אמת וחוה (Adam & Id) - מאת: שרון צוקרמן ויזר | ביצוע: שרון צוקרמן ויזר ומשה שכטר אבשלום

במסגרת בת-שבע מארחת

המחול העכשווי תופס את הרקדן לא רק ככלי להגשמת טכניקה אלא כתוכן של פעולת הריקוד, מבחינה זו שגופו אוצר בתוכו היסטוריה פרטית ותרבותית, זיכרונות פיזיים ורגשיים ומימדים שונים של זהות (אתנית, מגדרית וכדומה) אשר מטעינים כל תנועה במשמעות. באופן דומה, היוצר נתפס לא רק כמחבר של צעדי ריקוד אלא כמגשים של מחשבה בצורה הנעה ואף כמחולל של שיח. כפועל יוצא מכך, יצירות עכשוויות רבות עוסקות בהצפה רפלקסיבית של מעשה המחול על מנת לחשוף את התהליך ולא רק את התוצר, ולהאיר על הקשר הבלתי אמצעי בין היוצר ליצירתו ובין גופו של המבצע לזהותו.

רבדים אלה הם הכוח המניע בעבודתה של שון צוקרמן ויזר, "אמת וחוה", שעוד לפני תחילתה משמש שמה כמפתח פרשני להתרחשות התנועתית-גופנית שתתהווה בה. היוצרת בחרה כעוגן רעיוני צירוף מילים שהוא בבחינת מושג תרבותי קנוני, אך פירקה אותו ויצקה לתוכו תוכן חדש. "אמת וחוה" מצביע על הסימביוזה שמתקיימת בין צוקרמן ויזר ושכטר אבשלום ביצירה, ובמובנים רבים מהדהד לקשר הגוף הייחודי בין אדם לחוה בסיפור המקראי: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב'). באנגלית הפכה צוקרמן ויזר את הכותרת ל-"Adam & Id", תוך התייחסות ברורה למפת הנפש לפי פרויד: האיד שמכיל בתוכו את היצרים הטבעיים, האגו שמהווה מנגנון בקרה מודע, והסופר-אגו שמאגד את הדרישות המופנמות ובתוכם המצפון וציפיות החברה. כפועל יוצא מכך, נחווית הדינמיקה הזוגית בעבודה לא רק כלפי חוץ - קרי, בין צוקרמן ויזר היוצרת לשכטר אבשלום המבצע - אלא כדואט, ואפילו טריו, של האדם עם סך כל חלקיו הבלתי גלויים.

אדם בתוך עצמו, אדם כמראה לסביבתו. צילום: אבי גולרן

כבר בפתיחה ניכר כי הטקסט ממלא תפקיד קריטי ורב-רבדי בהיותו חומר, צורה ותוכן דרמטי: צוקרמן ויזר ניצבת לפני הקהל ומתחילה לבצע מעין "כתיבה אוטומטית" מדוברת של הסיטואציה אשר משקפת דווקא את נקודת מבטו הסובייקטיבית של שכטר אבשלום, שעומד ללא תזוזה מאחור. תחילה היא מתייחסת להיבטים הקשורים לאירוע התיאטרוני עצמו: "אנשים נכנסים, מפטפטים, צוחקים, פגישות מקריות, טלפונים... ויש איזו קלילות באוויר. יצאו לראות תרבות, אמנות. כיף". בהמשך חושפת ההצפה המילולית את ההתבוננות של שכטר אבשלום על עצמו בהקשר המחולי, אשר נעה בין ערעור לאישור מקומו: "יש משהו בשיער הבן-גוריוני שהוא לא ייצוגי ולא בימתי... אתה נראה כמו מישהו שהביאו לבמה, נון-פרפורמר... אבל התנועה שלך כל-כך רכה וענוגה, ומיד רואים שאתה רקדן ואת כל ההיסטוריה הרקדנית שלך".

הנגיעה (המילולית) בהווייתו של שכטר אבשלום כרקדן פועלת כמו מנגנון הצתה שמעורר את גופו לנוע, ועם זאת, נדמה כי התודעה עדיין דומיננטית יותר מהגוף, ומביעה בחופשיות יתרה את מה שעוד לא מקבל ביטוי פיזי-חומרי מלא. הוויה גופנית זו משתנה, כשהטקסט של צוקרמן ויזר משקף את מחשבותיו על תהליך היצירה - "אתה נזכר ששרון אומרת שאסור ליהנות יותר מדיי וצריך להשאיר רווח לקהל להיכנס" - והאינטראקציה בין השניים מקבלת ביטוי מודגש, כשהדינמיקה בין הגופים - היא יושבת עליו ומנענעת לו את הראש, הוא נושא אותה עליו וכמעט מפיל - משולה ליחסים בין כוריאוגרף לרקדן. בסיום נדמה כי נקודת המבט על הסיטואציה משתנה, וצוקרמן ויזר אינה "מדבררת" את מבטו של שכטר אבשלום עליה אלא את האופן שבו היא כמהה שיראה אותה: "אף פעם לא הופעת עם שרון. נראה לך שהיא מסוג הפרפורמריות האלה שהאדרנלין עושה להן טוב... ואז היא נכנסת לבמה, ומה זה נעים איתה והיא מביאה איתה נינוחות, אחוות פרפורמרים, שותפות גורל". הרגע שבו היא מתיישבת עליו בדיוק עם אמירת הצירוף "חלוקה בנטל" נתפס בהקשר זה כהיפוך ההירארכיה בין הגוף למילה, כשדווקא התנועה חושפת איזו אמת על מערך הכוחות (הלא שוויוני מלכתחילה) בין היוצרת למבצע.

טשטוש הגבולות בין מצבי תודעה, נקודות מבט ואזורים במרחבי הנפש מתעבה ונעשה מורכב יותר כאשר שכטר אבשלום הופך להיות "הקול" שמדבר בשמה של צוקרמן ויזר, אך כבר בתחילת דבריו ניכר כי הוא מציף מחשבות כמוסות על עצמו - "הסולו של משה היה ממש מצוין. את מרוצה ממנו, ושמחה שבחרת לעבוד איתו" - לצד אמירות שיכולות להיתפס הן ככמיהות שלה, או לחלופין, מבט מפוכח שלו על תהליך היצירה שלה: "את מזכירה לעצמך שאת צריכה לשחרר את המקום של היוצרת ולהתחבר למקום של המופיעה". גם בחלק זה, ההתייחסות הטקסטואליות למעשה המחול הן קטליזטור לפעולת הגוף: שכטר אבשלום ממלל את מחשבותיה של צוקרמן ויזר על מחול - "זה מה שאת אוהבת במחול, שזאת אמנות שמתעסקת במה שיש לכולם. נוצרת הזדהות בלתי רצונית כשמסתכלים על גוף של מישהו אחר" - והרצף התנועתי שהם מתחילים לבצע יחד משקף לא רק את הסנכרון ביניהם אלא גם את הכיול שלהם עם הקהל לאותו חיבור גופני ייחודי.

רגעים של סנכרון בלתי אמצעי. צילום: אבי גולרן

תנועתם של השניים יחד ולחוד נחווית בן זמנית כמפוכחת וילדית, מודעת לעצמה ונטולת עכבות, רצינית וגם קומית. לצד פעולות יסוד המובאות בצורה לא מלוטשת במכוון, כדוגמת הליכה, קפיצות קטנות או התגלגלות על רצפה, מבצעים השניים גם תנועות ריקודיות מאד שנדמות לשברי ציטוטים מעבודות מחול קנוניות ומסגנונות עממיים ואתניים, וביניהם מבליחים מדי פעם משפטים שמציפים שוב את מנגנוני הבקרה של הנפש ("בפנטזיה שלך את ומשה יכולתם להיות יותר בכושר בעבודה הזאת ונזכרת בניסיון הפתטי ללכת יחד לחדר כושר"). בהדרגה עולים גם הרהורים בציפיות הקהל ובצורך לתקף לעולם את מעשה האמנות - "פתאום תוקפת אותך המחשבה הזאת... שיש מצב שאנשים פינו זמן יציאה מהבית ולא מתחברים לעבודה שיצרת. מבחינתך היצירה שלך מגיעה ממקומות כאלה עמוקים ופנימיים"- והשיר "Don't Let me Down" מלווה אותם כמנגנון בימתי נוסף שמציף את התת-מודע, עד שגם הוא מנוכס על-ידי השניים לפעולה רצונית מודעת: הם עומדים וצורחים את מילות הפזמון לעבר הקהל.

מסע במרחבי המודעות. צילום: אבי גולרן

בסיום נראה שצוקרמן ויזר ושכטר אבשלום מגיעים הכי קרוב שאפשר לנקודת ה-"איד", בתמונה קומית שבה הם יושבים מול הקהל, כמו מנותקים ממקום ומזמן, ומציפים את ההוויה שלפני הקיום המודע, כשקולם נשמע אך פניהם אינם זזות - "אני בטוח יודעת שאני לא חושבת שהייתי פעם לא שרון" או "אין לי שום זיכרון שמשה לא נמצא". ככל שהם מתקדמים לעסוק בטראומות ילדות או תכנים מיניים, נדמה כי הקהל עד לתהליך הגדילה המואץ של השניים כאנשים, אז מתחילים מנגנוני הבקרה והשיפוט הפנימיים להגיב למילים רגישות במחווה של סתימת הפה. על רקע השיר "ניצוצות" שמתחילה לבצע צוקרמן ויזר, מכניס שכטר אבשלום בובת-בלון ניטרלית, והמשפט "כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר, אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר" מקבל הגשמה פיוטית באינטראקציה שמקיימים השניים עם בלון-האנוש: הם מערסלים אותו/ה, או לחלופין, מסייעים לו/ה בביצוע קפיצת בלט מרשימה. דואליות זו היא בבחינת אקורד הסיום של העבודה כשהפעולה החוזרת של זריקת הבובה לאוויר והתמקמות על הקרקע בהתאם לפוזיציית הנחיתה שלה נדמית הן למשחק ילדים משוחרר מדאגות, אך גם לרמז לחוויית הבגרות, שבבסיסה - הצורך להתאים את זהותנו ואת גופנו לתבניות מוכתבות מראש.