נוע-נוע | NoaNoa - מאת ובביצוע: נעה דר

העיסוק בתהליכי התבגרות ו/או הזדקנות הגוף מהווה מגמה בולטת במחול העכשווי ובמסגרתה, רקדנים שבראייה מסורתית עברו את שיאם המקצועי חושפים את "סיפורי הגוף" שלהם - המרחק בין יכולות הביצוע של העבר לעומת אפשרויות התנועה בהווה, אך גם הגילוי של גוונים ועומקים של הבעה ונוכחות שנוספו בזכות הגיל וניסיון החיים המצטבר. כזו היא העבודה "נוע-נוע" של נעה דר, שחזרה להופיע בגיל 54 לאחר היעדרות של כעשור מהבמה. במובנים רבים, זוהי עבודה שנדמה כי כל המרכיבים בה מופעלים כדי למקד את תשומת הלב בתהליך הפיזי והרגשי שדר עוברת עם ובתוך גופה: האינטימיות של חלל הסטודיו, הקירבה של הקהל, היעדר ליווי מוסיקלי וביצוע הסולו. למעשה, דווקא מתוך תנאים אלה מתהווה העבודה כטריו לרקדנית, קהל ומראה אשר מחבר בין שני מרחבי תודעה וגוף שזולגים זה לזה באופן תדיר - העבר וההווה.

היכרות מחודשת עם הגוף. צילום: תמר לם

המהלך הגופני והכוריאוגרפי משקף את התנועה בין ההוויות של אז ועכשיו: תחילה נכנסת דר לחלל ומתקדמת בצמוד למראה כשגבה מופנה לקהל, ונדמה כי הדינמיקה שמתהווה מתוך תנועת האיברים ההולכת ומתפתחת משקפת גילוי הדרגתי של הגוף והיוודעות מחודשת לזוויות, לכיוונים ולאיכויות שהוא אוצר בתוכו. בהמשך היא מתקדמת למרכז ומתחילה ליצור קשר מודע עם הקהל שמתבונן בה מתבוננת בעצמה, תוך שהיא מבצעת רצף חוזר של תנועות שלתוכו מתווספים בהדרגה אלמנטים, והמהלך כולו משול לפתיחה של מגירות גופניות והצגת הרפרטואר הפיזי שמאוחסן בהן. מעניין לראות כי בתוך השפה האישית מאד של דר ניכרים עקבות של דיסציפלינות מחוליות מובחנות, ומנחי יסוד כמו עמידה חמישית, פלייה ורלווה, נשזרים באופן אורגני בתנועתיות הפרטיקולרית של הגוף ש-"מדבר" את עצמו.

במקומות אלו במיוחד מתגלה התנועה כגילום של נקודות הזמן הספציפיות שאליהן חוזרת דר אשר מתהוות כ-"דיאלוג בין נעה לרקדנית שהיתה לפני 20 וגם 45 שנים" (מתוך התכנייה). במסגרת זו, היא מציגה ניגודים בין איכויות פיזיות המשקפות הוויות שונות של עצמה - רוך ונוקשות, גבוה ונמוך, התכנסות והתפרצות - ואף בונה את הרצף התנועתי כמתח בין מצבים גופניים קוטביים, דוגמת המעבר החד מהנפה של זרועות לצדדים ורקיעות רגליים למה שנראה כמו "קריאה" של הגוף לסדר דרך איסופו למנח תבניתי יותר. הבזקי זיכרונות גוף אלו מתגבשים בהדרגה לכדי דימוי קונקרטי: רגעים תזזיתיים של קפיצות בלתי פוסקות והתפזרות של הגפיים מעצבים הוויה ילדית של תנועה אימפולסיבית ונטולת עכבות, ומולם ניכרים רגעים המשקפים הוויה מחושבת יותר, ובמהלכם ממוקדת דר באיכויות הביצוע המתהווה מגופה, תוך בחינה קפדנית של קווי המתאר הפיזיים שלו - ידיה ממשות בהחלטיות שד, פה, אף וכדומה.

עבודת הסאונד משרתת את הצפת החוויה הסובייקטיבית של דר, הן על-ידי הקלטות של דיבור שנשמע במעומם ונדמה כהחצנת תודעתה, והן באמצעות הגברה בזמן אמת של הצלילים שמפיק גופה תוך כדי תנועה - תזוזה של הרגליים על משטח הלינוליאום, נשימות ואנחות של מאמץ או מגע האיברים ברצפה. במובנים רבים, הסאונד מחולל אפקט רפלקסיבי שמאפשר לקהל לחוות את תחושת התנועה מהפרספקטיבה של המבצעת, ובעיקר של גופה: לגוף מוענק קול, תרתי משמע, אשר מבטא את הווייתו בתוך ההתרחשות. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על סצנה מתוך Véronique Doisneau (2004) של ג'רום בל, שבמהלכה מבצעת ורוניק דוואנו - אז בת 42 ושמונה ימים לפני פרישה מבית האופרה של פאריס - קטע מתוך יצירת המופת La Bayadère, והמוסיקה שהיא מזמזמת לעצמה נחלשת בהדרגה כתוצאה מעומס הביצוע על הגוף, מימד שלעולם אינו נראה או נשמע בבלט אלא מסווה בתוך אשליית הגוף האוורירי של הבלרינה.

המתח הזה בין פנים לחוץ, זהות ודימוי, הוא כוח מחולל בעבודה ומקבל ביטוי מפורש ברגעים שבהם מגיעה דר למצבי קיצון פיזיים - כיסוי הפנים והפה עם הידיים, לפיתה של הראש בין הזרועות, קריסת פלג הגוף העליון הצידה או פה פעור לרווחה שמתוכו לא נשמעת צעקה. נדמה כי אלו אינם קשורים רק לנקודה ספציפית בכרונולוגיה הגופנית, כמו שהם ביטוי למצב קיומי של התנהלות מול ציפיות חברתיות ואמנותיות, שלאורו בולט רגע אחד של נוכחות פשוטה ובלתי אמצעית המשקפת השלמה: דר יושבת מול הקהל, זרועה תומכת בראשה ובעיניה מבט מפויס-משהו של קבלה. לא במקרה כנראה, היא גם יוצאת מהחלל במחווה להליכה ההפוכה של קסבייה לה-רוי ב-Self-Unfinished (1998), אך אינה מגשימה תהליך של טרנספיגורציה - שינוי הדמות וצורתה - כפי שעשה לה רוי, אלא מציפה (עוד) זיכרון מחולי שנוכח בגוף בדרכה הייחודית.

מסע אל מחוזות קדומים של הגוף. צילום: תמר לם

הדיאלוג בין הגוף להשתקפותו הוא מפתח ב-"נוע-נוע" ומהדהד בכל מימדי העבודה: מהבחירה לבצע אותה כך שהקהל עד לבבואתו שלו לכל אורכה, דרך שלושה אובייקטים דמויי מראה שתלויים בחלל, ועד לעיצוב הגרפי של התכנייה שמציג את שם המופע בכתב-מראה. כותרת זו לא רק מצביעה על כפילות הזהויות של דר עצמה אלא מתייחסת לספרו של פול גוגן, "NoaNoa", בו תיעד במילים ובציורים את חוויות מסעו לטהיטי (1891-1893), מתוך עמדה פרימיטיביסטית אשר שיקפה היקסמות מתרבויות לא-מערביות כביקורת על המודרניות. בעוד שטהיטי של גוגן היא גן עדן אבוד שניצב כניגוד מוחלט למערב ויחד עם זאת, קשורה אליו קשר הדוק משום שבעצם היותה היא מאפשרת את הגדרתו, אצל דר, ה-"נועות" הנוספות שמוטבעות בתוכה אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות, ויוצרות יחד את הפסיפס שממנו מורכבת זהותה כיום.