למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

שבט אחים ואחיות?

פרויקט 48 מחול (סבב ראשון) - ניהול אמנותי: דנה רוטנברג

במסגרת בת-שבע מארחת


"פרויקט 48 מחול" מתקיים זו השנה השביעית כמעבדת בזק ליצירת עבודות מחול קצרצרות, שמאתגרת את תהליכי העבודה המקובלים ומזמינה את היוצרים לוותר על המתוכנן והמובנה. כחלק מהאג'נדה של הפרויקט מקפידה דנה רוטנברג לבחור רפרנסים שיש בהם רלבנטיות ל-"כאן ועכשיו" שמחוץ לאולם התיאטרון, במטרה להגשים את תפקידה של האמנות כמראה למציאות. השנה היו אלה צילומי הנערים מפרשיית המין בקפריסין שהופצו בתקשורת ותיעדו את חגיגות השחרור ממעצר ואת הדברים שנשאו מול המצלמות כדי להצדיק את התנהגותם, ובמידה רבה אף להשריש נרטיב מסוים של האירוע, בעיקר בהיבט של הגדרת הקורבן ואופי המעשה. במובנים רבים, חומרי הגלם של רפרנס זה ממש מזמינים הדהוד מפורמט כמו "פרויקט 48": ברמת התוכן, מדובר בפרשה שבמרכזה ניצב הגוף, והתיעוד שלה - במיוחד קטעים שנבחרו כמקור השראה ליוצרים - גדוש בגילויים פרפורמטיביים של טקסט ופעולות; ברמת הצורה, הסרטונים הם רסיסיו של שבר גדול בהרבה יותר, וכמו מרבית הפרשות שמתפוצצות בתקשורת אך גם נמוגות בה באותה מהירות, היצירות הקצרות שנוצרו ב-"פרויקט 48" מתפקדות כגל הדף נוסף שממסגר באופן רפלקסיבי את האירוע בטרם ייעלם כדי לבחון אותו, ודרכו - להרהר קצת גם בנו.


"פאק", עבודתו של עידן גורליצקי עם יאיר מיוחס (עין שנייה) מתחילה, במובנים רבים, במרכיב המתווך של האקט המיני בפרשה וגם של תיעוד הנערים לאחר שחרורם - מסך המצלמה. ארבעת הרקדנים עומדים בחושך ולאחר שאחד מהם מבקש מהקהל להדליק את פנסי הסלולרי על מנת שיוכלו לראות, הם מתגלים בלבוש זהה לזה של חלק מהנערים - מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה - אך השיער שמכסה את פניהם מטשטש את סממני זהותם. מיקומיהם במרחב הולכים ומצטמצמים תוך כדי תנועה עד שהם נפגשים ונבלעים זה בזה, כמו גוף אחד מרובה זרועות ורגליים, אך בהדרגה המבנה מתרחב שוב ופניהם של הארבעה נחשפים, גם כאשר הם מנסים להסתיר את העיניים עם הידיים. המהלך הכוריאוגרפי שמתפתח בהמשך בנוי מתנועות גדולות, לפרקים מכאניות ולעיתים מוחצנות מאד, ובמסגרתו חוזרת ועולה המילה "פאק" כתמצית לרבדיו הרבים של האירוע. לקראת סיום נשברת לראשונה ההאחדה המגדרית כאשר הרקדנית היחידה בקאסט מורידה את חולצתה, ולא במקרה - נותרת לבד בחלל ומבקשת לכבות את האור.


אקסטרים קלוז-אפ. "פאק" - עידן גורליצקי. צילום: אסקף אברהם


נקודת המוצא הרעיונית של דפי אלטבב וארז מעין (עין שניה) ב-"זה לא מקטרת" היא דווקא המשפט של אחד הנערים - "זה לא ראוי, אבל זו אחת ההוכחות שזה לא היה אונס" - שמפורק ונבנה מחדש מעמדה ביקורתית אשר מדגישה את הפער בין האמת לבין הצגתה, באופן שמתכתב עם ציורו המפורסם של מגריט מהסדרה "בוגדנותן של תמונות". העבודה בנויה כפעולה מצטברת של אמירת רצף טקסט דחוס שמתחיל בצירוף "זה לא" ומלווה בתוכן שנדמה כתלוש ואקראי, או לחלופין - מילים רפלקסיביות על הקונטקסט עצמו ("זה לא הופעה, זה לא פרויקט") לצד התייחסויות ישירות לפרשיית המין ("זה לא ילדים", "זה לא ציצים"). בסיום נעמד אחד הרקדנים מול מצלמה ודמותו מוקרנת על מסך גדול, בדומה לצילום התקשורתי, ומילות המנטרה "זה לא אני, זה לא הם, זה לא אנחנו" ממסגרות באופן אירוני את הריקוד שמתחילים לבצע שאר הרקדנים על רקע השיר "גשר צר מאד", שנע בין פסאדת הממלכתיות של "טובי בנינו" לבין התפרקות גופנית פראית, ועליו מעפילות, בסופו של דבר, תמונותיהם המרקדות של הנערים החוגגים.


"כיפה-און" שיצרה מיכל הרמן עם צבי סהר (עין שניה), נפתחת בפעולה הסימבולית של הסרה והלבשת חולצה, שמזקקת לתוכה הן את האקט המיני והן את טשטוש זהות הקורבן והנערים בתקשורת, והאינטראקציה הגופנית שמתפתחת בין שני הרקדנים ומלווה בצליל שנשמע כהקלדה, נדמית לוויזואליזציה של האירוע במסגרת גביית העדות במשטרה. לכל אורכה בולט מאבק הכוחות בין השניים, שמגיע לשיא כשהרקדן שולף מתוך התחתונים כיפה לבנה. את האופן שבו שימשה הכיפה כאטריבוט פרפורמטיבי עבור הנערים הפכו הרמן וסהר לאביזר שכביכול מריץ את הזמן הבדיוני קדימה לטקס החתונה של השניים שהוא צבעוני, רועש וכצפוי - מתועד ללא הפסקה במצלמות. בסיום נותרים הרקדן והרקדנית לבד על הסדין הלבן שהיה קודם חופה, ומתחילים שוב להוריד את הבגדים אלא שכעת נוצר מעין היפוך נרטיבי, כשהרקדן השכוב מתגלה כרופס כמו צליל האוויר שמשחרר מן הבלון האדום שהוא מחזיק, בעוד שהרקדנית העומדת מניעה בחושניות - ואולי אפילו בביטחון - את גופה, לצלילי שיר של אייל גולן שמנכיח את האירוע הטראומתי כזיכרון.


גוף ראשון רבים. "מיני פולשני" - רוני חדש. צילום: אסקף אברהם


ב-"מיני פולשני" יצרו רוני חדש ואורן נחום (עין שניה) מהלך תנועתי שנדמה כייצוג החוויה הגופנית והרגשית של התיירת הבריטית מפרשיית המין. שתי רקדניות ורקדן לבושים בחולצה ארוכה ותחתונים עומדים ומישירים מבט לקהל, אך שפת גופם הדרוכה מעידה על מבוכה ומצוקה. בהדרגה הם מתקרבים זה אל זה ומתחברים לכדי גוף אחד שמציג שלוש זוויות של תהליך ההתכסות בתוך הבגדים שמסתיים בהסתרת הפנים, והשלושה ממשיכים להיות אנונימיים גם כאשר הם מתפצלים מחדש ומתחילים לבצע סדרה של תנוחות מיניות באופיין. על רקע תמונות גוף אלו נוצר דיסוננס כשהרקדנים מתחילים לשיר שירים שמזוהים כרומנטיים במהותם, כמו "I wanna be Loved by You", אך בהדרגה מתחדדת התחושה כי המפגש בין הטקסט לתנועה - על רקע חומרי המציאות שנוכחים בתוכם - כמו מציף את הנרטיב הרגשי של הסיטואציה, קודם מעמדתה של הקורבן, ואחר כך דרך חווייתם של הנערים, שניכרת בבירור במילות השיר "Touch Me", ולצליליו מתחברים השלושה שוב למה שנראה כ-tableau vivant של האקט המיני.


חוות החיות. "Don't Feed the Pigs" - אריאל וולף. צילום: אסקף אברהם


עבודתו של אריאל וולף עם נטלי צוקרמן (עין שניה), "Don't Feed the Pigs", היא מבט אירוני על התנהגות הנערים בפרשה כתמצית ההתבהמות ותאוות בשר. העבודה נפתחת עם קולות של חיות, בעיקר נחירות חזירים, וכשהאור עולה מתגלים שלושת הרקדנים בלבוש מנומר וזרחני, ואת גופיהם מעטרים זנבות ואפי חזיר. מתוך האינטראקציה המתפתחת ביניהם הם מאבדים בהדרגה את סממני החיה והופכים לייצוג מחויך (מדי) של "מלח הארץ", אך המהות הפנימית הרקובה ממשיכה להתגלות דרך שירה של מרגלית צנעני שנשמע ברקע - "בחור אחד קרע את שרוולי / ומאז השרוול שלי קרוע / ומאז המצב שלי גרוע" - ומקבלת הגשמה מפורשת כשהם מתחילים לרקוד ולשלהב את עצמם כמו הנערים. את ההילולה בשדה התעופה שתועדה בתקשורת הפכו וולף וצוקרמן לחגיגה ישראלית טיפוסית עם מנגל ו-"נפנופים", שבמהלכה אחד הרקדנים מקריא את נאומו של "גיבור" הסרטונים, יונה גולוב, באנגלית - שפתה של התיירת - בזמן ששני הרקדנים מנחים את תרגומו לעברית, מניחים עליו חתיכות בשר ולבסוף אוכלים אותו ממנו בהנאה, כמשל לגופה של הקורבן.



#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פרויקט48 #דנהרוטנברג #בתשבעמארחת

171 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית