top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

פאזה מתמשכת

אנאפאזה 2023 – יצירה: אוהד נהרין | ביצוע: להקת מחול בת-שבע ואנסמבל בת-שבע

תלת פאזה - יצירה: מתן פרמינגר ורותם אלרואי | במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2023, ניהול אמנותי: ניב שינפלד ואורן לאור


בתולדות המחול הישראלי יש מעט מאד יצירות אשר זכו למעמד אייקוני יוצא דופן שהגדיר את האופן שבו הזיכרון הקולקטיבי של השדה זוכר וחווה מחול בכלל, ואת המחול שנוצר כאן בפרט. אחת מהן היא אנאפאזה של אוהד נהרין, שעלתה בבכורה באולם הסינרמה בשנת 1993, במלאת 30 שנה להיווסדה של להקת מחול בת-שבע. נהרין התמנה למנהל האמנותי של הלהקה שלוש שנים קודם לכן, וסימן את עצמו ככוריאוגרף שהכניס את בת-שבע לעידן חדש ושינה את פני המחול הישראלי, ובמידה רבה גם העולמי, בזכות שפת התנועה שפיתח וקיבלה את שמה הרשמי לפני 20 שנה בדיוק – גאגא.

אייקון בפני עצמו. "אחד מי יודע" מתוך אנאפאזה - אוהד נהרין. צילום: אסקף


ההעלאה המחודשת של אנאפאזה כעת, בשנת 2023, היא משמעותית משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא נקודת הזמן – מדובר באירוע שמסמל את הכניסה לחגיגות ה-60 ללהקה; הסיבה השנייה מנוסחת במוצהר בטקסט של נהרין המלווה את המופע באתר הלהקה: "מגרש המשחקים שמציעה אנאפאזה הוא רחב ועשיר. חלפו 13 שנים מאז שביקרנו בו. עכשיו, אנחנו מביאים אותו אלינו שוב – אל תובנות ויכולות חדשות ועם קבוצת רקדנים שרוצה מאד להיכנס למגרש הזה, לא פחות ממני ואולי אף יותר. ביחד נחקור, נגלה ונמציא מחדש את אנאפאזה: אוסף של רעיונות, זיכרונות, ותנועות יפגשו ויתנגשו עם מוחות יצירתיים בתהליך בו נבקר את מה שאנחנו כבר יודעים על אנאפאזה, ובעיקר נגלה את מה שאנחנו עדיין לא יודעים" (מתוך האתר).

ההגדרה 'מגרש משחקים' היתה מדויקת עבור אנאפאזה כשהוצגה בבכורה, ונדמה כי התחדדה בגרסתה המחודשת: העיקרון האסתטי המארגן של היצירה הוא גודש – של רקדנים (היא מבוצעת עתה על ידי הלהקה והאנסמבל), סאונד (המוסיקה החיה של אבי בללי ודני מקוב מלהקת 'נקמת הטרקטור' בשילוב עם פסקול מוקלט מגוון) וחומרים (מסה של חליפות שחורות, 'שדה' של כובעים מחודדים, ופס יצור נע של מיכלי מים מינרלים). לאלה מצטרפים מה שניתן לכנות 'פעלולים' מופעיים, שקשה גם היום שלא להישבות בקסמם: רקדן עולה ויורד על קיר; סצנת הפעלת קהל שמונחית באופן דיוואי על ידי בילי בארי הלבוש בשמלת ערב מנצנצת; אגדת ילדים שמלווה בקטע תנועתי הממחיז אותה כמו תיאטרון-סיפור; העלאת צופות על הבמה לריקוד משותף או מסיבת יום הולדת; וכמובן – נהרין עצמו, שלוקח חלק במופע. אך מעל לדימויים אלה ניצב "אחד מי יודע", הקטע הפותח של המופע, שמהפנט במהלך החזרתי והמצטבר שלו, והפך להיות אייקון בפני עצמו של מחול ישראלי, מעין מטונימיה לאנאפאזה, וזאת למרות שהוצג לראשונה דווקא בקיר.

דימויי ישראליות פוליטיים. אנאפאזה - אוהד נהרין. צילום: אסקף


המכלול הזה מנכיח מבט כמעט ילדי, כזה שמאמין במופע כספקטקל שמחולל התפעמות, אך כמו בכל עבודותיו של אוהד נהרין, ביצירה נוכח גם תדר רגשי אחר – מפוכח ובמידה רבה קודר יותר – שבמקור יצר מתח מבעבע, ובגרסה המחודשת נעשה צלול יותר. שכן, אנאפאזה היא עבודה ישראלית ופוליטית בבסיסה, והעדות לכך ניכרת כבר בטקסט המקדים את "אחד מי יודע", שנשמע בקולו של אוהד נהרין – "אשליית היופי, קו דק שמפריד בין שגעון לשפיות, הפניקה שמאחורי הצחוק ודו קיום של עייפות ואלגנטיות". אלא שהאירוניה המתריסה והבועטת של המילים הופכת באנאפאזה 2023 לאמירה מורכבת יותר, אך לא פחות נוקבת, שצפה מתוך דבריו של הסופר דוד גרוסמן המוקלטים בקולו ונפתחים במשפט "אחרי שקרה מה שקרה", שאין אדם בקהל שאינו מבין את התהום הפעורה בו, בעקבות נפילת בנו של גרוסמן בשעות האחרונות למלחמת לבנון השנייה. דוד גרוסמן – תמצית הישראליות בכתיבתו ובהווייתו ההומניסטית – מדבר מדם לבו על הקשר שלו לארץ הזאת ("אני חי פה כי בשבילי, זה המקום שלחיים שלי יש משמעות שאני רוצה לדבוק בה"), ומפליא לזקק במילותיו את הטראומות שמניעות את החברה הישראלית ואת מחיר הכיבוש ("קשה וכואב לי שלא הגענו עדיין לשלב שאנחנו מרגישים את הנינוחות של אדם בתוך ביתו").

המילים האלו מתמזגות במוסיקה הנוגה של Arvo Part, ומהדהדות קטע תנועתי עדין המבוצע בהרכבים משתנים של רקדנים, ומנכיח עצבות שברירית לצד תחושה של שרידוּת הרוח האנושית בשל התעקשות הגוף לנכוח. בגרסת המקור של אנאפאזה, הרגע הזה יצר איכות דומה באמצעות דימוי אחר: הרקדנית אנה וייסמן רצה במעגלים בזמן שעל הקיר הוקרנו שמות של אנשי מחול ותרבות, חלקם קרובים ללהקה ולנהרין, שנפטרו מאיידס. הבדלים מהסוג הזה מחדדים את אחד הדברים המרתקים באנאפאזה 2023: זמן הסף בין עבר להווה שהיצירה מתקיימת בו, ומקבל את ביטויו הבולט ביותר בגופים הרוקדים. הגרסה הראשונה של אנאפאזה נעשתה טרום עידן הגאגא, ויש בה את התנועתיות המתפרצת שהיתה אז מאפיין מובהק לשפה הכוריאוגרפית של אוהד נהרין, בצירוף חושניות רבה שבאה לידי ביטוי בקטעים שעברו כפי שהם לגרסה המחודשת, כמו דואט לרקדן ולרקדנית המבוצע לצלילי מוסיקה אפרו-קריבית, שהמהלך החוזר בו – היד המגששת את דרכה ונכנסת אל מכנסי האחר – מדמה את גילוי המיניות. כיום, ומזה 20 שנה בערך, להקת בת-שבע עובדת עם הגאגא של נהרין, שהעניק לגופי הרקדניות והרקדנים איכויות אחרות – אך עדיין מובהקות – כמו נוזליות, סמיכוּת וציפה. אלו באות לידי ביטוי בקטעים רבים באנאפאזה 2023, שברור כי מייצגים פתיחה של ה'סקור' הכוריאוגרפי המקורי לטובת גילויים תנועתיים חדשים: לדוגמא, הרצף החוזר שבו רקדן או רקדנית מבצעים סולו וברקע נשמעת הקלטה שבה הם משתפים פרטים ביוגרפיים, עד שהם נאספים אל תוך שורת הלהקה כדי לאפשר לאחר/ת לצאת ממנה. המהלך הזה מצליח לתת מובחנוּת לרקדנים בתוך מה שכבר הפכה להיות השפה הגופנית המזוהה עם הלהקה, וגם לחשוף באמצעותם כאינדיבידואלים את המקום והתקופה שאנו חיים בהם – תרבות האינסטגרם, זיכרון השואה, יציאה בשאלה, תחושות של זרות, ועוד.

חומרי עבר בתוך גופי ההווה. אנאפאזה - אוהד נהרין. צילום: אסקף


במובן זה, אנאפאזה 2023 היא אכן מה שאוהד נהרין הצהיר עליו – שיבה אל מרחב בעל משמעות כדי לגלות בו דברים חדשים לצד הזיכרונות שמלווים את קיומו. ככזאת, היא מהווה מהלך מודע שעובד עם הזמן שחלף, ואף מדגיש אותו, באופן שמדגים את טענתו של חוקר המחול רמזי ברט, כי "היסטוריוֹת מחול כוללות את ההיסטוריה ואת הזיכרון של דרכי החשיבה, ההרגשה והפעולה שעמדו בבסיס היצירה והביצוע של הכוריאוגרפיוֹת" (ברט, 2019 [2017]: 265). ברוח זו, ניתן להניח, כי אין זה מקרה שנהרין בחר להוסיף ל'מגרש המשחקים' המחודש גם יצירות מהרפרטואר העכשווי שלו, כמו קטע מונצואלה (2017) שמביא את המופע לכדי שיא אנרגטי שבמסגרתו מונפים גם דגלי הגאווה ופלסטין. זאת, כדי לשרטט עבור הקהל את נתיבי התנועה של יצירתו מאז ועד היום, ולמקם את אנאפאזה 2023 כנקודה על הרצף – של נהרין, של המקום הזה, ושל המחול בכלל – שנשענת על מהלכים קונקרטיים אך גם מתפתחת מהם בדרך משלה.


ברט טוען עוד בספרו מחול פורק עול, כי "עבודות-מחודשות חושפות תמיד את התפקיד שהזיכרון ממלא אצל אינדיבידואלים ואצל קהילות" משום שהן מצביעות על האופן שבו "הזיכרון פועל ברמה האישית או כזיכרונות קולקטיביים המשתמרים בעולמם של הרקדנים והצופים" (ברט, 266). מימד זה נוכח, כאמור, באנאפאזה 2023, אך התגלה במלוא מורכבותו דווקא בפסטיבל אינטימדאנס בניהולם האמנותי של ניב שינפלד ואורן לאור, שהתקיים בסוף השבוע האחרון בתיאטרון תמונע, ובמסגרתו הוצגה העבודה תלת פאזה שיצרו מעצבי התאורה מתן פרמינגר ורותם אלרואי כמחווה אור-קולית ל"אחד מי יודע".

להאיר את עקבות התנועה האייקונית. תלת פאזה - מתן פרמינגר ורותם אלרואי. תיעוד: עידית סוסליק. מפורסם באישור היוצרים


זוהי פעולת התיקוף השנייה ליצירה ישראלית קנונית שנעשית במסגרת תיאטרון תמונע: הראשונה בוצעה על ידי שינפלד ולאור עצמם בפסטיבל תמונע 2012, כשיצרו עיבוד לדירת שני חדרים (1987) של ליאת דרור וניר בן גל, מהלך אותו המשיכו ב-2018, כשבחרו לחזור גם לריקוד השלישי (1990), החלק המסיים בטרילוגיה פורצת הדרך של דרור ובן גל. במקרה של שינפלד ולאור, פעולת 'הקריאה חזרה' (recall), כפי שמכנה אותה מארק פרנקו, הוגשמה בתוך מרחב המחול העצמאי בארץ, והפכה גם את העיבוד שלהם לדירת שני חדרים לקנוני בזכות עצמו. המחווה של מתן פרמינגר ורותם אלרואי ל"אחד מי יודע" חוצה את ההפרדה הקיימת בין פרינג' לגוף רפרטוארי, וגם התזמון שלה נבחר במתכוון למופעי הבכורה של אנאפאזה המחודשת שנפתחת, כאמור, עם קטע ריקוד שהאייקוניות שלו השתרשה גם בשל האירועים שנקשרו לכרונולוגיה שלו, הבולט שבהם הוא סירובם של נהרין ורקדני הלהקה להופיע בטקס 'פעמוני היובל' שחגג 50 שנה למדינה, לאחר שנדרשו לצנזר את הורדת הבגדים שמתרחשת עם הגעת ה"עֲשָׂרָה דִּבְּרַיָא".


אך פרמינגר ואלרואי, כיוצרים שעובדים עם תאורה – שהיא לרוב אמצעי התומך בכוריאוגרפיה – מציפים בעבודתם לא רק שאלות על ההיסטוריוּת של המחול ומעמדה הקנוני של יצירה כמו אנאפאזה, אלא גם על האונטולוגיה המופעית: "מה נשאר ממופע מחול כשמוציאים ממנו את הרקדנים ומחליפים אותם באור?" (מתוך התכנייה). בהתאמה, המהלך שיצרו מבוסס על סימון הגוף הנעדר באמצעות התאורה, פעולה שמצליחה להעניק לתנועה המחולית – שהיא במהותה חולפת ונעלמת ברגע שהיא נוצרת – מוחשיות חדשה שבולטת ברגעים שנחרטו מתוך "אחד מי יודע": 'גל' הרקדנים שמתרוממים מהכיסאות בזה אחר זה נוצר על ידי פנסי התאורה שנדלקים ברצף; ספוט שנדלק על כסא מסוים בתזמון הקבוע שבו רקדן אחד ביצירת המקור נעמד עליו בקפיצה, וספוט אחר שמאיר את הכסא האחרון בחצי המעגל, שממנו משתטח על הרצפה רקדן אחר מהדף תנועת הרקדנים. לצד התגובה המופרשת לכוריאוגרפיה, התאורה מתייחסת גם למוסיקה, שמילאה אף היא תפקיד מרכזי בהיווצרות הקנוניות של "אחד מי יודע", ומתרגמת אותה ויזואלית: פנסי התאורה 'נותנים' את המקצב הבסיסי, מסמנים את הדגשים בו, ואף מחדדים את שינויי העוצמות באמצעות התגברות והיחלשות האור. כפועל יוצא מכך, המחווה האור-קולית מתהווה כמעין מטא-כוריאוגרפיה שעוסקת בתאורה באמצעות התאורה עצמה: היא מפנה את תשומת הלב לאופן שבו האור – באמצעות מעצב התאורה, ולא רק דרך הגוף הרוקד החי – מחולל תנועה, מגדיר את גבולות המרחב, משנה טקסטורה ודחיסות ועוד.

גופים נעדרים-נוכחים. תלת פאזה - מתן פרמינגר ורותם אלרואי. צילום: דן בן ארי


מתן פרמינגר ורותם אלרואי בחרו לקרוא למחווה שלהם תלת פאזה – משחק מילים שמתייחס למקור ההשראה שאותו הם 'מצטטים' וגם לכלי העבודה שלהם, מערכת לייצור והולכת חשמל הנקראת 'תלת פאזי' ומשרתת את אנשי התאורה. נדמה, עם זאת, כי בנקודת המפגש שבה העלאה מחודשת של יצירה קנונית מצטלבת עם מחווה שנעשית לה, ה'תלת' מסמל את הקיום הנוסף של אנאפאזה הקנונית של אוהד נהרין ברגע הזה בזמן, וממחיש כיצד יצירה שטמונה כל כך חזק בגוף – הרוקד, המתבונן והזוכר – אכן מתעלה מעל פני הזמן ונוגעת בנצח.



פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page