למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

להתבונן פנימה, לנוע החוצה

הרמת מסך 2021 | ניהול אמנותי: דנה רוטנברג ועודד גרף


פסטיבל הרמת 2021, פרויקט הדגל של משרד התרבות, חזר לבמה לאחר מהדורה מקוונת שהתקיימה בשנה שעברה בשל אילוצי המגפה, וניכר כי המפגש המחודש עם הקונטקסט המופעי החי נוכח בעבודות, בין אם כהרהור בזמן ובהשפעותיו על הגוף והנפש, ובין אם כעיסוק ישיר ומודע בקהל. מימד זה עלה גם בדבר המנהלים האמנותיים, דנה רוטנברג ועודד גרף, שהדגישו את הרגע הנוכחי של אחרי-תוך-כדי-מגפה כנקודת מוצא לפסטיבל: "בעוד אנחנו מנווטים את עצמנו החוצה מתקופה שכמוה לא ידענו מעולם, אל עבר עתיד בלתי ידוע, נאחזים במוכר ובו בזמן נאבקים בו, היצירתיות והדמיון הופכים לכלים החשובים ביותר שיש לנו במציאת דרכים חדשות, בלתי מוכרות, לנווט במרחב ולהיזכר ברלוונטיות של האמנות בכלל והריקוד בפרט" (מתוך האתר).


המהלך שמוצג ב-Whenever I'm Alone של אוליביה קורט מסה, בשיתוף עם יוחאי גינתון, מתהווה כפרטיטורה תנועתית המשקפת חוויה סובייקטיבית של תנודות רגשיות. לאורך העבודה קורט מסה עוברת בין צורות גופניות שונות של 'ניהול משבר' שקשה שלא לחשוב עליהן בהקשר להוויית המגפה והאופן בו השליכה על חיינו: היא מבצעת מחוות המביעות מצוקה וקושי (דוגמת חניקת צעקה שרוצה לצאת, דפיקה על הרצפה), כמו מתוך אינרציה של 'כתיבת רצף' דרך הגוף; לפרקים היא משתהה, אולי מתוך הימנעות לפעול ואולי מחוסר יכולת; וברגעים אחרים נראה כי היא משימתית - פועלת להגשמת מטרה כלשהי שלא בהכרח ברור מהי אבל עולה התחושה שעצם קיומה של תכלית יכולה, אולי, להביא לנחמה. הסולו הוא יותר מכל תיאור מצב קיצון, אך מחדד את התובנה שלפעמים צריך ליפול ולהתפלש בבוץ בשביל להצליח לנוע.


בעבודתה של שקד מוכיח, בלילה אני כולם, הבמה מתגלה כזרם תודעה שמאחד שישה פרפורמרים על אף ההבדלים הניכרים ביניהם בהיבטים של גיל, מגדר, אתניות, שפה והכשרה במחול. מוכיח מגדירה את העבודה "מופע מחווה לתחושת המשותף" (מתוך התכנייה) ובהתאמה, היא מתפתחת כמהלך של קילוף שכבות פיזיות והסרת שריונות רגשיים במטרה לגעת בהוויה המאחדת שהופכת אותנו לנשים ואנשים. בסצנת הפתיחה מוצגים הפרפורמריות/ים באמצעות אנקדוטות אישיות, משפחתיות או תרבותיות מובחנות, שבהדרגה מתלכדות לכדי בליל מדובר של 'סיפורי גוף וזהות' ללא מקור או בעלים קונקרטיים, ובאופן דומה, הפעולות הפרפורמטיביות שמבוצעות בהמשך יוצרות יחד פסיפס נטול הירארכיות של שירים, פרקטיקות תרבותיות, מכתבים ותנועות. בדרך זו שקד מוכיח יוצרת טקס החלמה בימתי שמבקש לרפא, אפילו רגעית, את מגפת הזרות וחוסר השייכות של החברה המודרנית.


בגורימ.ות בוחר גלעד ירושלמי לגשת אל הגוף מתוך הכרה במתח שבין היותנו מין/סוג, במובן הראשוני והטרום-תרבותי, לתפקידים שאנו מקבלים על עצמו מתוך ההבניות החברתיות והמגדריות המוסכמות. העבודה נפתחת באינטראקציה שנחווית כתקשורת בלתי אמצעית: ירושלמי ושותפתו לביצוע, שירז דגן, ניצבים זה מול זו ומתמסרים להכאה סדרתית את הגוף אשר מפיקה פסקול מרזולוציות הסאונד של איבריו, וגם מטעינה את התדר הרגשי בין הפרפורמרים באנרגיה של תביעת מקום במרחב. בהמשך השניים מתחילים לנוע על פני הבמה באופנים חייתיים - ניתורים קרובים לרצפה, זחילה על הגחון והליכה על שש - ומתוך דינמיקה של התקרבות והתרחקות, היפרדות והתמזגות. מהלך זה מדגיש לא רק את הדמיון ביניהם אלא גם את האופן שבו גוף אחד לפרקים מעורר באחר תגובות התקפיות, וברגעים אחרים - מאפשר לו דווקא להוריד את השריון ופשוט להיות.

צ(ו)רות של מגדר. גורימ.ות - גלעד ירושלמי. צילום: אפרת מזור


בלא יער ניגש אורי שפיר אל הכוריאוגרפיה כמרחב של התנסות וחיפוש. המהלך שמתפתח נחווה כמעין זרם תודעה שמתורגם לקומפוזיציה תנועתית: לעיתים נדמה כי הרצף מתהווה מתוך חיבור אקראי בין מנחים שממוקמים זה אחרי זה ללא עיקרון מארגן, ולפרקים ניתן לזהות מסגרת צורנית שנשענת על מנגנון כוריאוגרפי מוגדר, כמו חזרתיות. באופן דומה, התנועות נראות ברגעים מסוימים כפרשנות או תגובה לרובד המוסיקלי, ובאחרים - תגובה ממניע רגשי או אנרגתי פנימי. תנודות אלו חושפות משהו מן הדואליות המובנית וככל הנראה מכוונת בעבודה, שמאירה במשהו גם על עמדתו של אורי שפיר מולה: הוא מוביל אותה ובו זמנית מובל על ידה, שוזר יחד חומרים והשראות, אך גם מגלה בזמן אמת נדבכים נסתרים בתוכה. כך הופכת ההליכה לאיבוד הפורמליסטית גם להרהור פואטי על נקודת הזמן הנוכחית ו"עולם שהדעת ממצה בו את דרכיה" (מתוך התכנייה).



עבודתו של ליאור תבורי, You Love It, מציגה דפוסים כוריאוגרפיים שמזוהים עם ה-'ביחד' המקומי: מעגלים, שרשראות אנושיות, ורקדניות שנישאות על כתפי רקדנים. בהתאמה, מבטאים הגופים הרוקדים את האיכות הפרפורמטיבית של סגנון ה-'מחול ישראלי לבמה' שפיתח יונתן כרמון בשנות ה-50, והתבסס על שילוב פורץ דרך לתקופתו בין ריקודי העם הישראליים לדיסציפלינות כמו בלט וג'אז. אך השפה התנועתית של תבורי גם חותרת תחת עצמה תדיר לאורך העבודה, ומערערת את תנועת "יפי הבלורית והתואר" באמצעות מחוות גופניות אינטנסיביות ומתריסות יותר שמתנגדות לקידוד המגדרי ולליטוש האסתטי המקובלים בסגנון הכרמוני ושימשו, בין היתר, לחיזוק אתוס הישראליות. מכאן, שהתנועה אל המורשת וממנה מכוונת להצפת הוויה של מורכבות, ומבטאת עמדה שבו זמנית מאשרת את יסודותיה בעיצוב הגוף ושפת התנועה של היוצר, וגם מדגישה את המרחק שלו ממנה.


מירב דגן וסתיו מרין מחיות בצאינה וראינה את מסורת היידישקייט שעיצבה את דור הסבתות והאימהות שלהן, באופן שמדגים כיצד היא מגולמת בגופן כירושה וגם נכתבת מחדש באמצעות עמדה מופעית אירונית ומודעת לעצמה. בפתיחה הן שוכבות בבגדים תחתונים, ומזמזמות בהרמוניה כמו סירנות מנגינה ששתי המילים היחידות שחוזרות בה - 'אוי' ו-'בואי' - מגדירות במידה רבה את שני ה-'מבטים' הקוטביים שמארגנים את העבודה. הראשון צף מתוך המהלך הטקסטואלי שמתפתח בהדרגה, וממסגר את השתיים כ-'ווֹיְיבֶעַרְס' שמגדירות את זהותן דרך הרפרטואר המילולי הקנוני (מֶיְדָּלֶע, אינגעלע, זִסְּלָה...) המהווה הון תרבותי. את ה-'מבט' השני הן מכוננות מתוך הפעולה הפרפורמטיבית: הריצה הבלתי נגמרת סביב החלל חושפת את המתח בין גופן העכשווי לתפקיד החברתי המצופה מהן, ומתוך קטעי הראפ שמלווים בכוריאוגרפיה 'קליפית' מתהווה נשיות גלויה ומתפרצת שתובעת את זכותה לנכוח, להישמע ולנוע במרחבי המורשת מתוך חירות ואפשרות.


עבודתם של מתיאוס ואן רוסום ורבקה לאופר, Clay, מציגה דינמיקה זוגית דרך תנועה תיאטרלית וחפצים יומיומיים אשר הופכים את מרחב הבית למפה של תדרים רגשיים משתנים. בתוך חלל אפלולי ועגום, שהאובייקטים המכוסים שפזורים בו הופכים אותו למעין בית רפאים שבו חיים-לא-חיים, הופך כיסא סטנדרטי אחד לזירת ההתרחשות הכוריאוגרפית ומשמש ככלי הקיבול של יחסי הזוג. במסגרת זו, הפרטיטורה התנועתית מעצבת פורטרט של שגרה רפטטיבית, לאה ומייאשת לפרקים, אשר מגדירה את משחקי הכוח והתקשורת הבינאישית דרך הפעולות הפיזיות ויחסן למרחב - מי יושב ומי עומד, מי גבוה ומי נמוך, למי יש מקום ומי נדחק לשוליים, מי תומך ומי נתמך. בדרך זו, לוכדים היוצרים, שגם מבצעים את העבודה, רגע ספציפי בזמן אבל גם היסטוריה שלמה של זוג שמנסה "למצוא את הצד האופטימי והמואר בתוך מצב חשוך" (מתוך התכנייה).

גבר, אישה, בית. Clay - מתיאוס ואן רוסום ורבקה לאופר. צילום: אפרת מזור


העולם הבימתי שעיצבה אנאבל דביר בבִּ דְ י וֹ נ וֹ ת ממוקם בקצוות אסתטיים, תנועתיים וקוליים: שלוש הפרפורמריות ניצבות על הבמה בתחילת העבודה בלבוש צנוע שמעורר אסוציאציות לחברות סגורות ואדוקות דתית, אך הווייתן הפרפורמטיבית מערערת את התבניות המוסכמות של התנהגות נשית מרוסנת לטובת הבעה גופנית וקולית נטולת עכבות. הנשים מטיחות את גופן על הרצפה שוב ושוב וצורחות את עצמן לדעת, תוך שהן יוצרות דרמה שירית אשר מחברת את תדרי הקול לרשת של הקשרים חזותיים וסיפוריים שמציפים תפיסות חברתיות-אמנותיות עתיקות ועכשוויות על נשים ונשיות. בדרך זו מתהווה העולם הבימתי כמרחב סף בין ממשות והזיה, והפרפורמריות מתגלות כנשים וגם חיות, צדיקות וגם מכשפות, חיילות צייתניות וגם גלדיאטוריות לוחמות, ויותר מכל - אנרגיה שפורצת את הגבולות הפיזיים של הגוף החי, ויכולה להגיע, אם תרצה, אל מעבר לקשת.

'טריפ' קרקסי. בִּ דְ י וֹ נ וֹ ת - אנאבל דביר. צילום: נטשה שחנס


עבודתו של אנדרה מרטיני, Mood Shifters, מתהווה כניסוי פרפורמטיבי שמכוון להפעלת הצופים על ידי מניפולציות רגשיות: שלושת הפרפורמרים מבצעים רצפים של תנועות וירטואוזיות ומנחים גופניים פיסוליים מתוך מודעות לציפייה של הקהל 'לראות מחול' במובן של הפגנת יכולות, וברגעים אחרים בוחנים את תגובות הצופים באמצעות מעברים קיצוניים בין חיוכים מוגזמים לבכי בלתי נשלט. העיסוק המפורש ב'מנגנוני ההפעלה' של המופע חושף הן את ההבעה הרגשית כמיומנות נלמדת ונשלטת, ממש כמו וירטואוזיות תנועתית, והן את יחסי הפרפורמר והקהל כדינמיקה של 'תן וקח', שאצל מרטיני עוברת היפוך מסוים: הרקדנים לא רק מוחאים כפיים לעצמם במטרה להוביל את הקהל להתנהגות שמצופה ממנו על ידם, אלא גם עוברים בין הצופים לכל אורך העבודה ומושיטים את כף היד כדי לקבל תמורה חומרית ולא רק הכרה.


גם ב-The Art of Walking Away, שיצר עומרי דרומלביץ', ניכר עיסוק בגוף ביחס לעולם, ובדינמיקה הנצחית שבין זהות/הזדהות לנפרדות. העבודה נפתחת בדבוקה אנושית שיוצרים הרקדנים ומתפרקת לכדי תנועה של פרטים: כל אחד/אחת שקועים בפעולה משלהם, חלקם מתקדמים וממלמלים חרישית טקסט שאינו נשמע, כך שלמעשה הם רק 'מתקיימים' בו זמנית באותו חלל וזמן. מתוך מטריקס המסלולים הנוצרים במרחב, מתהווים בהדרגה קשרים בין הרקדנים לבין עצמם, ובין הרקדנים לקהל, באמצעות קשר עין רגעי או השתהות ארוכה יזומה מול גוף אחר, סנכרון נקודתי של דפוסים תנועתיים, ולבסוף גם אחזקת ידיים - מחווה פשוטה לכאורה, אך כזאת שקיבלה משמעות יתרה בשנתיים האחרונות. במובן זה, נדמה כי העבודה עוסקת ביכולת שלנו לעצור ועדיין להיות בתנועה, לשחרר מבלי להינתק, ולמצוא לנו בית גם בתוך גופנו.







212 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול