קאובוי - ניב שינפלד ואורן לאור

ארבעה גברים נשענים על קיר. הם לבושים בג'ינס, חולצות משובצות ומגפיים, ואחד מהם חובש כובע בוקרים. עמידתם נינוחה ובטוחה, אגודליהם מחזיקים בלולאות המכנס ואבזמי החגורה. הם מתבוננים בקהל שמתבונן בהם. ברגע מוסכם, צועד אחד מהם קדימה ומתחיל לבצע תנועות אופייניות לריקוד הריבוע (square dancing) העממי. אליו יצטרפו גם השאר ויחגגו בריקוד את דמותו של הבוקר האמריקאי במלוא הדרו וגבריותו.

מפגן ראווה של גבריות. צילום: גדי דגון

נקודת המוצא של "קאובוי", יצירתם של ניב שינפלד ואורן לאור, היא האייקון המוכר, אך ממנו הם יוצאים לחקור את תפקידו כדימוי תרבותי ואת מאפייניו כמופע מגדרי. העיסוק ב-"מופע הגוף" (או בגוף כמופע) החל להתבסס ביצירותיה של הכוריאוגרפית פינה באוש אשר היתה הראשונה שהפכה את גוף הרקדן לא רק לכלי שבאמצעותו מבוצע המחול אלא לתוכן היצירות. דרך חקירת יחסים בין-אישיים והתנהגויות אנושיות חשפה באוש את האופן בו גברים ונשים לומדים להציג (to perform) את הזהות המגדרית שלהם בזירה החברתית, בין השאר כדי להתאים לתבניות קבועות מראש (וסטריאוטיפיות) של גבריות/נשיות. מסוף שנות השמונים המשיכו חברי להקת DV8 Physical Theatre את מורשתה של באוש, אך מיקדו את עיסוקם בגוף הגברי ההומואי, ואף הציפו בעבודותיהם היבטים של עירום גברי ותשוקה גברית אשר היו עד אז טאבו במחול.

בדומה מאד ליצירותיה של באוש, העולם הבימתי של שינפלד ולאור הוא קולאז' של סוגות וסגנונות. הפסקול שלו משלב בין קאונטרי ופולק (פטסי קליין), פופ (קייט בוש) ודאנס (דנה אינטרנשיונל); הוא מכיל מופעים-בתוך-מופעים, כמו ריקוד מועדונים מוחצן של גלעד ירושלמי או "שירה" בשפת הסימנים שמבצע לאור (גם כן מחווה מובהקת לבאוש); והוא עובר בין משחקי ילדים (1-2-3 דג מלוח) למחזות של חנוך לוין ("הילד חולם"). נדמה, אם כן, כי הבמה היא מרחב תודעתי המורכב משברי זיכרונות, פנטזיות, דימויים של תרבות פופולארית וטקסטים קנוניים אשר בונים מתח בין פרטי לציבורי, בין אינדיבידואל לדמות.

במסגרת זו מתהווה ההתרחשות הבימתית כעימות בין דימוי הקאובוי בצורתו המוכרת לבין חלופה חזותית, "משובשת" לכאורה, שמפרקת אותו. ברגע אחד, למשל, מבצעים אורן לאור וגלעד ירושלמי גרסה טיפוסית של ריקוד הריבוע שהיא מוקפדת, מתואמת ובעיקר שומרת על "מרחק ביטחון" בין שני המבצעים. בו-זמנית מציגים ניב שינפלד וסטפן פרי אינטראקציה מחולית מנוגדת באופייה, המבוססת על מגע פיזי אינטנסיבי וכוחני בין בני הזוג, ואף משלבת בתוכה איכויות גופניות שונות של דמות הקאובוי, כמו מנחים מייצגים של אלימות מסרטי מערבונים.

כלומר, דמות הקאובוי של שינפלד ולאור אינה סגורה וקבועה כפי שהיא נתפסת כלפי חוץ. ניתן לראות זאת בבירור בקטע בו מתמקם ירושלמי באותה פוזיציה של הישענות גברית על הקיר שעימה נפתח המופע, אך במהלך כמעט בלתי מורגש, משנה בהדרגה את זוויות הזרועות, כיוון הרגליים ומנח האגן, כך שהתנוחה הופכת פתאום לנשית מאד. רב-הממדיות של הזהות הגברית מתגלה במלוא עוצמתה בתמונה אחת בה נעים יחד ארבעת הפרפורמרים שמציגים זהות שהיא פרוצה מבחינה מגדרית וחזותית: ירושלמי, לבוש במשקפיים זרחניות, מבצע פרפורמנס קווירי מוחצן; לאור ופרי, לבושים ב-"שאריות" של לבוש הקאובוי וחשופי חזה, נעים בחופשיות לקצב הדאנס; ושינפלד, מעין ילד-ילדה מבויש/ת עם נעלי בלט, מדלג ביניהם בתנועה ילדית ולא מלוטשת.

לצד הפירוק המגדרי, נבנה ביצירתם של שינפלד ולאור מהלך נוסף המבקש להצביע על הקשר בין גוף, גבריות ולאומיות בהקשר הישראלי. הישראליות מבליחה לאורך המופע בצורות שונות: כאשר לאור מבצע את תנועות "ריקוד הקאובוי", שינפלד מתחיל ללוות אותו בנגינת חליל, אך מנגן את "צדיק התמר", "שיבולת בשדה", "שאבתם מים" וכדומה. בהדרגה הופכות התנועות המזוהות עם תרבות הבוקרים האמריקאית-מערבית לנענועי כתפיים ואגן, "צעד תימני" ועוד.

למעשה, נראה כי הבוקר האמריקאי משמש את צמד היוצרים כדי לבחון את חזון ה-"קאובוי" הציוני - החלוץ, הלוחם, הקרבי, הגבר-גבר. בהקשר זה, דווקא ריקוד הסולו/מונולוג של הרקדן הלא-ישראלי בקאסט (סטפן פרי/ג'ואל בריי), אשר מספר על קשייו בארץ, על רצונו להישאר כאן עם בן-זוגו/אשתו ולהמשיך בעבודתו, חושף עד כמה הגדרות הישראליות מגולמות לחלוטין בגוף: ג'ואל בריי מוריד את בגדיו ומצביע על איבר מינו, כדי להבהיר כי הסיבה שמונעת ממנו לקבל תעודת זהות כחולה היא שאינו נימול. בהמשך מבצעים ארבעת הפרפורמרים יחד מעין "tableau vivant" של תנוחות הומו-ארוטיות מאד, שבסיומו יציגו שינפלד וירושלמי, שנותרו בתחתוניהם, את סמל המגן דוד באמצעות מכנסי הג'ינס שלהם שהופשלו למטה. באופן סימבולי, מלווה הסצנה ביצירה "Die Moldau" של המלחין בדריך סמטנה, שניתן לזהות בה גם את צלילי המנון התקווה.

פירוק חזון הגבריות דרך סמלי הלאום. צילום: גדי דגון

ברגע מוקדם יחסית במופע פונה גלעד ירושלמי לקהל ומסביר לקהל כי "העבודה אינה על בוקרים, גבריות, נשיות, גבריות נשית... היא אינה על פינה באוש, קאמפ, קייט בוש, לאומיות, ציונות...". למעשה, "קאובוי" עוסקת בדיוק באלה, אך לא בהם עצמם כמו במשמעות התרבותית שלהם, ובעיקר במתח בין צורה לתוכן, דמות ודימוי, פרטי וציבורי, ובמשחק עם פערים אלו טמונה עוצמתה של העבודה.

כאשר רנה מגריט צייר את המקטרת המפורסמת בסדרת "בוגדנותן של תמונות" הוא כתב תחתיה "זו אינה מקטרת" (ceci n'est pas une pipe). עבור מגריט, התמונה המצוירת לעולם אינה שכפול של האובייקט אלא טומנת בחובה גם את אישיותו של האמן. הוא אמר: "... [ו]אני משתמש בציור כדי להביא את המחשבות לידי כך שתהיינה נראות-לעין". וכך גם ניב שינפלד ואורן לאור עם הדימוי במחול: הקאובוי שלהם אינו קאובוי; הוא כל מה שקאובוי מייצג כלפי חוץ, וגם כל המורכבות, הסתירות, הפגמים והיופי שהם רואים שקיימים בו בפנים. אותן איכויות שבחברה המערבית ההטרו-נורמטיבית - נותרות חבויות מן העין.