למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

שבטיות עתידנית

רַקוֹנְטוֹ קוּן - נועה צוק ואהד פישוף

המרכז לאמנות עכשווית תל אביב


רַקוֹנְטוֹ קוּן, עבודת המחול החדשה של נועה צוק ואהד פישוף, נוצרה כחלק המרכזי של תערוכה רב-תחומית שאצר ניקולה טרזי במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, וכללה עבודות וידאו שיצרו צוק ופישוף ב-11 השנים האחרונות לצד אירועי מחשבה ושיח בהם משתתפים מוזיקאים, אנשי אקדמיה ואמנים פלסטיים. במובן זה תפקדה עבודת המחול כאובייקט מוזיאלי שמשקף את הקו האוצרותי של התערוכה, אך היא מהווה גם 'ישות' אמנותית עצמאית שמגשימה ומפתחת את המהלך האסתטי שהחלו צוק ופישוף לפתח בעבודתם החדר השרוף מ-2016, ומשקפת את אופני חקירתם את התנועה האנושית בתפר שבין מחול, סאונד ומיצג.

מחוץ לזמן ולמקום. צילום: אסף סבן


העבודה החדשה של צוק ופישוף "ממוקמת היכן שהוא במרחב הפנטסטי של בדיון אתנוגרפי" (מתוך התכנייה), וכבר מתחילתה מתהווה כמרחב רעיוני, כוריאוגרפי וגופני שנחווה כאזור ביניים מונוכרומטי - מעין 'כל מקום' ו-'שום מקום' - שמחבר יחד טקס ומופע, גוף ומחשבה, מוסיקה וריקוד, קהל ומבצעים. הרקדנית שין-יי שיאנג נכנסת אל חלל המופע לבושה בביגוד פונקציונלי לבן, ומבצעת סדרה של קידות בכל צידי החדר. קרבתה הפיזית לקהל מבססת אינטימיות בלתי אמצעית שמקבלת ביטוי גם בתגובות הצופים: גבר מהנהן בראשו בתגובה למחווה הגופנית ואישה מורידה את משקפיה ומישירה מבט, כמו מבקשת להתבונן ללא תיווך ברקדנית שניצבת מולה. לאחר מכן, מתחילה שיאנג לבצע רצף כוריאוגרפי המאופיין בתנודות בין איכויות מנוגדות - מנחי גוף חדים מול תנועות סטואיות, זוויתיות ומעגליות, הבעת פנים ניטרלית ומכונסת בריכוז פנימה מול חיוך מוגזם, כמעט פתייני, שמבטא מודעות לנוכחות הקהל.


היחסים המתהווים בין התנועה למוסיקה, או ליתר דיוק - בין הגוף לסאונד, מתבססים בהדרגה כאחד העקרונות הדרמטורגיים המארגנים של העבודה, מבחינה זו שהם מעבים את המתח שמתקיים בין שני המרכיבים ברגעים מסוימים, ומחדדים את האופן שבו המפגש ביניהם פועל ליצירת שלם חומרי או צלילי כלשהו ברגעים אחרים. כך, למשל, מלווה התנועה האיטית, כמעט מדיטטיבית, של שיאנג בצליל שמפיק פישוף מנשיפה דרך מה שנראה כבמבוק, והדימוי שמתהווה 'זורק' את הקהל אחורה בזמן לטקס קדום, או לחלופין, רחוק ליבשת אחרת, אל קהילות ילידיות שמקיימות ריטואלים כאלה גם היום. בהמשך ממקמת שיאנג את זרועה מאחורי גופה וכף ידה רוטטת בתזזיתיות, והצלילים שיוצר פישוף באמצעות רעשן כלשהו הופכים את התנועה המופשטת לדימוי קונקרטי של חיה פראית שרצה במרחב הפתוח אשר מתמלא באדוות הקול והתנועה שמחולל זנבה.

גוף וסאונד בין המופשט לקונקרטי. צילום: אסף סבן


בהמשך מצטרפים אל שין-יי שיאנג הרקדנים מתן דוד ואורי קרול, והשלושה מתחילים ליצור מהלך שמתפתח בשני אפיקים שמזינים זה את זה: לפרקים כל אחד מהם נע לבדו, תוך שהם חוקרים את האיכויות, הזוויות והצלילים שגופם מפיק, וברגעים אחרים הם מתאחדים לתנועה משותפת, דוגמת קפיצות-דהירות או ריצה במעגל שמעוררות שוב את תחושת הפולחן ואת השבט ש-'מדבר' את זהותו דרך הפרקטיקות הגופניות והקוליות שמזוהות עימו. הדינמיקה המתפתחת ביניהם, ותנועתו של כל אחד מהם בנפרד, מחדדת את התחושה כי קיים עיקרון שמארגן את הדקדוק הפנימי של הכוריאוגרפיה המתהווה בכל רגע נתון - חזרתיות על פעולה/מחווה, איבר שמניע את יתר הגוף או פיצול קוביסטי של אותה תנועה לכיווני ביצוע שונים. מול גילויים אלה ניצב הקהל לא רק כמתבונן אלא כמי שמוזמן לנסות ולפצח את הקוד שבבסיס התחביר התנועתי: האם הרקדן הבודד מניע את הקבוצה או מתאים את עצמו אליה, האם הגוף מגיב למוסיקה או מחולל אותה.


למעשה, מה שמתגלה בהדרגה מתוך המהלך הכוריאוגרפי והדרמטורגי הוא תהליך רב-רובדי של פירוק והרכבה, שבמסגרתו משתנים הגבולות המובחנים וההגדרות הסגורות של חלל, זמן, גוף וקול. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא הזליגה בין עמדות המשתתף והצופה: לכל אורך העבודה נוכחים שלושת הרקדנים בחלל גם כשהם אינם 'מופיעים' במרכזו, וכך הופכים למתבוננים אקטיביים, כמו קהל, שבהתאמה - הופך באופן כמעט רפלקסיבי לעוד פרפורמר שנוכח בחלל ומפעיל אותו מעצם היותו בו. כך גם בהקשר לצוק ופישוף, שנוכחים במרחב כמעין 'מספר כל יודע' ונדמה כי חושפים מדי פעם סוד שישרת את הצופים כמפתח לקידוד המתרחש: צוק מכריזה בשפה זרה על מספר קטעי ריקוד לפני התרחשותם כמו מנחה שמתווכת את ההתרחשות לקהל, אך גם נכנסת ברגע מסוים למרכז כדי לבצע רצף כוריאוגרפי בעצמה, וזוכה לקריאות עידוד/תגובה של הרקדנים העומדים בצד; ופישוף - מעין DJ שנוכח 'מחוץ לזמן' - משמיע את המוסיקה אך גם יוצר אותה, ופורץ גם כן לחלל הריקוד ברגע אחד, זוחל בין הרקדנים השרועים ללא תנועה על הרצפה, עד לחזרתו לעמדת מחולל הסאונד.

שלוחות אנושיות. צילום: אסף סבן


תנועת הזליגה היא, במובנים רבים, המצפן שמכוון את הדרך בתוך המרחב המשחקי של רַקוֹנְטוֹ קוּן אשר מפוענח, תוך כדי התהוותו, כאסופה של שברי חומר ורסיסי צליל ממקורות שונים: טקסטים בשפת האספרנטו שפיתח אליעזר לודוויג זמנהוף במאה ה-19 כמיזוג של שפות שונות שמילותיהן כבר הפכו בינלאומיות, ונאמרים/מושרים על-ידי צוק ופישוף לכל אורך המופע, וידאו ארט שמציג סדרה של פרצופים היברידיים שנוצרו מתוך ההכלאה של פני הרקדנים והיוצרים לכדי דימוי ויזואלי אחד, מוסיקה אלקטרונית שמופקת על-ידי מחשב ומתמזגת עם נגינה חיה בכלים עתיקים אותנטיים, גוף עכשווי שמבצע (גם) תנועה שבטית, ובעיקר - עבר, הווה וגם עתיד.

שבט עכשווי ביקום משחקי. צילום: אסף סבן


בתוך גודש המידע הזה ישנם לא מעט רגעי צלילות, פיוטיים כמעט ברגש שהם מעוררים, אשר חושפים את חדות המבט האנתרופולוגי-כוריאוגרפי של צוק ופישוף על המין האנושי ואת האמת המזוקקת שה-'רקונטו קון' - 'סיפור' באספרנטו, בתוספת הסיומת הצלילית המומצאת 'קון' - אוצר בתוכו. גילויי אנושיות אלו מתגלים במרווחים שבין תנועה לנייחות, או שקט וקול, רגעים שבהם אין התרחשות במרכז החלל ומה שלרוב נתפס כ-'ריק' או השהייה של הזמן לקראת משהו שיקרה, נחווה פתאום כמלאות של נוכחות ואנרגיה; הם צפים מתוך מה שנחווה כמזמור עתיק שהפך להמנון עתידני שפישוף שר בעברית - "כל מי שיושב, כל מי שיקרא, כל מי שיגיד... יהיה יהיה יהיה", שנדמה כי נוגע באיזו ראשוניות של מה שהופך אותנו לבני אדם; והם עולים בבירור בתמונת הסיום, כשגופה של שין-יי שיאנג נותר דרוך ומוחזק גם כאשר הוא מכוסה בבד שחור, כמו מבקש להמשיך לנוע ולהיות - אל מול רוחות של שינוי, אל מול שעון הזמן.


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #רקונטוקון #נועהצוק #אהדפישוף #המרכזלאמנותעכשווית

167 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית