top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

גברים ונשים, כוחות ואייקונים


2.0 - עידו תדמור בסולו מאת איבן פולינקלה

2Men - דניאל אבראו

צבועה - אסנת קלנר

The Powers That B - דוד מרקס ועדו פדר

במסגרת שבוע המחול הבינלאומי 2016, מחול שלם. ניהול אמנותי: עפרה אידל ורובי אדלמן

שבוע המחול הבינלאומי של מחול שלם בירושלים כלל השנה תכנית עשירה של יצירות קיימות, עבודות בבכורה, ושיתופי פעולה של יוצרים ישראלים וזרים. בתוך מגוון המבעים, הגישות השונות לתנועה ואופני הטיפול הרבים בצורה ובתוכן, ניתן לזהות חוט מקשר בין מספר עבודות שבבסיסו - ההתייחסות לגוף הפרטי והפרטיקולארי כמייצג של משהו גדול יותר: כוח, טיפוס (type) ואפילו אייקון.

הסולו "2.0" מאת איבן פולינקלה (Ivan Pulinkala) ובביצועו של עידו תדמור מציג מצב רגשי של אדם, מעין "כל אדם". תחילה מתנועע תדמור באיטיות ומתגלה בהדרגה, ובהמשך מתחיל להפעיל בד שמחובר בחוטים למקלות עץ. צורתו ואיכויותיו של החפץ הופכים אותו לדימוי בטרנספורמציה: תחילה הוא בובה על חוטים בעלת צביון אנושי שמועצם דרך היחסים שתדמור בונה איתה - הוא רוכן אליה ומוליך אותה איתו בחלל. ככל שהעבודה מתפתחת, הבד עובר הפשטה וחוזר לחומריותו כחפץ, אך מתגלה גם במימד זה כבעל משמעות - ברגע אחד תדמור לופת ומצמיד אותו אל חזהו, וברגע אחר הוא מניף את מקלות העץ ואלו יוצרים דימוי ברור של צלב. במובן זה, נדמה כי העבודה עם החומר אף מכוונת ליצירת דואליות מעניינת בין פנים לחוץ - הוא בו-זמנית השתקפות של תדמור, שמגיב אליו כאילו הוא מתבונן אל תוך עצמו, וגם ייצוג של כוח עליון מחולל ומניע. האווירה הדתית-רוחנית נוכחת ביצירה מראשיתה ומתעצמת בהדרגה לכדי שיא דרך המהלך התנועתי של תדמור: מה שמתחיל כדינאמיקה הדרגתית של התרוממות הופך לגלגולים אינטנסיביים, תנועת גפיים מתפרצת, גלישות על הקרקע והטחת הגוף הרצפה, או לחלופין - רגעים שבהם תדמור נייח באופן יחסי אך ממלמל טקסט חרישי ונדמה לאדם המצוי בטראנס של תפילה. זהו מסע רגשי של נפש אנושית אשר מגולם בצורה מזוקקת בתנועתו של גוף שמתעורר, מחולל את תכלית קיומו, ונרגע - עד להתפרצות הבאה.


מסע של "כל אדם". עידו תדמור בכוריאוגרפיה של איבן פולינקלה, 2.0. צילום: מרכוס גונזלס

דימוי אחר של הוויה אנושית, מעוגנת יותר ביומיום, עולה מהעבודה "2Men" של הרקדן-כוריאוגרף דניאל אבראו (Daniel Abreu). תחילה מבצע אבראו לצלילי מוסיקה קצבית פעולות כמו בכי, גירוד מאחורי האוזן או נגיעה בפנים, ואליהן מוסיף גם מחוות פרפורמטיביות יותר כמו תנוחת דוגמנות או נענוע אגן אוריינטלי. המכלול כולו נבנה לכדי רצף כוריאוגרפי שנדמה כי מציג התנהגות אנושית מתוך "זרם תודעה גופני", במובן זה שהתנועות מקוטעות ומבוצעות זו אחרי זו כמעט אינסטינקטיבית ולא מתוך סיבתיות הגיונית. בדומה לתדמור, אבראו עובד עם חפץ - קרש עץ - ונראה שגם אצלו מייצג החומר מטען תכני מופשט יותר הנוגע למצבי ההתמודדות של האדם בחייו ומועבר דרך הפעולה הפיזית: אבראו קופץ על הקרש, ממקם אותו על קצהו הדק ומנסה להישכב עליו, סוחב את משקלו של הקרש שמושען על מצחו, ואפילו מרים אותו באמצעות פיו. זוהי דינאמיקה משימתית שבודקת גבולות של שליטה וכוח, ומתורגמת בהמשך גם לרמה הכוריאוגרפית: אבראו נמשך אל הקיר ובו-זמנית מתקשה להיפרד ממנו, קופץ במקום ללא הפסקה וזרועותיו נזרקות לאוויר ללא הרף. אבראו קורא תגר כנגד החלל וכנגד כוח הכבידה, ונראה כי הוא יוצא מנצח.


משחקי שליטה. דניאל אבראו, 2Men. צילום: מרכוס גונזלס

עבודתם של דוד מרקס ועדו פדר, "The Powers That B"*, בנויה כפסיפס של טיפוסי דמויות אייקוניות מתולדות האמנות והתרבות: שני הפרפורמרים, פרנסיסקו קמצ'ו ותמר שלף, נדמים בתחילת העבודה לליצנים "ניטראליים" שפניהם צבועות בצהוב ותנועות גופם מפוסלות, ומרקס ופדר - לבושים בחולצות לבנות ווסטים שחורים, וצועדים בגוף זקוף כשסכין מונפת בידיהם - נראים כשרידים (או שארים) של תרבות האבירים. בהמשך יהפכו מרקס ופדר לכלבים תועים שנדרכים לרעש שלשלאות הברזל שמטיחים ברצפה קמצ'ו ושלף, שנראים כאילו נשלפו מדנג'ן אפלולי. אזכורים רעיוניים ואסתטיים כאלה לדימויי העבר מקבלים את ביטוי מרתק במיוחד ברגע שבו קמצ'ו ושלף מבצעים רצף מתמשך של תנועות מקוטעות ותזזיתיות שנדמות לפרצי זיכרונות גופניים - פעולות ומחוות שבוצעו מזמן, ככל הנראה על-ידי גוף שהיה מסוגל (capable) יותר. מסביבם נעים באיטיות מרקס ופדר, לבושים במעין גלימות של נערי מזבח ומנפנפים בתמונות פולרואיד שצילמו בניסיון להקפיא את הגוף המצוי ב-"עכשיו", אך גם נדמים לאריסטוקרטים שאוחזים בעדינות במניפות ומציגים כך את "הגוף המתורבת". סצנות אלה יוצרות תמונות בימתיות מסוגננות, אך גם חושפות משהו נוסף, עמוק יותר, והוא מנעד הרגשות העל-זמני של ההוויה האנושית: החיפוש אחר אינטימיות, התאווה לסמכות והכמיהה לאהבה.


קיצור תולדות האנושות. דוד מרקס ועדו פדר, "The Powers That B". צילום: בן פלחוב

עבודתה של אסנת קלנר, "צבועה", בנויה כקולאז' של ציטוטי דימויים וטקסטים מתוך התרבות הפופולרית בארצות-הברית, ביניהם סרטי קאלט (ריקוד מושחת), תכניות אירוח (אלן דג'נרס), אירועי ממשל רשמיים וכדומה המובאים על-ידי ארבעה פרפורמרים. התכנים שאולים ברובם מחייה של מישל אובמה וכוללים את קטעי הריקוד שביצעה מול קהל, את סיפורה על הילד שנגע בראשו של הנשיא כדי להרגיש שיש להם את אותו "שיער מקורזל", ואת נאומה על כך שהיא מכירה בעובדה שהבית שבו היא גרה נבנה בחלקו על-ידי עבדים. במקביל, פרגמנטים קוליים וכוריאוגרפיים מסגנונות שונים - סמבה, מוסיקת גוספל, ריקודים אפרו-קאריביים ואפילו המקרנה - מבוצעים על-ידי חלק מהפרפורמרים בצורה של הגדלה או הקצנה, ואלו מעומתים לפרקים עם צורתם האותנטית, כפי שהיא מוצגת על-ידי הרקדן הזר היחיד בקאסט - לאו לרוס, יליד גוואדלופ שבקריביים הצרפתים. דרך הפקעה של התנועות הטיפוסיות ומטבעות הלשון השגורים מתוך הקונטקסט המוכר שלהן, נוצר טקסט פרפורמטיבי חדש שמפנה את תשומת הלב ל-"הון" העכשווי של התרבות האמריקאית (בעיקר) ולאופן שבו הוא מכונן את תחושת הזהות התרבותית ואת תפיסת ה-"אמריקאיות" (American-ness). בני אדם, כך לפי קלנר, הם - לטוב ולרע - סך כל רסיסי הרפרטואר התרבותי שמקיף אותם בנקודת זמן מסוימת.

* העבודה הוצגה במסגרת שבוע המחול בירושלים ונצפתה במרכז כלים, בת ים.

171 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page