למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

בנגיעה אחת רכה*

פסטיבל היום שאחרי - חתירה למגע. ניהול אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט ונטלי צוקרמן

תיאטרון הבית

החזרה לחיים בשגרת קורונה מאתגרת את אחד ההיבטים הבסיסיים של ההוויה האנושית שהתערערו בעקבות המגפה: אפשרויות המגע. המפגש הבין-אישי הפך למשא ומתן עדין על קרבה או ריחוק, מרפק או חיבוק, והוא נוכח גם במה שנראה כמנגנון השהייה שרירי שהתפתח מתוך תגובת הגוף לנסיבות הקיצון, ומופעל באופן כמעט אינטואיטיבי בין שני אנשים שמתקרבים זה לזה, על מנת לאפשר בדיקה והגדרה של גבולות המגע.


סוגיה זו הוצפה כבר בחודש אפריל בקול קורא שיצא מטעם תיאטרון הבית על פסטיבל שמתוכנן ל-"יום שאחרי", בעולם שככל הנראה יתאפיין ב"צמא למגע או רתיעה ממגע למרות שמותר", ולכן מבקש לבדוק "מה תפקיד האמנות באותה פעולה של לחלוק אוויר ומרחב מצומצם עם איש זר" (הציטוטים מתוך הקול הקורא). במובנים רבים, הקול הקורא הצליח לנבא את רעיון 'התו הסגול' עוד לפני שהוגדר כמדיניות, ולתרגם אותו לגישה האוצרותית אשר שימשה כעיקרון המארגן בפסטיבל היום שאחרי - חתירה למגע שהתקיים בתיאטרון הבית בניהולם האמנותי של ג'ייסון דנינו הולט ונטלי צוקרמן: עבודות קצרות וקטנות שמתקיימות בפורמט של אחד על אחד, קרי - פרפורמר וצופה, או פרפורמר ושלושה צופים, ובמרכזן פרקטיקות פרפורמטיביות של מגע פיזי ו/או מנטלי המהוות אפשרויות פעולה להגשמת תקשורת וקרבה גופנית בין אנשים בעולם שספק אם יחזור להתנהל כבעבר.

התבוננות בעבודות מייצגות שהוצגו בפסטיבל חושפת מספר מגמות בולטות, כמו הפנייה למרחב הבית כאפיק של חשיבה מחדש על מושגים כמו בדידות, אינטימיות ותנועה בראי שגרת התקופה. בדדה של שי פרסיל הוא תיאטרון-חפצים המציג את הווייתה של אישה שחיה בגפה ובמובנים רבים, גם 'דרך' שכניה הספק-אמיתיים-ספק-מדומיינים. את המהלך בנתה פרסיל כך שיתחיל עם גודש של קולות והתרחשויות בדירתה של דמות-בובה, אך אלו מתבררים כמצויים מחוץ לעולמה של בדדה, אותה 'מגלמת' פרסיל עצמה, שתחומה - מכוחו של הכרח או בעיקר הרגל - על-ידי קירות הבית שסוגרים על גופה באופן מוחשי. בתוכם היא מנהלת שגרה אפרורית למדי שמורכבת מפעולות פונקציונאליות המייצגות במובנים רבים את ההכנות 'לחיים' אך אלו בעצם אינם מתממשים והיא נותרת מאזינה/עדה בחיים של אחרים.

שאריות של החיים. בדדה - שי פרסיל. צילום: אורי רובינשטיין

כמוסה, עבודתן של אפרת ארנון ועדינה חיימיס, מוגדרת כ-"מופע יחד בתוך מיטה זוגית" (מתוך התכניה) ומזמינה את הצופה להיכנס למיטה, תרתי משמע, ולחוות את האינטימיות הרגשית שמרחב זה מזמין ובשאיפה גם מגשים. 'סקור' הפעולות ה-'טכניות' שאמורות לייצר את התנאים לחיבור בין הפרפורמרית (ארנון) לצופה-המשתתפ/ת, נפרש כמשא ומתן סמוי-גלוי על בחירת מוסיקה ופיג'מה, שאלות על הצד המועדף במיטה וגם החלטה אם לשבת או לשכב עליה. מתוכו מתבצע המעבר מהפיזי לנפשי בצורה אורגנית, כמעט מתבקשת, והמיטה 'מתמלאת' בהדרגה בסודות, זיכרונות וכמיהות שיישארו מוגנים בה, עד שיגיע הזמן לקום ו- 'לסגור' אותם בחזרה בתיבה הפרטית של הנפש.

זרים מכירים. כמוסה - אפרת ארנון ועדינה חיימיס. צילום: אורי רובינשטיין

עבודתה של שרון צוקרמן ויזר, Bed Time, היא הזמנה לתרגול חי ואינטימי של פרקטיקות גופניות שפיתחה הרקדנית והכוריאוגרפית במסגרת שיעורי 'זומיטה' שהעבירה על/באמצעות מזרון מיטתה דרך הזום בתקופת הסגר. כהנחת מוצא לפעולה, צוקרמן ויזר משתפת בכוונתה לחבר את הצופים-משתתפים/ות בחזרה לגוף ולעורר את המודעות להיותו מרחב של אפשרויות, גם כאשר תנאי המציאות מכתיבים הגבלת תנועה. במסגרת זו, היא מציעה לאמן את הגוף בשליטה על הרזולוציות הקטנות של שיווי המשקל, תחושת המרחב והזרימה הפנימית ולהפוך אותם ל-'ארגז כלים' פיזי שישרת אותנו גם במפגש המחודש עם העולם שמחוץ למיטה.

במספר עבודות בלט העיסוק במרחבי סף מנטליים או חושיים דרך יצירה של 'שטחי הפקר' מופעיים, שנדמה כי מגיבים להתכנסות האדם פנימה בתקופת הקורונה ולמתח שנוצר בין פנים לחוץ, המחשבתי והקונקרטי. דנה אתגר ורותם וולק יצרו בחפץ מעבר מהלך שמגשים בימתית את המושג 'מרחב פוטנציאלי' שהגה הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט: שלושה צופים ניצבים במרחק משלוש בובות דובי ענקיות, ופועלים בהתאם להנחיות מוקלטות אשר מנחות מתי וכיצד ניתן להתקרב אליהן. הטקסט כולל הסברים על התיאוריה של ויניקוט ששזורים בהם גם שאלות 'מעוררות' חושים, געגועים וזיכרונות לילדות ולחפצי מעבר, והמטען האישי שצף מתוכן מוטמע על ידי הצופה כמעט אינסטינקטיבית בבובה שמולו, כך שהיא הופכת בהדרגה לייצוג חומרי של תמצית הנחמה אשר באה על סיפוקה - לאחר ציפייה דרוכה - בזמן קצוב שניתן לחיבוק המיוחל.

רק בשביל לקבל חיבוק. חפץ מעבר - דנה אתגר ורותם וולק. צילום: אורי רובינשטיין

עבודתה של רחל בן דוד, Nightbox, מגשימה סיטואציה בלתי אפשרית במציאות הנוכחית דרך הפיכת חלל הסטודיו ל-"מסיבה חסומה, מסוגרת ומלאת הגבלות לרקדן אחד וקהל אחד" (מתוך התכניה). התקשורת בין הגופים הרוקדים משקפת תנודות בין כמיהה להתמסר לאקסטזה נטולת העכבות שמרחב המועדונים מאפשר בימים כתיקונם, למודעות לצורך לשמור מרחק ולרסן את הנטייה הטבעית 'לצלול' אל ההוויה האנרגתית של הסיטואציה, ובמסגרתה מתגלים המבט ותגובות הגוף הנקודתיות כאפיקים להגשמת קרבה ללא מגע, בחסות מוסיקה רועשת וחושך כמעט מוחלט שיוצרים - גם אם רגעית - מרחב בטוח שמאפשר לפנטז, ואולי גם להגשים, חצייה של הגבול הספק-מדומיין-ספק-מוחשי שנוכח בין הגופים.

הפוגת ספיגה של יאיר מיוחס הוא "אינסטליישן למאתיים מראות, פנס ובן אדם" (מתוך התכניה) אשר מותח מסגרת זמן רגעית (5 דקות) לחוויה חושית כמעט נצחית, ובמהלכה פוגש האדם את עצמו בצורה החשופה ביותר דרך בבואותיו המשתקפות מכל עבר בחדר אטום. השהייה בחלל המצוי בין זמן אובייקטיבי לסובייקטיבי מציפה מכלול תחושות, לעיתים סותרות, שקשה לנתקן מהוויית ימי הסגר שכפו על האדם לנהל תקשורת בין-אישית בעיקר עם עצמו. אלא שאצל מיוחס נוכח בבירור גם מימד מנחם, כמעט מחבק, שעולה מתוך אלומת האור שמבליחה בחשכה והופכת את המפגש לטקס מעבר (במובן כמעט לאקאניאני) שבסיומו אנו נפרדים מעצמנו כדי לחזור לעצמנו מחדש.

אדם בתוך עצמו. הפוגת ספיגה - יאיר מיוחס. צילום: אורי רובינשטיין

גם החיבור בין פרקטיקות ודיסציפלינות קיבל את ביטוי בכמה עבודות: מפגשים מזויפים של נועה רשף מציעה מפגש בין שני זרים שיחתמו על "דיל של שירותים תפורים לפי מידה" (מתוך המופע). העיקרון המארגן של המופע הוא טשטוש גבולות: הוא מתקיים ברחוב ובכך זולג אל החיים, כשם שהפעולה המוסכמת שניצבת בבסיסו היא פיקטיבית. בנוסף, נדמה שרשף עצמה 'מטיילת' בין עבר להווה, כששולחן ה-'דיונים' שסביבו היא מנהלת את ההתמקחות העסקית עם הצופה גדוש בחפצים שלקוחים מהמציאות הקונקרטית מחד (מסכות מעוצבות) ומחנויות וינטאג' מאידך (מכונת כתיבה וכלבי צעצוע שמופעלים באמצעות סליל). כך נוצרת דינמיקה של 'תן וקח' שמעוררת תהייה על מעמדם ותוקפם של 'שירותים חיוניים' או 'מוצרי צריכה' בתקופה הנוכחית.

בעבודה אינטימיות חלופית משתמשת מיה מגנט בפרקטיקות מתוך טיפול מיני על מנת לייצר מרחב של אינטימיות עם צופה אחד/ת ולהעניק כלים ללמידה מחדש של מגע באופן שמאפשר להגיע למלוא תחושת הביטחון בו. במסגרת זו, היא מתמקדת דווקא באחת המחוות המורכבות ביותר בתקופה זו - החזקת ידיים - ויוצרת את התנאים להגשמתה הפיזית (ג'ל לחיטוי וכפפות זמינים) ובעיקר הנפשית-רגשית. מתוך ההתרחשות שמתפתחת בהדרגה על הגבול החמקמק שבין פעולה פרפורמטיבית מובנית להתמסרות בהסכמה לתקשורת 'חיה' עם אדם אחר, נבנית כוריאוגרפיה מוקפדת של משך, קצב ואיכויות חושיות, שמתוכה מתהווה המגע המדויק לאינטימיות ומיניות בריאה, שניתן להרחיב גם אל הגוף כמכלול.

לקחת את ידי בידך. אינטימיות חלופית - מיה מגנט. צילום: אורי רובינשטיין

לעסתי בשבילך של טליה הופמן הוא מיצב פרפורמטיבי שחוקר תפיסות ותחושות הקשורות באכילה והזנה, ומתנהל כאירוע שבו המשתתפים חווים רצף מתמשך של כמויות, טעמים וטקסטורות של מזון שאינם נבחרים על-ידם באופן עצמאי אלא מובאים אליהם, ולעיתים אף מוכנסים לגופם, על-ידי הופמן ושותפתה לביצוע, מיכל סממה. התרחשות זו מציפה שאלות עמוקות על האופן שבו בישול ואכילה מגלמים בתוכם מימדים של יחסים בין-אישיים כמו שליטה וכוח, אך גם הקשבה ואמון, ובו זמנית אף מחדדת עד כמה אוכל קשור לזיכרונות עבר שנצרבו בגוף ובנפש, וגם מאפשר לייצר מרחב של אינטימיות וחשיפה בין אלה שחולקים אותו ברגע ההווה.

האדום היום אדום מאד. מרה אדומה - סיגל ברגמן . צילום: אורי רובינשטיין

מרה אדומה של סיגל ברגמן מתהווה על התפר שבין טקס, פרפורמנס וריקוד, ומחברת את הפרפורמרית והצופים לנבירה פיזית ופילוסופית בגוף-חומר אשר מורכב מאיברים פנימיים שעשויים משקיות, חבלים, נוזלים וחפצים מצויים מהמטבח הביתי. המהלך של ברגמן יוצא מתוך הרבדים העמוקים של הגוף, כפי שהובנו על-ידי הרפואה הקדומה, וחוזר אליו באמצעות חוויה רב-חושית שמדגישה את ההווה החי: היא עוברת בין דיבור מדעי עליו, התחברות פנימית-רוחנית אליו ומכלול צורות מגע שמחדדות את החומריות שלו. בדרך זו, נדמה כי ברגמן מבקשת לחבר את האדם מחדש לגוף שהפך זר ומאיים בחסות המגפה, ולהוביל אותו להשלמה עימו ולריפוי.


* הכותרת לקוחה מהשיר נגיעה אחת רכה (מילים: עלי מוהר)


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פרפורמנס #אהיוםשאחרי #תיאטרוןהבית

331 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית