למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

צורות נעות, אנשים רוקדים

מסך 1: ליאור תבורי | שחר בנימיני | דור ממליה ודריוש נובאק

מסך 2: רביד אברבנל | רבקה לאופר ומתיאוס ואן רוסום | רוני חדש | אוליביה קורט מסה

מסך 3: גיא שומרוני ויניב אברהם | דנה מרכוס | טליה בק | שרון וזנה

במסגרת הרמת מסך 2019 - ניהול אמנותי: מאטה מוראי ואיציק גלילי


"הרמת מסך", פלטפורמת הבכורות המרכזית בשדה המחול הישראלי, מתקיימת זו השנה השלישית בניהולם האמנותי של מאטה מוראי ואיציק גלילי, ומציינת 30 שנות פעילות ויצירה במסגרת מרכז סוזן דלל. ב-11 העבודות שהוצגו ניתן לזהות מספר חוטים מקשרים: השפעות מתוך תהליכים חומריים המתקיימים במרחבי הפיזיקה והביולוגיה, התמקדות באישי ובאוטוביוגרפי, תנועה מופשטת שחושפת מימדים של הטבע האנושי ויחסים בין-אישיים והתייחסויות מפורשות למצב החברתי ולשדה המחול.


ב-Esters לקחה טליה בק כמקור השראה "קבוצת תרכובות אורגניות" המכונה אסטרים (מתוך התכנייה), ותרגמה את הדינמיקה החומרית שהן יוצרות לכדי אינטראקציה גופנית שהיא מבצעת עם מיכל סייפן: תמונת הפתיחה מציגה אותן צמודות, זו מאחורי זו, כשזרועותיהן כרוכות סביב גופן, ובהדרגה הן עוברות בין מצבי תיאום תנועתי לרגעים שבהם המסלולים השונים שהן מחוללות יוצרים צורה שמתגבשת לכדי שלם. בו בזמן, התנועה האיטית והחקרנית מעניקה למימד הפיזי גם מטען רגשי אשר מעצב את ההתרחשות כחשיפה של אינטימיות עמוקה בין שתי נשים. רבדים אלו משתקפים גם בקונסטרוקציה גדולה שתלויה מהתקרה ומורכבת מתבליטי פרחים ועלים שמשתנים בצבעם, דימוי שהוא בבחינת הגשמה חומרית לאנרגיה הנובעת מתוך ה-"אסטריות" המתנועעות וגם לגוונים המתווספים לנפש דרך הקשר הגופני והרגשי העמוק.

גופים שלובים. Esters - טליה בק. צילום: Ira Tashlitsky


רבקה לאופר ומתיאוס ואן רוסום יצרו ב-Cede מהלך צורני שנדמה להתבוננות על תהליכי התנועה וההשתנות של תאים באובייקט או אורגניזם חי דרך זכוכית מגדלת. בתחילת העבודה ממוקמים ששת הרקדנים בשכיבה סטטית על הרצפה, לבושים בבגד שצבעו מונוכרומטי ומוארים חלקית, אך התחושה היא שגם מצבם הנייח מגלם בתוכו תנועה אקטיבית, וזו אכן מתפרצת לפרקים בהרמת בית החזה או שינוי כיוון הגוף. עם המעבר לעמידה מתפתחת הקומפוזיציה כך שהשינויים החזותיים והתנועתיים הופכים להיות ניכרים יותר לעין - צפיפות שנפרמת ומתהדקת לסירוגין, מעגל שמתפרק לשרשרת ספיראלית ומתחבר מחדש - וזאת, מבלי לשבור לחלוטין סדר וחוקיות שנדמים כהכרחיים לשמירה על כוח גדול יותר, שהרקדנים הוא בעצם רק חלק ממנו.


אני וכל הגוף הזה של רוני חדש היא במובנים רבים, וכפי שהכותרת מרמזת, מחקר אישי בעבודה עם הגוף מתוך תפיסתו כישות אוטונומית, קרי - מובחנת ונפרדת מהרקדנית שנוכחת בתוכו. כפועל יוצא מכך, נראה כי העיקרון המארגן של המהלך התנועתי הוא ההתבוננות של חדש פנימה, אל תוך מערכת השריר-שלד של גופה, והקשבה עמוקה למניעים שנובעים מתוכו ומתגבשים לכדי פעולה פיזית. עמדה זו מחוללת, למשל, רגעים שבהם נדמה כי חדש עצמה נמצאת במצב של השהייה, כמו מחכה לאיתות של הגוף שיפעיל אותה, לצד תנועות שראשיתן באזורים קטנים ונקודתיים, כמעט בלתי צפויים, של הגוף - מרפק, ברך או עקב - ומתוכן מתקדם הריקוד לקצוות, ומתגבש לכדי הוויה של כיול והתמסרות בין נפש לגוף, הרקדנית ואמצעי הביטוי שלה.

גוף ראשון יחד. אני וכל הגוף הזה - רוני חדש. צילום: Gideon Avrahami


רביד אברבנל חוזרת ב-Uprooted לרגע מכונן בחייה דרך ארטיפקט שמזקק לתוכו את המצב הרגשי והגופני של אותה נקודת זמן: שמלת הכלה שלה. עם זאת, המרחק בין אז לעכשיו ניכר מיד כשהיא ניצבת מול הקהל ללא תנועה, פרט לעיניה שסורקות את הנוכחים, ובהדרגה מצטרפת למילות השיר "Reflections of My Life" שמתנגן ברקע, כמו מנסה למלל את הסדק שהתהווה בתוך חלום האושר. תחושה זו הולכת ומתעצמת כאשר אברבנל מורידה את השמלה ומחליפה לאחרת בצבע שחור, והאיכות של תנועותיה משקפת את השבר - זחילה על הרצפה, זרועות שמושטות החוצה ומנח גופני של ציפה שנדמה לניסיון שלא לטבוע, עד לסיום שהוא בבחינת השלמה, מתוך הכרח ואולי גם פיוס: השארת השמלה ויציאה לדרך חדשה בלעדיה.


ב-I Carry, You Hold מביאה אוליביה קורט מסה לבמה את הזוגיות ובוחנת אותה דרך רצפים תנועתיים שמגלמים בתוכם את ה-"תן וקח" הפיזי והרגשי שמתקיים בין השניים: בפתיחה יושבים קורט מסה ויוחאי גינתון בשני קצוות החלל כשהם לבושים בבגדים מקודדים מגדרית, אך הפעולה הראשונה שהם מבצעים דווקא מסמנת את הסרת סממני הגבריות/נשיות לטובת נקודת אפס גופנית של בגדים שחורים תחתונים. בהתאמה, הם מגשימים אינטראקציה גופנית נטולת הירארכיות, שבמסגרתה תפקידי המוביל והמובל, או הסוחב והנסחב, משתנים תדיר. כך מתעצבת תמונת זוגיות שהיא בו זמנית כללית אך גם ספציפית מאד, שמקושטת ברגעים פרטיים של חיוך, מבט או נשימה, שמחדדים עד כמה קורט מסה וגינתון לא רק מופיעים אלא נוכחים ומגיבים זה לזו כ-"הם עצמם".

תמונות מחיי זוגיות. I Carry, You Hold - אוליביה קורט מסה. צילום: Gideon Avrahami


בעבודה זה יגמר בבכי יצרו גיא שומרוני ויניב אברהם אינטראקציה לארבעה רקדנים אשר שוזרת יחד תנועות ריקוד עם ג'סטות אנושיות, ומעצבת דרכן תמונה של יחסי יחיד וקבוצה. הפתיחה מציגה מצב סימביוטי שבו הרקדנים רוכנים קדימה וגופיהם רוטטים באופן זהה, ומשם מתפתח המהלך לרגעים שבהם מופרת האחדות הקבוצתית על-ידי פעולה נקודתית שגוררת אחריה תגובה פיזית כוללת: גיבוב של מילים וקולות מורגע על-ידי חיבוק, שהופך לשרשרת רפטטיבית של חיבוקים המבוצעים על-ידי כלל הקבוצה, או סדרת נשיקות שמכוונות לאזור כף היד של רקדנית אחת אך בהדרגה מתפזרות על כל חלקי גופה. כך נחשפים ביטויים של חולשה ואלימות, צחוק ובכי, שמחדדים את יחסיו המורכבים של האחד עם הלהקה האנושית שבה הוא חי.


שחר בנימיני יצר בפרנצ'סקו מרחב מופשט שבו הוא נוכח כ-"איש, ילד" (מתוך התכנייה), מעין חלילן מהמלין עכשווי שתנועתו המתמדת מבנה אנרגיה חומרית. במשך דקות ארוכות מרגע התחלת העבודה נראית דמותו מהגב בלבד כשסביבו הילת תאורה, ותנועתו היא בו זמנית מאופקת ותזזיתית ונדמית לצפייה בגיפ תלת ממדי. בהמשך נכנסים למרחב שני רקדנים נוספים והיחסים שנבנים בין שלושת הגופים הנעים משתנים תדיר ועוברים מרגעי סנכרון פיזי לפרימה של הקצב המתואם. אלו חושפים את הגבול החמקמק שבין יכולתו של היחיד לנתב לעצמו את מסלולו להתמסרותו (מרצון או הכרח) להליכה בתלם, ומתוך תנודות אלו מתחדדת הווייתו של "פרנצ'סקו" ככוח שמחולל את העולם.


ב-Place to Be של דור ממליה ודריוש נובאק, היחסים בין שלושת הרקדנים נבנים מתוך תנועה ריקודית ובעלת איכות מעודנת יותר, כשהשינויים הכוריאוגרפיים - טריו ביוניסון שמופר לפרקים על-ידי תנועה אינדיבידואלית של היחיד אשר מתחברת לדואט לשניים - מבנים תחושה של תזוזה בלתי פוסקת, המבקשת לבטא את הווית החיים בעולם המודרני כ-"תהליך נצחי של זמניות" (מתוך התכנייה). אל מול התנועה הבלתי פוסקת, וההפוגות הרגעיות שמתרחשות במהלכה, מציפים הרקדנים גם את שאלת הנפילה - בחירה או הכרח, אדם או מלאך, עבר או עתיד - כך שתמונת הסיום שלוכדת את שלושתם יושבים ומתבוננים בקהל נדמית כניסיון לעצור לרגע, ופשוט להיות.

תנועה של זמניות נצחית. Place to Be - דור ממליה ודריוש נובאק. צילום: Ira Tashlitsky


בעשן ורוד יצרה דנה מרכוס "משל לשליט ועמו" (מתוך התכנייה) באמצעות מהלך כוריאוגרפי שמגדיר הירארכיה של שליטה כבר מתמונת הפתיחה: עופרי מנטל ממוקמת במהופך על הראש כשרגליה חשופות, והחצאית מכסה את ראשה כך שגופה נותר חסר פנים ו/או זהות, ועליה נשען עוז מולאי, נהנה בתיאטרליות מופגנת ממחיאות הכפיים המוקלטות שנשמעות ברקע. האינטראקציה התנועתית שמתפתחת ביניהם כוללת ביטויים שונים של דיכוי ותלות - הובלתה של מנטל על-ידי מולאי באמצעות צמתה, כמו היתה כלב, או ההיאחזות העיקשת שלה ברגלו עד לכדי היגררות פיזית אחריו - ואלו מחדדים את האינרציה המעגלית של יחסי הכוח שאין מהם מוצא.


"הרמת מסך" כמוסד הוא נקודת המוצא של ליאור תבורי, שעיצב את 30 וריאציות של הרמה כמופע קברטי המתקיים בין מסכי קטיפה וגדילים מנצנצים, ומגיב תיאטרלית ל-"אודישן הבלתי נגמר של החיים" (מתוך התכנייה). במהלכו מתייחסים חמשת הרקדנים גם לסעיפיו השונים של הקול הקורא שיצא לקראת הפסטיבל: ההתניה שהיוצר המגיש חייב להיות ישראלי מתורגמת למסקנה שצריך "קצת ישראליות", וזו גוררת אחריה את הקריאה "תרימו!" שמלווה במוסיקת דרבוקה ובנענועי אגן וכתפיים. כך מתפתחת התרחשות סלפסטיקית ששוזרת יחד משחקי מילים על "הרמות" (כוסית, חזה או משקלות) עם הרמות ריקוד וירטואוזיות, ומובילה למחוות סיום שהיא כמעט בלתי נמנעת: הרקדנים ניצבים בפני הקהל כמקבצי נדבות, מקוששים מחיאות כפיים, וגם קצת אהבה.

כל העולם במה. ילדים טובים - שרון וזנה. צילום: Dganit Artman


עבודתה של שרון וזנה, ילדים טובים, מציפה גם כן שאלות על היחסים בין האמן לקהל, כפי שהם עולים מתוך המרדף העיקש אחר מה שנתפסים כסמליו הנחשקים של הבלט. וזנה בנתה עולם בימתי ורוד וזוהר, מעוטר בשנדליר שעשוי מנעלי פוינט ובשלט בוהק שממלל בצבעי ניאון את המשאלה (הכמוסה והמוצהרת) של שלושת הרקדנים - "Love Me". לאורך העבודה הם נאבקים זה בזה על מרכז הבמה, תרתי משמע, דרך הצגה לראווה של יכולות וירטואוזיות, בניית גוף בלטי מושלם דרך הצירוף של שלושת גופיהם, ואפילו קריאות נואשות כמו "רואים אותי?" ו-"תסתכלו גם עליי!". מתוך ההתרחשות צף ועולה לא רק השבר האישי אל מול הדימוי הבלתי ניתן להגשמה אלא גם רגע הוויתור עליו: ההסכמה לפזר את השיער, להוציא את הבטן, ובעיקר - להרפות.


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #הרמתמסך #סוזןדלל

244 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית