למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

פלמנקו כמרחב אפשרויות

מרחב פוטנציאלי (Espacio Potencial) - ריקוד, כוריאוגרפיה וניהול אמנותי: אדוה ירמיהו


הפלמנקו העכשווי מבטא תהליכים אמנותיים ומגמות אסתטיות שהחלו להתבסס כבר בשנות התשעים ומשקפים את האופן שבו מגשימים היוצרים מהלך של חשיבה מחדש, שבמסגרתו נפתחים גבולות הז'אנר ומתרחבות אפשרויות הביטוי שלו על-ידי התנסויות בשילוב סגנונות, קרי - חיבור של הפלמנקו עם השפעות חיצוניות לו - שמקבל ביטוי ברמות השונות של היצירה, לרבות כוריאוגרפיה, קומפוזיציה מוסיקלית ותפיסת הבמה. זאת, כחלק מתהליך עמוק יותר שמציף שאלות על תפקידו של הפלמנקו - אמנות ששורשיה מסורתיים והתבססה על פני הזמן כמייצגת של הזהות הספרדית - בספרד בת-זמננו שהיא גלובלית, רב-תרבותית ופוסט-מודרנית בהווייתה.


השינויים באמנות הפלמנקו מקבלים ביטוי גם מחוץ לספרד, וניכרים במוקדים בהם בולטת עשייה בז'אנר זה, כמו ישראל. הרקדנית והכוריאוגרפית אדוה ירמיהו, שפעילה בין ישראל לספרד, יוצרת כבר כמעט עשור מופעי במה שמוגדרים על-ידה כ-'פלמנקו חזותי', לצד עבודות תלויות מקום אשר מציבות את הריקוד בהקשרים מגוונים ובוחנות את הדיאלוג שהוא מקיים עם הצופה ועם המקום בתנאים ייחודיים אלה. עבודתה החדשה, Espacio Potencial, נוצרה כשיתוף פעולה ספרדי-ישראלי עם הגיטריסט מנואל קסאס (Manuel Cazas) והרקדן האורח אבל ארנה (Abel Harana), ובה ניכר הניסיון לבנות את המופע הבימתי באופן צורני-חזותי, וכך לפתוח את הווייתו המסורתית של הפלמנקו מעבר לדיאלוג מוסיקלי בין שלושת מרכיבי היסוד שלו - שירה, נגינה וריקוד.

שדה תודעתי של צבע. צילום: נטשה שחנס


כבר בשם המופע ניתן למצוא מפתח למהלך הכוריאוגרפי שמבצעת ירמיהו: 'מרחב פוטנציאלי', מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, מתייחס "לאזור הביניים של החוויה השוכן בין המציאות לפנטזיה, מבלי שקטבים אלו יפריעו זה לזה או שתתבקש בחירה ביניהם" (מתוך התכנייה). את תפיסתו של ויניקוט תרגמה ירמיהו לעיקרון אסתטי מארגן המבוסס על יצירת שלם בימתי דרך חיבור בין 'שפות' אמנותיות שונות: פלמנקו, מיצג ותיאטרון חזותי. בהתאמה, נפתח המופע בדימוי שלא בהכרח מזוהה עם 'ארגז' האימאג'ים האייקונים של הפלמנקו: ירמיהו ניצבת בצד הבמה ללא תזוזה, יחפה ולבושה בשמלה בצבע ורוד זרחני, וזרועותיה המורמות אוחזות בשובל הבד הארוך כך שהוא ממסגר את קווי המתאר של גופה בתוך שדה של צבע.

פלמנקו מחוץ למסגרת. צילום: נטשה שחנס


מתוך הדימוי הסטטי מתפתחת הכוריאוגרפיה כתנועה הדרגתית על פני המרחב, כשהשובל 'מצייר' מסלול של צבע על הרצפה, וירמיהו קוטעת לפרקים את המהלך על-ידי תנועות שנחוות כפרשנות עכשווית על שפת הפלמנקו: ברגע אחד היא מתיישבת, למשל, על הרצפה ומקישה עם אצבעותיה מקצב על הרצפה, פעולה מוסיקלית שנהוג לראות באירועים מסורתיים שבהם מסמנים המוסיקאים את הקצב בנקישות על גבי השולחן או משטח אחר. ברגע אחר היא מתמקמת במנח מוכר וטיפוסי מרפרטואר הפלמנקו, אך זרועותיה עולות בהדרגה באופן מקוטע, כמו מפרקות את התנועתיות הזורמת שמגדירה בדרך כלל את ריקוד האישה בפלמנקו המסורתי. את קטע הפתיחה כולו מלווה תאורה ורודה זרחנית שבולטת הן בשל זיקתה לצבע השמלה של ירמיהו, והן כניגוד לצבעוניות של כלל חברי האנסמבל המוסיקלי אשר לבושים בביגוד ניטרלי - שחור ולבן.


הצבעוניות של הבמה הולכת ומתחדדת כאשר מצטרף לריקוד אבל ארנה, שלבוש אף הוא בגווני השחור והלבן, וחולצתו המנוקדת מחזקת יותר את נוכחות הפלמנקו בצורתו המסורתית, וכך גם תנועותיו, שבניגוד לאלו של ירמיהו, מדגימות את שפת הריקוד כשהיא נטולת השפעות סגנוניות ו/או אסתטיות אחרות, וממקמות מחדש את הגוף כחלק מתקשורת שהיא מוסיקלית בבסיסה, ומונעת על-ידי השירה והנגינה שמתורגמות למנחים פלסטיים ושינויים בדינמיקה הפיזית. במהלך ריקודו של ארנה ירמיהו נותרת על הבמה, יושבת על הרצפה בצד כמעין עדה מתבוננת, והפעולות שהיא מבצעת - קיפול השובל שנשלף משמלתה והז'קט שהוריד ארנה - יוצרות רובד נוסף של אותו מרחב סף שהגדיר ויניקוט, במובן זה שהן מטשטשות את הגבול בין המופעי לפונקציונלי, בין הנוכחות הפרפורמטיבית שלו, תוך כדי הפעולה האמנותית, לבין השהייה במרחב שלה, שבמובנים מסוימים מסמלת את אזור הדמדומים שבין החיים לבמה.

בין תקשורת מוסיקלית לדימוי חזותי. צילום: נטשה שחנס


מצב הביניים הזה מקבל את ביטוי לאורך המופע גם ברבדים נוספים: מעברים לא שגרתיים בין צורות-שיר מובחנות בפלמנקו, שלרוב אינן מתפתחות זו מזו באופן אורגני בשל השוני במאפייניהן המוסיקליים; שילוב של אלמנטים המזוהים עם מוסיקה אתנית, או לחלופין, רסיסים של מה שנשמעות כאיכויות ג'אזיות, בתוך קומפוזיציות מוסיקליות שמונחות באופן מובהק על-ידי עקרונות הפלמנקו (קונטרבס: גל מאסטרו, כלי הקשה: מעין דוארי); הצטרפותו של אבל ארנה לשירתו של הזמר שוקי שוויקי ברגעים שבהם הוא פועל במרחב הבימתי כרקדן; ושינויי התאורה בקטעי השירה והנגינה שמבוצעים ללא ריקוד, שמרמזים על כך שהמרחב הורוד הוא במידה רבה הנוף התודעתי של ירמיהו עצמה, שמגלם בתוכו את האופן שבו היא רואה וחווה את הפלמנקו, ולכן לא במקרה מלווה התאורה הורודה את נוכחותה בכל רגע שבו היא נמצאת על הבמה.

מחדשנות למסורת, ובחזרה. צילום: נטשה שחנס


הקטע המסיים של Espacio Potencial משלים במידה רבה את המהלך הצורני שיצרה ירמיהו, שנכנסת לבמה בשמלת זנב מסורתית בגווני שחור ואדום אשר מסמלת את הטרנספורמציה שהתחוללה בדימוי המופשט של רקדנית הפלמנקו עד לכדי התגבשותה מחדש לאימאג' המוכר ובהתאמה, מבצעים ירמיהו וארנה קטע ריקוד שהוא המסורתי ביותר במופע, הן באסתטיקה התנועתית שלו והן בליווי המוסיקלי. עם זאת, התאורה הורודה שממשיכה לזהור על הבמה גם אחרי סיום המופע, מותירה את הצופה נוכח-לא-נוכח במרחב הביניים שיצרה ירמיהו, שבו הפלמנקו הוא קודם כל - פלטת צבעים של אפשרויות.


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פלמנקו #אדוהירמיהו #מרחבפוטנציאלי

196 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית