נופים אנושיים של חמלה ופיכחון

מקבץ עבודות מתוך פסטיבל ישראל | ניהול אמנותי: איציק ג'ולי

פסטיבל ישראל הציג השנה תכנית אמנותית שכללה מופעים חיים ושידורים מקוונים של יצירה ישראלית מקומית לצד פעולות של התערבות במוסדות ציבוריים ובקהילה, ואלו נתנו ביטוי לסוגיות אזרחיות וקהילתיות שהפכו לקריטיות עוד יותר בראי הרגע המשברי והמציאות המשתנה לנוכח מגפת הקורונה.

מתרגלים אמפתיה #1, עבודתה של יסמין גודר, היא פרקטיס פרפורמטיבי שחושף את המנגנונים האנושיים והבינאישיים אשר מאפשרים ליצור תקשורת רגשית וגופנית עמוקה ומעוררים לפעולה את מיומנויות ההכלה, החמלה והקשב. במסגרתה מבצעים 6 פרפורמרים רצף של התרחשויות פיזיות פשוטות לכאורה - הפקת קול, נשיאת משקל או הגשמה של מגע - אך אלו הופכות דרך חזרתיות והצטברות לביטויים גופניים קיצוניים שמטשטשים את הגבול בין צחוק לבכי, כאב ועונג, שליטה ושחרור. אינטראקציות אלו נדמות ל-'כתיבה' אוטומטית של הגוף, במובן זה שהפעולות המתהוות בזמן ובמרחב אינן נחוות כתוצר של החלטות מבניות שכלתניות (למרות קיומו הברור של סקור כוריאוגרפי שמנחה את העבודה) אלא כתגובות אורגניות ואינטואיטיביות לגירוי פיזי ו/או מנטלי שמעוררים הפרפורמרים זה בזה או בקבוצה כמכלול. למעשה, נדמה כי גודר זיקקה את תהליכי החיברוּת ודפוסי התקשורת המוכרים לכדי הצופן הגנטי המארגן שלהם, ואותו מציגים הפרפורמרים במעין אקסטרים קלוז-אפ, נקי משכבות הגנה, על מנת להדגים כיצד אנחנו אנושיים זה עם זה - מתבוננים וקשובים, נוגעים ומכילים.

נגיעה אחת רכה. צילום: תמר לם

את המופע מקדים מתרגלים אמפתיה 2 על 2, שנשען על פעולה השתתפותית קבוצתית מבוססת-מגע שיצרה גודר על בסיס המופע, ועברה התאמה למגבלות הקורונה: 2 פרפורמרים ו-2 משתתפים פועלים יחד במרחק שני מטרים, ובתוך 'קפסולות' אשר מופרדות זו מזו באמצעות ווילון שאומנם יוצר חיץ בין הקבוצות, אך מאפשר לקולות העולים מתוך האינטראקציות הנקודתיות לאחד את הנוכחים בחלל משותף. תרגול זה מזמין את המשתתפים לחוות דינמיקה של 'תן וקח' גופני עדין ומקבל בתוך מרחב בטוח, ובו זמנית להרהר באופן אקטיבי, תוך כדי תנועה, באפשרויות הקיימות גם במצב קיצון להגשים אינטימיות ללא מגע וקרבה פיזית. יתרה מזאת, התרגול האישי הופך לפריזמה חווייתית משמעותית, שכן התובנות המתגבשות מתוך ההתנסות צפות מחדש כשהמשתתף מתמקם בעמדת צופה במופע ומובילות להתבוננות רפלקטיבית מתוך הזדהות גופנית ורגשית עמוקה עם האחר שהוא, במובנים רבים, בבואה שלו עצמו.

יצירתו של שרון פרידמן בשיתוף ורטיגו כח האיזון, Shape on Us, היא קומפוזיציה לתשעה רקדנים עם וללא מגבלה פיזית שמזמינה את הצופה להתבונן על הגוף ועל מה שנתפס כמגבלה, ולחשוב מחדש את מרחבי היכולת והתנועה של כל אחד מאיתנו. האינטראקציות התנועתיות בוחנות מצבים פיזיים-רגשיים, כמו תלות ואמון, שמשמעותם מתחדדת במפגש עם מגבלה, דוגמת הרגע בו רקדנית נמוכת קומה משחררת את אחיזת גופה לאחור ובכך מחייבת את תגובתם של יתר חברי הקבוצה לבלום את נפילתה. במבט ראשון, נדמה כי ההתרחשות יוצרת הפרדה ברורה בין פרפורמרים שגופם יכול להפיק את המהירות הנדרשת לבין אלו ש-'מעוכבים' על ידי קביים או כסא גלגלים, אך בהדרגה מתחדדת ההבנה כי פרידמן מנתק במודע את העיסוק בשאלת המסוגלוּת מטריטוריות מושגיות ופיזיות של הצלחה או כישלון כדי להתמקד ברבדים גופניים עמוקים יותר - התכוונות והתמסרות שמצויות בבסיסו של כל גוף. בהתאמה, מתנהלים הגופים באופן שאינו מסתיר אלא דווקא מדגיש את השוני ביניהם, ובכך מרחיבים את התפיסה הצרה אודות גוף שנתפס כנורמטיבי - ולכן גם זכאי לניראוּת חברתית ובימתית - להתבוננות רחבה ומכילה על 'מגבלה' כאיכות (חומרית ואסתטית) אחת מיני רבות של הגוף.

רקמה אנושית. Shape on Us - שרון פרידמן. צילום: יואל לוי

גישה הומנית זו היא במידה רבה המצפן הפנימי של העבודה ונוכחת בכלל רבדיה. כך, למשל, מבוצעות חלק מהפעולות הפיזיות על פני מֶשֶׁךְ שבמובנים מסוימים נוגד את דרישות הזמן הבימתי (המסורתי), אך נאמן לכל גוף באופן ספציפי ונובע מתוך תדריו הפנימיים והווייתו האורגנית. באופן דומה, גם עבודת הפרפורמרים אינה משותתת על יחסים הירארכיים תלויי-יכולת אלא משקפת תנועה דיאלוגית אל עבר מישורי גובה וצורות של נשיאת משקל שיוצרים 'נקודת אפס' גופנית משותפת, שדרכה הופכים גם הקביים וכסאות הגלגלים מאמצעים תומכי תנועה לגופים עם מגבלה, למרחבי חקירה של כיוונים ומסלולים לכלל הרקדנים. כך יוצרים הרקדנים מעין פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה, מכונת תנועה נצחית, שבה אין חסר אלא שלם שקיים ופועל בזכות כל הגופים שבו.

כחולות, עבודתה של גלית ליס, מציפה בהקשר הספציפי של הגוף הנשי המבוגר שאלות על זהות ונאמנות במתח שבין האישי לקולקטיבי. כבר מכניסתן מעוררות הנשים בכחול מכלול דימויים הקשורים בלאום, טקסיו וסמליו: דגל ישראל, בגדי הנוער העובד ואופנת אתא של תקופת הצנע. ככל שהעבודה מתפתחת, הן מציגות פרקטיקות ייצוגיות של 'ביחד' שנראה כי הפכו לטבע השני של גופן מכורך ביצוען החוזר על פני שנים: מעגל ההורה, שירה בציבור, וגם רגע ארוך בו הן מנכסות את פעולת הבנייה הגברית ודופקות בפטישים על הרצפה בקצב אחיד. אך כשם ש-"הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה אֵינָהּ קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה", כפי שהן מזמזמות חרישית, הפרפורמנס של הקולקטיב החלוצי גם נסדק לפרקים: תנועות ריקודי העם מוגזמות בצורה מלאכותית ופטישי הבנייה הופכים לסכיני גילוח שמועברים על הרגליים, עזרים לבדיקת רפלקסים רפואית או פטישי שניצלים שמשטיחים את עור הירכיים והבטן.

בגוף אנחנו מבינות. צילום: אלי פסי

דרך דימויים אלה מציפה ליס את מורכבותו של הגוף הנשי המבוגר, הן מול הציפייה ההיסטורית לציית למען המולדת, והן לאור הדרישה האקטואלית להדרת הגיל השלישי מהמרחב הציבורי. למרות זאת, הנשים נוכחות במלואן הדרן - עם מסכות וגם כפפות שנלבשות בטקסיות לפני שילוב ידיים למעגל - ומגשימות פרקטיקות של התנגדות: הן חושפות בהפגנתיות את טפחי גופן המוצנעים, מישירות מבט מודע, ואף מחליפות קולות נשימה מאומצים באנחות אורגזמיות נטולות עכבות. במובן זה, כחולות היא מעין רקוויאם לחומה ומגדל: השכיבה של הנשים על כדורי ההליום, בתוכם משתקף הקהל-בתפקיד-קהילה, היא הוצאה מטפורית וליטרלית של האוויר מבלון האתוס הציוני. במקומו מציעות ליס והפרפורמריות חומה אחרת, נשית ואנושית יותר, שמדגימה מהי סולידריות קולקטיבית שמונעת על ידי רכות עוצמתית. בכך מהדהדת העבודה את נקודת הזמן הנוכחית שבה נשים תובעות מחדש את מקומן במרחב של הארץ הזאת: הן כאזרחיות צעירות שעולות (תרתי משמע) על סמלי הלאום, והן כאימהות - למודות ניסיון חיים וכאלו שבדרך - שמבקשות להתוות דרך חדשה באמצעות כלכלת הלב.

בעבודה פרויקט אייכמן - טרמינל 1 חוזרת לילך דקל-אבנרי עם קבוצת פאתוס מאתוס לאירוע מכונן בחברה הישראלית - משפט אייכמן - במטרה לחשוף, ואף לבקר, את מנגנוניו המארגנים ולהרהר במשמעותם בישראל 2020, בין השאר על רקע מחיקת התרבות בחסות משבר הקורונה. במסגרת זו, האירוע ההיסטורי והדמויות המרכזיות בו משמשים כעוגנים שמארגנים ציר זמן וקו עלילה בסיסיים, אך המהלך הרעיוני והדרמטורגי ממוקד בעיקר בניסיון לחזור אל המשפט בעיניים מפוכחות ולפענח את הדקדוק הפנימי שלו כאירוע תיאטרוני-פרפורמטיבי שהתקיים בפני קהל, ולכן טשטש במידה רבה את הגבול בין משפט להצגה, ובין ההיסטורי-אובייקטיבי לפרשני-סובייקטיבי.

עיניים פקוחות לרווחה. פרויקט אייכמן - טרמינל 1 - לילך דקל-אבנרי. צילום: לילך דקל-אבנרי

עמדה זו מנצלת במודע את הנסיבות הנוכחיות, שאילצו את דקל-אבנרי לעבד את העבודה הבימתית-השתתפותית לפרפורמנס מקוון, והופכת את שאלת תיווך המציאות מתוכן פילוסופי והיסטורי לפרקטיקה מדיומאלית ביקורתית. המצלמה המתעדת נוכחת בפריים כמעט בכל רגע נתון וגם אנשי ההפקה (עוזר במאי ומעצבת) מתערבים בגלוי בהתרחשות; העולם הבדיוני נותר פרום ופרוץ, מזגזג בין עבר להווה ובין תיאטרון לחיים, וכך בורא את עצמו כמעין אינטרטקסט היפסטרי שכולל אינספור דימויים ורפרנסים אייקוניים ותגובות עכשוויות עליהם; וגם השחקנים מתנהלים בתוך מצב סף פרפורמטיבי שבמסגרתו הם 'נכנסים' ו-'יוצאים' מהעבודה. במסגרת זו, הם מצטטים טקסטים מספרים שנכתבו על המשפט על ידי חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי, אשר מייצגים את נקודות המבט השונות (והמנוגדות) על האירוע, ושוזרים בהם גם חוויות אישיות, רפלקסיות על תהליך העבודה והרהורים על עשייה תרבותית בראי תהליכים פוליטיים. כך מתחדד לא רק מעמדו של משפט אייכמן כאתוס של העם היהודי והחברה הישראלית אלא גם שאלת תפקידו כפרפורמנס תרבותי שהעלה על דוכן הנאשמים לא רק את האיש אלא את מכונת ההשמדה הנאצית כולה.

החולמים, עבודתו של נדב ברנע, מציפה גם כן נרטיבים מרכזיים של הארץ הזאת באמצעות שפה בימתית שניתן לתפוס כהֶלְחֵם בין קולנוע דוקומנטרי לתיאטרון של דימויים: היא משלבת הקרנות וידאו על מסכי פלזמה, גופי תאורה ועבודת סאונד, ובאמצעותם יוצרת נוף חזותי וקולי של 5 דמויות, שרסיסי חייהן ארוגים יחד לכדי פסיפס של חלומות ותקוות, אכזבות ורגעי התפכחות. כבר מראשיתו, נחווה המיצג-מיצב כמעין זרם תודעה: 'גיבורי' העבודה מוצגים על גבי המסכים או נשמעים בחלל בעודם משתפים מצב של הווה קיומי, ומונולוגים אלו מלווים בפרגמנטים שמחדדים את החוויה של זמן צף ובו זמנית קונקרטי מאד באמצעות רסיסי סאונד, תאורה מסנוורת לפרקים, ודימויים מוקרנים של צבעים וצורות מופשטות או לחלופין, צילומים תיעודיים וברורים מאד באיכותם. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי הבחירה הדרמטורגית לוותר על הצגה פורמלית של הדמויות בעבודה, הופכת אותם ל-'כל אדם' - או אישה או ילדה - שכמו בטרגדיה יוונית, מייצגים מצבים אנושיים גדולים יותר מהחוויה הפרטית, שהם אוניברסליים וגם מקומיים מאד: הלום קרב, אם פלסטינית שכולה, ילדה פיליפינית בסכנת גירוש, חולה סופני, ושחקנית ומוזיקאית שמציפה חוויות של בדידות וכמיהה.

חלומות שמורים. החולמים - נדב ברנע

למרות זאת, הדמויות אינן נותרות אנונימיות אלא נחשפות באנושיות המזוקקת שלהן בעיקר הודות לבחירות האמנותיות של ברנע, שמאפשרות לצופה להיכנס לחדרים הכמוסים והמצולקים ביותר של הנפש האנושית: הוא משהה את המצלמה על עיניים ושפתיים, נותן זמן לשתיקות, מקרין דימויים היכן שהמילים נגמרות, מחשיך את החלל לגמרי כדי לתת לקול לחשוף רגע של אמת, ואפילו מנכיח פיזית כמסך על כסא גלגלים את מי שמחלה או קרב פגעו בגופו. בדרך זו הופך נדב ברנע לחולם הכל-יודע של יצירתו, לוכד החלומות של אחרים, שמזהה את החלום לא כסוף, כפי שמכריז שלט הניאון שעימו נפתחת ומסתיימת עבודתו, אלא כהתחלה שתאפשר למקום הזה ולאנשיו לראות ולחמול ממקום עמוק, ובעיקר - להירפא.