למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

קרבות רחוב בחצר האריסטוקרטיה

קראמפ - כוריאוגרפיה: אבשלום פולק | ביצוע: תיאטרון מחול אבשלום פולק


את ראשית המחול האמנותי נוהגים למקם בבלט החצרוני שהתגבש במאות ה-16 וה-17, תחילה באיטליה ואז בצרפת, והתבסס על הריקודים החברתיים שהיו קיימים באותה התקופה וסייעו בעיצוב זהותה של האריסטוקרטיה כנבדלת מזו של שאר המעמדות. מערך ההתנהגות שפיתחו האצילים הורכב ממכלול גינונים וכללי טקס שהתגבשו לכדי מודל של גוף מתורבת וסוגננו בריקוד לתצורות כוריאוגרפיות מובנות ו-"רהיטות" פיזית/תנועתית - קרי איפוק, עידון וריסון.

התרבות החצרונית, כמו ביטויי המוסיקה והמחול שזוהו עימה, משמשים עד היום מקורות השראה ליוצרים עכשוויים. מבין הדוגמאות הבולטות בתולדות המחול ניתן למנות את עבודתו של מארק מוריס מ-1988, "L'Allegro, il Penseroso ed il Moderato", שמציגה מבט אירוני על מוסכמות הדקורום דרך תנועה סדורה של זוגות במעגל שמתפרקת לפרקים על-ידי הרקדנים שבועטים וסוטרים זה לזה. בשנת 2018 יצר הבמאי קלמנט קוגיטורה עבודת וידאו בת 6 דקות שמציגה גרסה עכשווית לקטע מהבלט "Les Indes Galantes" של פייר רמו מ-1735, אשר מבוצע בסגנון הקראמפ (בעיצוב הכוריאוגרפים Bintou Dembele, Grichka ו-Brahim Rachik).

התרבות החצרונית ועולם הקראמפ (Krump) הם גם צירי ההתייחסות בעבודתו החדשה של אבשלום פולק, "קראמפ", יצירתו העצמאית השנייה לאחר הפרידה ממי שהיתה שותפתו בחיים וביצירה, ענבל פינטו. "קראמפ" מציגה "עולם מדומיין מבוסס אמת ומציאות אכזרית" (מתוך התכנייה) שנדמה כי צף בחלל ובזמן למרות הרפרנסים הספציפיים, ובו מוקצן הטבע האנושי לכדי מחוות וסיטואציות יומיומיות ובו זמנית מצחיקות ומופרכות אשר מבקשות, ככל הנראה, גם לומר לנו משהו על הווייתנו בעת הנוכחית. זהו מרחב פנטסטי שבו נפגשים עבר עתיק ועתיד אפשרי, בדרני חצר וגלדיאטורים עם אמנות רובוטית שמציירת את עצמה בזמן אמת.


עולם של גינונים וטקסיות. צילום: אבשלום פולק

את עולמה של האריסטוקרטיה עיצב פולק דרך מכלול דימויים, ובראשה דמות המלך (בגילומו של צבי פישזון), שקשה לתהות אם אינה נשענת אפילו חלקית על פרסונות היסטוריות מוכרות, ולו בגלל הבחירה לכלול בפסקול את האוברטורה מ-"Le Ballet de la Nuit" שהלחין ז'אן בטיסט לולי, קומפוזיטור החצר של לואי ה-14 (אשר זכה לכינוי "מלך השמש" בזכות הופעתו ביצירה מפורסמת זו של לולי מ-1653). גם ההתרחשות הכוריאוגרפית מעצבת דינמיקה של חצר אצולה: תהלוכת רקדנים על קצות האצבעות, מחוות קידה שמבוצעות בקפידה, מבנה של מעגל סביב המלך, תזמורת חיה חסרת חיים ועוד. מדי פעם מבליחים פרצופים שנשענים על הקיר האחורי ומתבוננים בהתרחשות, ונדמה כי רגעים אלה מבקשים לחשוף איזו אמת של התרבות החצרונית כמסגרת חברתית המחויבת לפסאדה החיצונית בשל המבט התמידי של הכלל על הפרט.

לעומת זאת, נדמה כי עולם הקראמפ משמש בעבודה כעוגן רעיוני בלבד, בעיקר משום שהריקוד מנותק מהקשריו התרבותיים המובהקים - סגנון מחאתי אנטי-ממסדי שהתגבש במילניום החדש מתוך ריקודי רחוב אחרים שנוצרו ב-"גטאות השחורים" בלוס אנג'לס לאורך שנות השמונים, ובמיוחד מה-"Clowning" של שנות התשעים. בצורתו המקובלת, הקראמפ מאופיין באיכות גופנית אגרסיבית ובתנועות אינטנסיביות המשמשות כאפיק לפורקן לא אלים של כעס ותסכול, והריקוד ברובו מאולתר ומבוצע במסגרת "קרבות" (battles) ו-"סשנים" (sessions). בעבודתו של פולק, נראה כי העיקרון שנשמר מהקראמפ הוא המסגרת הכוריאוגרפית המארגנת - מפגשים בין צמדי רקדנים שניתן לראות בהם "קרבות", אך אלו מעוצבים בהתאם למעטפת האסתטית המוקפדת של היצירה כולה, ולכן אינם מחוללים התפרקות רגשית ו/או גופנית.


הנורמות המולבשות על הגוף. צילום: אבשלום פולק


ההבדל המהותי ניכר באיכויות הגוף: בעוד שהקראמפ מבוסס על מספר אלמנטים המרכיבים את התחביר התנועתי המובחן של הריקוד - רקיעות (stomps), הנפות זרוע (arm swings), הקפצות חזה (chest pops) ושליחות זרוע חדות (jabs) - השפה הכוריאוגרפית שיצר פולק מעוגנת בתוך עקרונותיו של מחול שהוא ריקודי באופיו, כך שגם כאשר הרקדנים מבצעים תנועות שמרפררות ללקסיקון האייקוני של הקראמפ, התוצאה היא סיגנון וליטוש שלו, כשם שהמגע בין הרקדנים משמר את השליטה המודעת על הגוף ועל כוחו. יחד עם זאת, הפעולה שמסיימת כל "קרב" מרמזת על כך שאינטראקציה משקפת מאבק שהוא אכן מקודד תרבותית: המקטורנים החצרוניים שתלויים באוויר מורדים בזה אחר זה למטה ומולבשים על הרקדנים, כדימוי לטקס של היטמעות הגוף - תרתי משמע - בנורמות המקובלות.

לאורך העבודה מבליחה מדי פעם לבמה גם קבוצת דמויות עטויות בביגוד שחור שלא רק מפרה את הסטריליות של החלל הלבן אלא מחוללת שינוי בתדר הרגשי והגופני, וגם בהקשר זה נדמה שפולק כוון להגשים משהו מהכוח האנרגתי של הקראמפ כהתרחשות של המון. אלמנט נוסף שניתן לתפוס כמנגנון המערער את כללי ההתנהלות והטקס הוא הטקסט, אשר מקבל ביטוי בשני מונולוגים ארוכים שנאמרים בתיאטרליות מכוונת על-ידי צבי פישזון בצרפתית, וחושפים מנעד רחב של רגשות אנושיים לא ייצוגיים: "המלך סובל" מפרט רשימת מלאי של בעיות בריאות (מטחורים דרך ערמונית מנופחת ועד שיניים רקובות), וב-"מלך אוכל" נחשפת הגרגרנות שאינה יודעת שובע של "בנו של אלוהי הגבינות הכחולות" שמצהיר כי הוא "בולע, בולע, בולע" וכי "אלף קרואסונים לא יצליחו לספק אותי".


תנועת ההמון. צילום: אבשלום פולק

נדמה ששם בדיוק, בהתפרצות המלל הבלתי פוסק שמתריס נגד כל מה שראוי ומקובל, מצליחה "קראמפ" לגעת בעולם שאליו מתייחסת ומגשימה עוד עיקרון של סגנון ריקוד זה ואת ההוויה שאותה הוא מגלם - פורקן האנרגיה שבאמצעותו מסמן היחיד את נוכחותו לסביבה ובסביבה.


#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #קראמפ #אבשלוםפולק

150 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית