When Love Walked In - יוסי ברג ועודד גרף

אהבה היא תימה שמלווה את המחול המערבי כמעט מראשיתו: הבלט הרומנטי של המאה ה-19 הציב במרכזו סיפורי אהבה גדולים מהחיים, ולרוב גם בלתי ניתנים למימוש, אשר ייצגו קונפליקט ערכי בין גוף לרוח, מצוי ורצוי, מציאות וחלום; ופינה באוש הפכה את האהבה ממושג מופשט לרגש מזוקק, ובמובנים רבים החליפה ביצירותיה את השאלה "מה זאת אהבה?" בהצגת האופן שבו אנחנו אוהבים - איך אנחנו מרגישים אהבה. היוצרים יוסי ברג ועודד גרף ממשיכים במידה רבה את הגישה הזאת, ובעבודתם החדשה, When Love Walked In, הם נוגעים באהבה כמהות הבסיסית, ככל הנראה, של ההוויה האנושית, ובוחנים כיצד היא נצרבת בזיכרון, ובעיקר בגוף.

כבר בפתיחה מוצגים דימויים שמהדהדים לאייקונים חזותיים של תרבות פופולרית ולסוגות של מחול תיאטרלי, כמו בלט או מחזות זמר, שמכוונים ליצירת אידיאליזציה של המציאות: שלושת הרקדנים יוצרים רצף של מבנים תנועתיים שמסמלים אהבה - אישה נשענת על גבר, גבר כורע ברך, שני גברים מתרפקים זה על זה וגופים המבטאים כמיהה והשתוקקות. בהמשך מתחילים השלושה לרוץ על פני המרחב ולהתמקם בין הצופים, להישען על כתף או לגעת בברך, ולהפוך אותם לדמויות בתוך "תבליטי הרגש" שנוצרים ומשתנים. מתוך מהלך זה נבנה גם פלייליסט מוסיקלי, כשהשלושה שוזרים יחד בשירה משפטים משירי אהבה מודרניים, רבים מהם משנות השמונים והתשעים, וקידוד כרונולוגי זה הופך למצפן רעיוני ודרמטי בעבודה, שעוסקת בנוסטלגיה וגעגוע לזמן אבוד.

תבליטים של רגש. צילום: אפרת מזור

היחסים בין הטקסט לתנועה יוצרים הדגשה תיאטרלית של נרטיב האהבה התרבותי: רגע של חיבוק מלווה במשפט "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms", סצנה של היפרדות מתוארת על ידי עופרי מנטל כ-"caught up in a bad romance", ועל כך מגיב טל אדלר אריאלי ב-"don't go wasting your emotions". תדר רגשי זה מועצם לפרקים למבט אירוני על הדרמה שמגולמת בשירים: מנטל שרה "I'm your private dancer, I'll do what you want me to do" כשהיא תלויה במהופך על אדלר אריאלי, וברג מצביע על מיקומיו בחלל באמצעות ציטוטים שמתארים מערכות יחסים ("I'm over here" ,"that's me in the corner", או "I'm still standing"). כך נפרמים סיפורי השירים ומתגבשים מחדש, לפעמים תוך היפוך מגדרי, לכדי אינטרטקסט שמשקף את גופי הפרפורמרים הנוכחים בהווה, אך נושאים בתוכם את עקבות העבר.

כמו השירים, נדמה שגם הרקדנים הם חלקים של אותה דמות - ספק קיימת, ספק מומצאת - בעלת לק אדום בוהק ובגדים שצבעיהם כמו דהו עם השנים. מתוך האינרציה של ביצוע שירי העבר מתגלות בהדרגה פיסות חיים: יוסי ברג מבצע אטיוד כוריאוגרפי אשר חוזר על עצמו בוורסיות שונות, ובמסגרתן מוסיף פרטים ביוגרפיים שמובאים דרך מחווה מייצגת או ציניות מפוכחת. כך, למשל, "בגיל 18 יצאתי מהארון" מלווה בביצוע הראשון של הרצף בהסתרת הפנים, ובפעם השנייה בקריאה "יא הומו"; משפטים כמו "התקבלתי לבת-שבע" (שכיבה על הרצפה) ו-"תמיד חלמתי לרקוד עם פינה (הידוק הרגליים) באוש ומדונה (איגרוף של היד)" מלווים בפעם השנייה בקביעה החותכת - "גם היא מתה". ברג אף מספר בעברית מהולה ביידיש כי למד לדבר את השפה בילדותו מסבתו ("גם היא מתה"), ובהמשך מקריא את נאום בר המצווה, מלווה בנרות זיקוקים שמדליקים לצידו אדלר אריאלי ומנטל, והטקסיות על גבול הפאתוס נותנת הצצה להוויה המשפחתית שבה גדל: "ולחיילי צה"ל, שה' ישמרם מכל רע ומכל משמר, ושעם ישראל יזכה לחיות בארצנו הקטנטונת בשלום ובשלווה, ובא לציון גואל ונאמר אמן".

ביוגרפיות רוקדות. צילום: תמר רם (מתוך המופע בגלריה רו-ארט, תל אביב)

המתח בין הווה לעבר ניכר גם בשפה התנועתית עצמה: לפרקים נדמה כי קטעי הריקוד בנויים על צעדים מתוך קליפים משנות השמונים והתשעים, ואלו מחוללים אפקט של חזרה בזמן, אך מולם נוצר גם חיבור מכוון של מוסיקה מפעם לתנועה עכשווית באופייה, והוא מזמין חוויה רעננה של הצלילים המוכרים באמצעות איכויות גופניות והבעתיות חדשות. יתרה מזאת, בשני רגעים אף ניכרת התייחסות מפורשת לעבר דרך ציטוטים תנועתיים מעבודות קנוניות בתולדות המחול: בסיום הצגת הביוגרפיה שלו משלב ברג בריקודו רצפים תנועתיים מ-Watermotor של טרישה בראון מ-1978, ואדלר אריאלי מספר בהמשך כי למד סולו מיצירה של פינה באוש דרך היוטיוב, ורוקד קטע מתוך Vollmond מ-2006, שבמקור בוצע על-ידי רקדנית.

נדמה כי המהלך התנועתי מזוקק לתמונה אחת שמשקפת את ההוויה התודעתית שמתוכה נוצרה העבודה - גיל העשרה ו/או תקופת הנעורים: ברג רוקד מצד אל צד בגמלוניות ילדית, ונוקשה במקצת, בזמן שאדלר אריאלי ומנטל עוברים לסירוגין בין התקפי צחוק ובכי קיצוניים. בהתאמה, מעוצב החלל כאולם של מסיבת ריקודים, אולי ההקשר המזוהה ביותר עם גיל ההתבגרות, ומרחב שנתפס כברומטר הרגשי של תקופה זו. גם בגרסתה הראשונה מוקמה העבודה בחלל בו העבר הורגש כנעדר-נוכח: התערוכה "יש אור שלעולם אינו כבה" של ניר סגל ואלואיז פורניאלס בגלריה רו-ארט, שבמסגרתה היווה המופע חלק מהתרחשויות פרפורמטיביות נוספות, דוגמת שירת קריוקי, לצד אובייקטים שנדמה כי הופקעו מהקשרם המקורי, ושהצבתם בגלריה ובסביבתה חוללה הקפאה של הזמן - בלונים, שרפרפים, ספסל אדום ופנס רחוב. המעבר לחלל של תיאטרון תמונע שימר את תחושת מסיבת הכיתה באמצעות לינוליאום ירקרק שמזכיר אולמות התעמלות, נורות צבעוניות שתלויות מן התקרה ותאורה ששוטפת את המרחב בדומה לדיסקוטקים של פעם.

בעקבות הזמן האבוד. צילום: תמר לם (מתוך המופע בגלריה רו-ארט, תל אביב)

אך מבעד לצבעי הניאון ולשירים הקליטים, When Love Walked In היא גם עבודה שצובטת את הלב בעדינות, בעיקר בשל ההזדהות שהיא מעוררת עם הביוגרפיה האמיתית שצפה מתוכה - זו של יוסי ברג ועודד גרף, כמייצגים את מי שגדלו על הפסקול המוסיקלי שלכד במילותיו ובצליליו מצב רגשי של דור שלם. למרות שגרף אינו לוקח חלק פעיל ביצירה, הוא נוכח בחלל כל העת ויחד עם הקהל מתבונן בשברי רגעים שהם, בעצם, העבר של כל מי שהתבגרו, התאהבו, נפגעו ו-"שרדו" את העשורים של שנות השמונים והתשעים. רק ברגע אחד, שנדמה כהתמזגות שלמה בין עבר והווה, גרף מוכנס אל ההתרחשות הבימתית על-ידי ברג, השניים יושבים ושוכבים מחובקים, והמשפטים השגורים לעייפה, כמו "nothing compares to you", הופכים באחת מאידיאל תרבותי להוויה פרטית אותנטית - אהבה של שני אנשים בוגרים שנפרדו מחלומות הנעורים ונוכחים ב-"כאן ועכשיו", על כל המורכבות שלו, אך גם לא מפחדים להתגעגע.

באופן לא מפתיע, מתמסר הקהל להזמנת הפרפורמרים להצטרף למסיבת הריקודים הספונטנית (בתחושה לפחות), שמתהווה מתוך הקידות בסיום העבודה ומעניקה מקום ומרחב להתפרק, ובעיקר - חוויה של תיקון עבור כל אלו שעמדו פעם בצידי האולם מבוישים, כמהים למצוא את האחד או האחת שירקדו איתם, ולזכות ברגע אחד של אהבה גדולה מהחיים, כמו בשירים.

* הכותרת לקוחה משם האלבום השביעי של להקת משינה מ-1995.