מחול הפרטים הקטנים

באור היום - יצירה: נאוה פרנקל

במסגרת 'קהילה בתנועה' - שיעורי מחול לאנשים החיים עם פרקינסון | יסמין גודר

מזה שני עשורים פועלות ברחבי העולם יוזמות שחוקרות את השפעת המחול על מחלת הפרקינסון מתוך תפיסה שמכירה בהשפעה החיובית של ההוויה המחולית על הגוף שמתמודד עם אתגרי המחלה, בין היתר דרך יצירה של מרחב בטוח להתנסות גופנית יצירתית ומשוחררת ולגילוי של אפשרויות תנועה חדשות בתוך (ולמרות) המגבלה. בין הדוגמאות הבולטות לעשייה זו בישראל היא 'קהילה בתנועה' - שיעורי מחול לאנשים החיים עם פרקינסון שיזמה הכוריאוגרפית יסמין גודר בעקבות הכנס 'הפרעה/Störung', שהתקיים בשנת 2015 כשיתוף פעולה של אנשי מדע, מחקר ומחול, כמו גם חולי פרקינסון, מישראל ומגרמניה. מתוך שיעורי 'קהילה בתנועה' התהווה ב-2019 המופע אם יוצאים מגיעים של ענת ועדיה, שהציג תוצרים של התנסות פרפורמטיבית-ריקודית בחוויית התנועה האינדיבידואלית והקבוצתית, וכעת עולה מופע נוסף של הקבוצה, באור היום, שיצרה הבמאית והיוצרת נאוה פרנקל.

באור היום היא פסיפס של רגעי 'היות' (being) אנושיים שמתגלים בתוך רצף אסוציאטיבי לכאורה של פעולות דיבור ומחוות גופניות אשר מבוצעות בו זמנית כמשימה, משחק ומופע. במובנים רבים, החיבור בין השפה המופעית הייחודית של פרנקל לקבוצה שפועלת ונפגשת סביב תנועה 'אחרת', או אפילו מה שנתפס כ-'הפרעות תנועה', הוא כמעט מתבקש: פרקינסון, כמחלה נוירולוגית המשפיעה על מנעד התנועה והשליטה על הגוף, מגדירה חוויית זמן ומרחב גופני, כמו גם איכויות ביצועיות, שהינן שונות מהמקובל בהקשר המופעי ובמיוחד במחול אשר נתפס כאמנות המושתתת על דיוק, שליטה ומסוגלוּת וירטואוזית. באופן דומה, העולמות הבימתיים של נאוה פרנקל אינם מונחים על ידי מהלכים לינאריים מוגדרים ורצופים אלא מתקיימים בהווה נזיל ופרום ששוזר יחד פעולה, חומר וטקסט לכדי התרחשות שמבנה מתח מפרה בין פשטות למורכבות.

פינות נסתרות של אנושיות. צילום: תמר לם

על רקע זה, מעניין לראות כי רגעים רבים בעבודה מתמקדים בבנייה של קומפוזיציות בחלל: ראש חץ, שורה מול הקהל, אלכסון שמתהווה בהדרגה דרך תנועה ספירלית של הפרפורמרים על פני המרחב, וגם מבנה שהוא פסל קינטי אנושי אשר נוצר מתוך ההתחברות של חברי הקבוצה זה לזה באמצעות הידיים והביצוע של מהלך סיבובי איטי תוך שמירה על שלמות המבנה כך שהוא מתגלה לקהל מכל הכיוונים שלו. לאחר השלמת המהלך המלא, נפרמת אחיזת הידיים והמבנה מתפרק לתנועה עדינה של כל אחד מהגופים סביב עצמו וסביב האחרים. דימויים אלו ממקדים את תשומת הלב של הצופה בתהליך התגבשות הצורה, שלמרות פשטותה היחסית, מחייבת התכווננות של הגוף והחושים, ובעיקר תיאום והקשבה בין כל חברות וחברי הקבוצה. כפועל יוצא מכך, החוויה שנוצרת מההתרחשות - הן ברמת הביצוע והן ברמת הצפייה בה - עוברת מההיבטים החזותיים והמוגמרים של הקומפוזיציה לפעולה התהליכית של יצירה משותפת.

המורכבות הנסתרת שמגולמת במהלכים בימתיים אלו נחשפת דרך חיבורם לטקסט, למשל, בסצנה שמציגה רצף חזרתי שבמסגרתו כל אחד מהפרפורמרים מבצע פעולה של התקדמות על פני הבמה שמלווה בסיפור תמציתי, דוגמת "התחלתי לזחול... המשכתי ללכת... רצתי... חזרתי ללכת... חזרתי לזחול... הגעתי לפה". תחילה נדמה כי הטקסטים מבטאים מכוונות עצמית כלפי הפעולה הפיזית עצמה, קרי - האופן הפונקציונלי-קונקרטי שבו היא מבוצעת - אך ככל שההתרחשות מצטברת, צפים מתוכה גם היבטים אנושיים שמחדדים את מהות ההליכה כמסע, בין אם נקודתי ותלוי נסיבות ("התחלתי לשטוף ידיים עם הרבה אלכוג'ל... המשכתי לשים מסכה... דאגתי להתבודד מחברים... הגיעו החיסונים... הגעתי לפה"), ובין אם כזה שמזקק לתוכו חיים שלמים ("התחלתי... נולדתי בפתח תקווה... נסעתי לוושינגטון... חזרתי ליפו... הגעתי לפה"). בסיום, עם זאת, הפיוט מתקרקע חזרה באמצעות אירוניה מכוונת, כשכל אחד מהפרפורמרים פונה אל מי שמצטרף אליו לאחר סיום ה-'מסע' בתמיהה ואומר: "איזה צירוף מקרים, גם אני הגעתי לפה".

המודעות לקונטקסט הפרפורמטיבי, וההנכחה החוזרת שלו, קשורה במידה רבה גם לנאוה פרנקל עצמה, ש-'נכנסת' ו-'יוצאת' מהמופע: בפתיחה היא משלהבת את הקבוצה עם קריאות שנעות על הציר שבין הקיומי ("מי מוכן לקרב? מי רואה ולא ירא?") לבין היומיומי ("מי טוב בחשבון?)", וסצנה אחת שבה היא מנסה מספר פעמים לפרוץ את החומה האנושית שיצרו הפרפורמרים, עד שהם נותנים לה לעבור. בהמשך היא קופצת למעלה מתוך המבנה עצמו, פעולה שנחווית כניסיון להיראות, תוך כדי אמירת פרגמנטים של טקסט שמעצימים את אקט ההנכחה העצמית - "אני מדברת", אני בוכה" - ומתפתחים לכדי אמירה אישית ורפלקסיבית ("אני מדברת הרבה", "אני בוכה בקלות"). בכך נדמה כי פרנקל ממוססת ביצירתה את ההגדרות המקובלות בין מחבר למספר, ובין עד לדמות, אך בעיקר נחווית כמעין "auteur" של הקבוצה; היא חלק ממנה, אך גם יודעת עליה איזה סוד אנושי ויוצרת סדקי הצצה פרפורמטיביים זעירים שיאפשרו לגלות אותו.

אנשים כנוף. צילום: תמר לם

הזליגה בין מצבים והוויות היא עיקרון דרמטורגי שמעצב במידה רבה גם את נוכחותם של הפרפורמרים בעבודה ומקבל ביטוי בסצנות רבות: ברגע אחד הם מתחילים לבצע פסקול של ציוצי ציפורים והופכים את המרחב הבימתי לנוף קולי (soundscape) של יער, אך צרחה של אחד מהם מחזירה את ההתרחשות אל ה-'כאן ועכשיו' הקונקרטי, וגם אל הגוף שמתמודד עם מגבלה ונשאל על ידי הקבוצה: "אתה בסדר?". באופן דומה, התנועה במעגל מעוררת מיד את דימוי ריקודי העם, ולמרות ההבדל שקיים בין איכויותיה בהווה הבימתי לזיכרון הריקודיות המתפרצת של מעגלי ההורה, אנרגיה זו דווקא ממלאת את המרחב ברגע שנזרק כדור לבמה, ומיד שואב את הפרפורמרים לחדווה ילדית כמעט של משחק כדורגל או כדורסל.

תנועה זו בזמן ובמרחב, ובין הגוף לחומר, הופכת את באור היום למחול של הפרטים הקטנים, אותם רגעים מזוקקים אשר הופכים סמויים בתוך השגרה התזזיתית, ומחייבים עצירה - או לפחות השהייה רגעית - בכדי להבחין בהם. כשזו מתרחשת, אנו מגלים כי כולנו ענפים של אותו עץ, וכשבוחרים לפעול עם ומתוך מה שנתפס כמגבלה, אילוצים הופכים להזדמנויות, ולימון - ללימונדה.