למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

גוף מתבונן על עצמו

ערב עבודות גוף:

הוראות הרכבה - כוריאוגרפיה וביצוע: ניר וידן | Body #1 - כוריאוגרפיה: רוני חדש

מרכז כלים


זרם המחול הקונספטואלי שהתפתח באמצע שנות ה-90 הציג גישה רדיקלית אשר שיקפה צמצום קיצוני של התנועה הריקודית לטובת הדגשה של נוכחות הגוף, והביא למפץ של עבודות שיצרו סינתזה בין מכלול ההוויות האפשריות של הגוף במחול - כלי, תוכן, דימוי, זהות ועוד - מתוך העיסוק הישיר והפוליטי במימדיו הפיזיולוגיים-אנטומיים, החזותיים, החברתיים-תרבותיים ואפילו הפילוסופיים. גילויים בני זמננו במחול שמשמרים ואף מעמיקים עמדה זו, מכונים לעיתים פוסט-מחול/כוריאוגרפיה ומשקפים את המעבר מתפיסת כוריאוגרפיה ככלי ליצירת ריקודים, לפרקטיקה חקרנית (ולרוב גם ביקורתית) שמתבוננת באופן רפלקסיבי על הגוף והמחול כשדות יוצרי-ידע דרך הכוריאוגרפיה עצמה.


'ערב עבודות גוף' שהציגו ניר וידן ורוני חדש במרכז 'כלים' מאגד עבודות במה ווידאו שנותנות ביטוי לשפת היצירה האישית של כל אחד/ת מהם כמו גם לנקודות ההשקה באופני טיפולם בגוף כדימוי וחומר. זאת, בעיקר דרך פירוק ההגדרות הצורניות המוסכמות של הגוף אשר משקף את תהליך הטרנספיגורציה (transfiguration), שינוי הדמות, במחול בן זמננו (ברנדשטטר, 2005) ומבטא דרכו את 'ביקורת החזותיות' (the critique of visuality) שנוכחת בעבודותיהם של יוצרים עכשוויים (Lepecki, 2004). עבודות הוידאו הקצרות שפתחו את הערב - One Room Flat של ניר וידן (2020) ו-NO-body של רוני חדש (2017) - הציגו את התהליכים הללו בפריימים חשופים וקרובים שזיקקו את הגוף לכדי עור, איברים ומיקרו-תנועות, ובכך הניחו את התשתית הרעיונית והכוריאוגרפית להגשמתם בעבודות הבמה.

גוף ראשון יחיד. הוראות הרכבה - ניר וידן. צילום: דיטר הארטויג


הוראות הרכבה מאת ובביצוע ניר וידן היא עבודת סולו שמבקשת לשחרר את הגוף מהסימון התרבותי שהצטבר בו, ולהחזיר אותו למצב גולמי, פתוח ולא מתווך, שדרכו יוכל הרקדן למצוא בתוכו "מישורים חדשים" ולחוות באמצעותם את "החירות שבלא-מאורגן" (מתוך התוכנייה). עמדה זו ניכרת בבחירתו של וידן להתמקם כבר בתחילת העבודה עם הגב לקהל ולשקוע לדקות ארוכות של נענוע ראש שהולך ומתעצם בהדרגה, ובהמשך מתפתח לכדי סבבים של תנועה חזרתית של חלק מסוים של הגוף - בית חזה, כתפיים או מרפקים. בכך נדמה כי הוא לא רק מתנגד במודע למופעיות המסורתית של המחול אלא מזמין את הקהל להתנתק מההתבוננות המקובלת על הגוף כשלם המבצע תנועות ולהתמקד באיכות של פרטיו כגוף-חומר. המהלך ממשיך כאשר וידן חושף באופן חלקי את הישבן ולמעשה מחלץ את האיבר מהפילטר החברתי-מגדרי שלרוב מפענח אותו כדי לצלול להדגמה ידנית, כמעט טכנית באופייה, של תכונותיו: צבע העור, סוג הרעד, איכות הרטט, הדמיון או השוני בין שני צדדיו.


מראה הגוף ללא הפנים שנוצר כשניר וידן מכסה את ראשו באמצעות חולצתו, מעביר את העבודה לפאזה נוספת שבמסגרתה נחקר הגוף כדימוי חזותי: הוא מתמקם על הרצפה במנחים שונים אשר קוראים תגר כנגד אופני הקליטה והתפיסה הקבועים שלנו את קווי המתאר של הגוף וה-'סדר' של איבריו. במסגרת זו, נוצר טשטוש או היפוך של מיקום הרגליים והזרועות, כמו גם קדמת הגוף ואחוריו, בין היתר דרך רגעים שבהם רגל אחת נראית כמו ראש של יצור לא אנושי, אצבעות הידיים יוצרות 'סימוני' עיניים ופה על הבד השחור שמכסה את הפנים, ודימוי שמצטט במודע את Self-Unfinished, עבודתו האייקונית של קסבייה לה-רוי מ-1998, ואחת הדוגמאות הראשונות למחול קונספטואלי שעוסק בפירוק חזותיות הגוף המוכרת והרכבתו מחדש. ראוי להדגיש, עם זאת, כי למרות שהערעור של התבנית הצורנית משפיע בצורה קריטית על חוויית הצפייה, ניכר כי המהלך מכוון גם פנימה, כלפי הרקדן עצמו, ומונע ממודעותו להשפעה הממשטרת של ההגדרות התרבותיות על מרחבי ההבעה והיצירה. לאור זאת, ההתרוממות של וידן לעמידה בסיום נחווית כרגע של חיבור מחודש ואורגני לגוף, ובעיקר - של התמקמות נוחה ומאפשרת בתוכו.

שניות פואטית. Body #1 - רוני חדש. צילום: גלוריה מטוס


עבודתה של רוני חדש, Body #1, היא דואט לרקדן ורקדנית (עידו ברק ומאיה שוורץ) שמהדהד במהלך הגופני והכוריאוגרפי שמוצג בו לציטוט מתוך המטמורפוזות של אובידיוס: "כך התמזגו אבריהם לאחדות מוצקה, לא היו עוד שני יצורים - אך כפול תארם, לא אישה ולא גבר, אין הוא כזה וכזאת - ואולם גם כזה וכזאת הוא" (מתוך התוכנייה). העבודה נפתחת עם תמונת גוף שחלקו העליון מכוסה על ידי שיער ארוך ולכן נעדר מאפייני זהות פרטיקולריים. הגפיים מתגלות בהדרגה דרך תנועה נקודתית של כף רגל או ברך, ובהמשך גם שתי הרגליים שנעות בין כיפוף לפיסוק, ושינויים אלו מצביעים על מתח בין הגוף כשלם המבקש להתמקם בתבנית מסוימת לאיברים שנעים עצמאית. מתוך התרחשות זו מתבררת בהדרגה זהות הכלאיים של הגוף, אשר מורכב למעשה משניים, וברוח הטקסט של אובידיוס קשה להבחין תחילה בזהותם המגדרית המובחנת משום שהם כרוכים ושזורים זה בזו בשיער, בזרועות ובתנועתם כמכלול - הם צמודים פיזית, מתגלגלים יחד, ומובלים על ידי אינרציה שמאחדת אותם למרכז משותף בכל פעם שהם נפרדים.


פירוק צורני זה ממשיך את החקירה הכוריאוגרפית שמנחה את עשייתה של רוני חדש ומערערת הנחות יסוד מקובלות על ניראות ותנועה של הגוף המחולי, אך הוא גם טומן בחובו - כמו בכל עבודותיה - מימד עמוק יותר הקשור בשאלות של זהות, שהפעם נוגעות למערכת הזוגית בצורה כמעט אוטוביוגרפית ובאופן שנדמה כי מציף גם את האישי בתוך האוניברסלי. היבט זה מתחדד ככל שהכוריאוגרפיה מתפתחת וחושפת את הדינמיקה בין שני הגופים, והאנשים שהם, כך שנדמה כי הגבול בין עצמאות לסימביוזה מטשטש תוך כדי 'מסע' ההתרוממות המשותף מהרצפה לעמידה אשר טומן בחובו הרמוניה וגם קונפליקט, כמו הגישוש בנפרד במרחב שבמהלכו ניכר כי כל גוף מנסה להבין את עצמו אל מול הסביבה, אך גם נזקק לפרקים לאחר שיחבר אותו לתחושת השלם. במובנים רבים, חדש מצליחה למצוא ביטוי מחולי פואטי לשניות המובנית שעליה מצביע אובידיוס - האחד שמכיל בתוכו את השניים, ה-'לחוד' בתוך ה-'יחד' - ובוחרת לסיים את עבודתה בהתרחשות של סחרור בלתי פוסק של הגופים בחלל כדימוי לתנועה הרגשית הבלתי נגמרת של הזוגיות בין חיבור ופרידה, פירוק והרכבה.





104 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול