למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

בגוף אנחנו מבינים*


מסך 2: עדי בוטרוס, אנדראה קוסטנזו מרטיני

מסך 3: סתיו מרין ומירב דגן, נדר רוסנו

במסגרת פסטיבל הרמת מסך 2016

אולי יותר מאשר בשנים קודמות, בפסטיבל הרמת מסך השנה ניתן היה לזהות חזרה אל אחד ממוקדי העיסוק שרווחו במחול כמעט מראשית התהוותו - יחסים בין אישיים, וכיצד אלו מובעים דרך הגוף הרוקד. ארבע העבודות שהועלו במסגרת מסכים 2 ו-3 הציגו פסיפס מגוון של מצבים פיזיים-רגשיים, כמו קרבה, אינטימיות, זרות, משיכה, תלות וכדומה, באמצעות דרגות משתנות של הפשטה נרטיבית, עיצובית ותנועתית. כך התהווה בשני המסכים מעין ציר שקצהו האחד מייצג גישה ליטראלית, דומה מאד בצורתה ובאיכויותיה למחול מודרני, שבמסגרתה מגויסים מרכיבי היצירה כדי לספר סיפור, בעוד הקצה השני עוסק באנשים וביחסים באמצעות טיפול עכשווי יותר אשר מציב את הגוף הנע כערוץ המשמוע העיקרי, ואינו פורש נרטיב כשם שהוא מתאר מצב.

עבודתו של נדר רוסנו, "מאחורי ההר", היא המפורשת ביותר מבין הארבע: משולש יחסים בין גבר אחד ושתי נשים שמערך הכוחות ביניהם משתנה באופן תדיר, כך שבכל פעם נדמה שאישה אחת נותרת לבדה, ובאופן כללי אף אחד מבין השלושה אינו מוצא את מקומו. השפה התנועתית כוללת ביטויים מוכרים של זרות: זרועות שלוחות לעבר נקודה בלתי נראית בתקווה למצוא מגע מנחם, עיניים עצומות, הליכה שפופה. הקומפוזיציות המשותפות לשלושת הרקדנים תואמות את הקו הזה: זחילות על הרצפה, הרמות, מגע מנוכר, התרחקות והתקרבות לסירוגין. בתחושת התלישות תומכת גם הבמה הקונספטואלית אשר מורכבת מחלקי סולמות שתפקידם משתנה לאורך העבודה - פעם הם אובייקט שתוחם (ואולי אפילו כולא) את ההתרחשות, לפרקים הם פתחי כניסה ו/או יציאה, ובסיום העבודה סוחבת הרקדנית רוני ברנדשטטר על עצמה סולם, דימוי בימתי לאדם שנושא את עולו על כתפיו.

במרכזו של הציר הדמיוני ניתן למקם את עבודתן של מירב דגן וסתיו מרין, "תתקרבי", שמציגה פורטרט של מערכת יחסים בין שתי חברות/אחיות דרך עבודת הגוף והקול. החלק הפותח של העבודה מעניין דווקא לנוכח שמה, שכן נדמה כי הקהל צופה בדינאמיקה בין השתיים מזווית הראייה הקרובה ביותר, דהיינו - כפי שהיא נחווית מהמקום האישי והפרטי ביותר של כל אחת מהן. כל מחווה מוגדלת וכל פעולה מועצמת, והתוצאה היא התפרצות רגשית, נטולת עכבות, של שני גופים רוטטים, שני קולות מגמגמים, שנמצאים בתוך סחרור רגשי שמכלה את שתי הנשים לחלוטין. זהו מופע רגשי מרתק שמתפתח בהדרגה: תחילה כל אחת שבויה בתוך החוויה הסובייקטיבית שלה, בהמשך הן מתחילות להגיב זו לזו, ולאחר מכן גם פונות החוצה, מטיחות שברי הברות ואיברים מפרכסים אל עבר הקהל. התדר המוגבר הזה הולך ונחלש, פוחת ומתאזן, עד שנראה כי כעס הופך לתלות ומפנה מקומו גם לחמלה. לאחר המסע הרגשי המטלטל, נתפסת תמונת הסיום בה יושבות השתיים על סלע ומזייפות כמעט בנינוחות יחד, כמצב של הפוגה - רגעית, שתחזיק רק עד להתפרצות הבאה - ובעיקר, כגילום מזוקק של רגע ההתקרבות.


נשים על סף התמוטטות עצבים. מירב דגן וסתיו מרין, תתקרבי. צילום: תמר לם

בעבודתו של אנדרה קוסטנזו מרטיני, "Scarabeo - Angels and the Void", נבנים יחסים בין שני פרפורמרים מתוך טרנספורמציות פיזיות וקוליות לא שגרתיות. מה שמתחיל כתנועה קלילה, מחויכת וקופצנית של מרטיני, שאליו מצטרף בהמשך הרקדן אבידן בן-גיאת, נסדק בהדרגה, כך שמחוות מלוטשות ונעימות לעין (שלא לומר, דביקות בצורה מענגת) הופכות פתאום לגילויי אלימות - דחיפות, אגרופים וכדומה. מעבר מסוג זה בין מצבים מנוגדים הוא העיקרון המארגן של היצירה ששאול ממשחק השבץ-נא (באיטלקית: scarabeo), ומתבסס על כך "(ש)פירוק של רצף אותיות וצירוף שלהן מולידים משמעויות חדשות" (מתוך התכנייה). ואכן, אצל מרטיני - התנועה/הגוף הם כלים בתוך משחק. במסגרת זו, תהודת המתח בין שני הגופים הולכת ומתעצמת לנוכח חיבור ייחודי בין תנועה פרפורמטיבית מאד לקולות לא שגרתיים: רגעים שנראים כמו נזילה/המסה פיזית של הגוף, או לחלופין התפרקות והיפרדות של איבריו השונים, מוטענים בתוכן רגשי וחזותי בלתי צפוי משום שהם מלווים בקולות של נהימת פיל, פתיחת סתימה, ציר חלוד או גרירת סכינים על הרצפה.


גופים נבנים, מתפרקים ומתגלים מחדש. אנדרה קוסטנזו מרטיני, Scarabeo - Angels and the Void. צילום: תמר לם

עבודתו של עדי בוטרוס, "תמיד זה כאן", נמצאת בקצה הרחוק ביותר של ציר ההפשטה ואינה נעזרת (כמעט) בשום מרכיב נוסף פרט לתנועה של הגוף כדי לומר משהו על האופן שבו "הגוף נושא את הזהות שלנו" (מתוך התכנייה). בתוך במה ריקה וחשופה לחלוטין, בוטרוס ואבשלום לטוכה נעים - פעם הם זזים יחד, בתיאום ומתוך קשב ותגובה זה לזה, ופעם כל אחד מתווה לעצמו מסלולי תנועה ייחודיים משל עצמו. הכוריאוגרפיה ניזונה מקונטקט אימפרוביזציה ואפילו היפ-הופ ברמת האינטנסיביות התנועתית וגם הוירטואוזיות הטכנית, אך בתוך המהלך המתפתח ביחסים בין שני הגופים, האלמנטים המוכרים של פרקטיקות גופניות אלו כמו מקבלים משמעות נוספת ועומק חדש: כך, למשל, בקטע שבו זזים בוטרוס ולטוכה לכיוונים שונים אך ממשיכים להיות מחוברים זה לזה בראש, כאילו לא מצליחים להתנתק זה מזה, או בשהיות הארוכות אחד על השני, שלפרקים נדמות לערסול אינטימי, ולרגעים מעוררות את התחושה שהגוף/האדם שנושא את האחר עליו נאבק כדי לא לקרוס תחתיו. תנועתם של השניים לא מותירה שום מצב גופני ללא בדיקה: הם רוקדים אחד עם השני, וגם על, בתוך ועל פני השני. כך חושף הגוף את הדינאמיקה העדינה והמורכבת של זהות הזוג והאופן שבו היא מזינה, קוראת תגר, תומכת, ולעיתים גם באה על חשבון זהות האחד שבתוך השניים.


הגוף מדבר את עצמ(יות)ו. עדי בוטרוס, תמיד זה כאן

קשה להתייחס לאופן שבו מחול מציג יחסים בין אישיים מבלי להזכיר את פינה באוש, הכוריאוגרפית שיצרה את השינוי המכונן ביותר באופני הטיפול התנועתיים-אסתטיים בתימה זו. ככלל, נדמה שרוחה של באוש נכחה במסכים 2 ו-3 באופנים שונים - חלקם מודעים וחלקם לא - כשמטבע הדברים, התייחסויות מסוימות לעבודתה הובאו בצורה אורגנית יותר בעוד שנדמה שאחרות לא פוענחו עדיין במלואן. דוגמא אחת היא השימוש בחומרים מן הטבע, אחד מסימני ההיכר של הבמות היפהפיות של באוש, כפי שניתן לראות בסלע ובשטיח העלים המטפסים בעבודתן של מירב דגן וסתיו מרין, ובענפי העץ אצל נדר רוסנו. רוסנו הוא גם זה שמציג את הפנייה המפורשת ביותר לבאוש, ובאופן ספציפי ל-"קפה מילר" שלה מ-1978, הן בבחירתו לשלב את המוסיקה של הנרי פורסל מ-"דידו ואינאס" והן בהצגת ורסיה משלו ל-"סצנת החיבוק" הידועה מהיצירה. אך מורשתה של באוש נוכחת בבירור קודם כל בשפת המחול עצמה - השימוש ברפטטיביות אצל עדי בוטרוס, או הזליגה בין עונג לכאב אצל אנדרה קוסטנזו מרטיני. הטכניקות הללו, מהחשובות שפיתחה פינה באוש, הטמיעו בתנועה הריקודית ערך מוסף שלא היה קיים בה עד אז, וממשיכות לשרת את יוצרי המחול גם כיום: הן מאפשרות למחול לבטא דרך הגוף, וללא מילים, אמיתות על אנשים, ובעיקר - לחשוף את מה שמניע אותם.

* הכותרת היא פרפראזה על שם ספרו של דוד גרוסמן, בגוף אני מבינה (הספרייה החדשה, 2002)

#מופעמחול #הרמתמסך #פרסום #סוזןדלל #כתבותנקראות

130 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית