תחומית

פסטיבל זירת מחול של הזירה הבין-תחומית הציג השנה שמונה עבודות בבכורה, שרובן ככולן משקפות את אופייה המעבדתי של הזירה: הן חוקרות, מחפשות ומציפות שאלות על היצירה המחולית ועל חוויית הצפייה בה.

"אופרה טריטוריאלית", עבודתה של שלומית פונדמינסקי, היא מעין מעבדת תנועה עם חוקי משחק מוגדרים: על ארבעת הפרפורמרים "מנצחת" היוצרת שמחוללת את ההתרחשות באמצעות הוראות מוסיקליות ומילוליות הקובעות מתי לעזוב ולחזור אל ה-"בית" - חישוק המסמן טריטוריה פרטית. מתוך התניה זו מתפתחת הדינאמיקה התנועתית: לפרקים מבצעים הפרפורמרים יחד קטעי ריצה, התנגשות בקירות או תנוחות שחוזרות על עצמן, ולפרקים נוצרים רגעים אינטימיים יותר בין גוף אחד לאחר או ביטוי אישי של פרפורמר מסוים. ברצפים התנועתיים נשזרות גם תבניות מילים משדות שונים - מספרים, אותיות הא-ב', קשרים משפחתיים - שחלקן אף מוטענות במשמעות פוליטית (ארץ ישראל השלמה/החלקית). בהדרגה מתמוססים הגבולות המוגדרים של החלל והמשחק - ה-"בתים" נפרצים והפרפורמרים מפגינים אי ציות להוראות - עד לסיום, בו התנועה המשוחררת מהתניות מגיעה לכדי שיא.

משא ומתן של גופים וטריטוריות - "אופרה טריטוריאלית" מאת שלומית פונדמינסקי. צילום: נטשה שחנס

עבודתם של דיוויד קרן ותמר לם, "Dog Walkers", מתהווה במרחב שבין מחול, פרפורמנס וקונצרט מוסיקלי, תוך שהיא מצייתת לעיקרון מארגן שמותיר אותה פרומה ומובנית בו-זמנית. במרחב הבימתי פזורים חומרים שלקוחים מעולם דימויי אחד - חבילת קלפים ומצית, שירי פולק סנטימנטליים, גיטרה ויוקלילי, ספרים ומיקרופונים, חולצות משובצות וכובעי בוקרים, ושני פסלי כלבים דו-ממדיים. החומרים, כמו התנועה, מקיימים יחסים דו-כיווניים עם הנרטיב הספק-פנטסטי-הומוריסטי וספק-החיים-עצמם שהולך ונפרש לאורך העבודה: ברגעים מסוימים התנועה היא זו שמובילה את הפרפורמרים אל חפץ מסוים ומשמעותו מתגבשת מתוך האינטראקציה שהגוף מייצר עימו, וברגעים אחרים החפץ משמש כעוגן רעיוני וחזותי בתוך רצפים של תנועה ו/או מלל מופשטים. כך נוצרת פרטיטורה של זוגיות - אהבה, כמיהה ופרידה - שממוקמת על התפר שבין פרספקטיבת התודעה הרגשית לחווייתו הפיזית של הגוף.

"קליפות", עבודתה של רוני חדש, מציגה מרחב נשי שבמסגרתו מתרחש ניסיון פיזי לקלף את שכבות הגוף החיצוניות והבלתי נראות בכדי "להגיע אל לב האדם" (מתוך התכנייה). לאורך העבודה נוצרת בין שתי הפרפורמריות הדדיות גופנית בעלת איכות סיסמוגרפית: ברגעים רבים מתפרצת מתוכן תנועה חסרת עכבות, תזזיתית וטוטאלית בהגעתה עד לאזורי הסף של הגוף, וביניהם ניכרים רגעים של נייחות שאינה אלא מתח שעתיד להשתחרר. דינאמיקה זו, כמו גם המחוות הקטנות של מבט או מגע חטוף, מבנות יחסים בין השתיים שמשתנים באופן תדיר: אינטימיות מתחלפת בביטויים עדינים ביותר של סמכות שלא ברור עד הסוף מי הכוח המחולל שלה ומי זו שמפנימה אותה. כפועל יוצא מכך שתי הפרפורמריות הן בו זמנית בבואה זו לזו וגם ישויות אינדיבידואליות, אם כי ניכר כי גם כשהן מופרדות, נוכחותה של האחת ממשיכה להדהד בגופה של האחרת.

גם עבודתה של יעל סופר סמסון, "ימי קיץ עלובים וזוהרים", מציגה יחסים בין שתי דמויות במרחב כמעט קליפי באופיו, שנדמה כי מושפע באסתטיקה ובעריכת המהלך הנרטיבי שלו מסרטוני "יוטיוב": ילדה-נערה "רגילה למראה" בלבוש מצועצע למדי מבצעת פעולות שגרתיות כמו מריחת לק וצפייה בלפטופ ובהמשך מתמסרת לפרפורמנס של שירה על מקצב אלקטרוני. מולה ניצבת דמות בביגוד שחור שמתנועעת בצורה מכאנית, זוויתית ומנוכרת. הדינאמיקה שנבנית בין השתיים - זו ביחס לזו, וגם כל אחת בתוך עולמה הגופני-תנועתי - מכוונת לתפיסת ההתרחשות הבימתית כהחצנה של תודעה ואפילו מימוש של פנטזיה: הפרפורמרית בשחור מתגלה כמעין הגשמה בימתית של דמות בתוך צג המחשב, או יותר מכך - מעין אלטר אגו של אותה ילדה-נערה, ה-"אני" המדומיינת שכמוה היא מרגישה ונראית בזמן שהיא שרה.

עבודתה של עדי שילדן, "Le Boudoir", מתקיימת באזור הביניים שבין הגברי לנשי ובין זהות הגוף למופע-הזהות. בתחילתה מוצגת הטרנספורמציה שבמסגרתה משנה הפרפורמרית את חזותה החיצונית דרך אימוץ של אטריבוטים מוכרים של גבריות - זקן, מגבעת, מקל - ואפילו תחתון שאליו תפור איבר מין גברי מבד שנוכחותו ניכרת מתחת למכנס המחויט שהיא לובשת. עם זאת, קטע הליפסינג והסטפס שהיא מבצעת ניחן ברוך ועידון, איכויות שמזוהות עם הפרפורמטיביות הגברית בז'אנר מחזות הזמר ולאו דווקא תואמות את התפיסה המקובלת של "תנועה גברית". בהמשך מציגה שילדן מהלך הפוך דרך דימוי נשי לא שגרתי: היא מותירה את עצמה "בצבע גוף" ולובשת נעלי עקב גבוהות, תוספת שיער בלונדינית ומסכת עיניים ססגונית ומבצעת ריקוד מוחצן ופרובוקטיבי עם מניפה לצלילי שיר של מדונה. בסיום היא מסירה את המסכה, תרתי משמע, ונוכחת כ-"היא עצמה": היא מתבוננת בקהל מתבונן בה, על שלל הזהויות שבה.

העבודה "Woods" של אייל ברומברג עוסקת גם כן באזורי סף - אלו שבין הכאב, הכוח וההנאה, ומזוהים עם פרקטיקות מעולם ה-BDSM. בחלל מעוצב שמזכיר מרחב של טקס או פולחן מתגלים המגע האנושי והפעולה הפיזית כאמצעים לדחיפת הגוף למצבי קיצון: טלטול חזק של האיברים, הלקאה של האחר והכאבה עצמית (מה שברומברג מגדיר בהומור מסוים, "יוגה מחטים"). רגעים אלה עומדים בניגוד לאסתטיזציה שנשענת על שפה דימויית דתית כמעט, אך באופן פרדוקסלי גם ניזונים ממנה: סדינים לבנים, נרות אדומים, כנפי מלאכים, כתר של זרדים ופסקול של דרשה שמטיפה לקדושת החיים. בהתאמה, המהלך הדרמטי שמציג את ברומברג קודם כמפעיל הכוח האלים ואחר-כך כמושא שלו, מציף את הנזילות שבין שתי העמדות, כמו גם את השטח האפור שבין שליטה וחולשה, התמסרות וכניעה.

חריש בשדה הגוף והנפש - "אֲדָמָה (נקבה)" מאת גלעד ירושלמי. צילום: אפרת מזור

"אֲדָמָה (נקבה)", עבודתו של גלעד ירושלמי, מציגה את הגוף הגברי בתוך אינרציה של פעולה פיזית מתמשכת. שני הפרפורמרים, בתחתונים בלבד, מבצעים רצף חוזר שבמסגרתו הם לסירוגין מכים עם המרפק בקרקע או כורעים על ברך אחת, וכך מתקדמים מצדה האחד של הבמה לצידה האחר. הפעולה הרפטטיבית, והווריאציות שנוצרות בה בהמשך (גלגולים על הרצפה והטחת הגוף בקרקע), מעצימות את המתח שמצטבר בגוף ואף מעוררות אסוציאציות לדימויים לוקאליים שמקודדים כגבריים במהותם, כמו עבודת החריש בשדה או אימוני צבא. חלק מהתמונות מהדהדות בצורה מפתיעה גם לאימאג'ים אייקוניים בתולדות המחול הישראלי, כמו תמונותיו של ברוך אגדתי, מראשוני היוצרים של המחול העברי, אשר יצר בהשראת דמויות החלוצים. סיום העבודה דווקא מחולל תפנית באיכויות העולות מן הגוף, שכן התנוחות הפיסוליות והמגע העדין שמתקיים בין שני הרקדנים מציפים נרטיב גברי אחר.

תבניות ריקודיות של הרגלי הגוף - "הביטאט" מאת אורי שפיר. צילום: אפרת מזור

גם "הביטאט", עבודתו של אורי שפיר, היא כשמה - "בית גידול" - שבמרכזו מוצב הגוף הפיזי שמשנה מצבי צבירה תנועתיים ורגשיים במהלך מובנה של התפתחות לצלילי "וריאציות גולדברג". תחילתה בתנועה איטית וממוקדת על הרצפה של שני גופים בלתי נפרדים, והיא גדלה ומתעצמת לגלגולים וקפיצות, ביחד ובנפרד, בכל חלל המופע. בשיאה מתגלה הגוף ככלי קיבול של ביוגרפיות אישיות ותרבותיות, עם רגעים של מודעות עצמית לפרפורמנס שמתקיים בזמן אמת מול קהל, לצד התייחסויות היסטוריות לתנועות מוכרות מרפרטואר ריקודי החצר, המחול העממי והבלט, ולמחוות המוסכמות - מבט, קידה ותנועת ראש - של ההביטוס שבתוכו צמחו סגנונות אלו. במובנים רבים, נדמה כי עבודתו של שפיר ממשיכה מהלך רעיוני וצורני שהושתת ביצירות אייקוניות של כוריאוגרפים כמו סטיב פקסטון ופול טיילור שעבדו עם מוסיקה של באך, או מארק מוריס שיצר לצלילי הנדל ומוצרט, במובן של החיבור בין הגוף היומיומי, המשוחרר נטול העכבות לקומפוזיציות מוסיקליות תבניתיות ומוקפדות, שיוצר מיזוג בין חול לקודש.

#מופעמחול #כתבותנקראות #פרסום #זירתמחול #הזירההביןתחומית #פרפורמנס