למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

מחול השורשים והשיגעון

Fem - כוריאוגרפיה: עידן שרעבי | ביצוע: להקת ענבל

להקת ענבל מצויה בשנים האחרונות בתהליך של גיבוש זהותה העכשווית, ובמסגרתו היא מתמקמת מחדש בשדה המחול הישראלי תוך שימור מורשתה הייחודית של המייסדת, המנהלת והכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי. בעבודתו החדשה של עידן שרעבי ללהקה, "Fem", נתבקש היוצר לבחון את יחסיו עם המסורת והתוצאה היא, במובנים רבים, חתיכה נוספת בפסיפס הענבלי אשר מבקש לשקף את צביונה הייחודי של הלהקה בין עבר להווה.

שרעבי בנה את העבודה כשלושה חלקים שמהווים שלם רעיוני אשר מתחבר למשפט אחד - Ani Fem Loco - ומגלם בתוכו שלושה צירים: זהות העצמי, נשיות ותנועת הקולקטיב בין המקור לדימוי. ככל שהיצירה מתפתחת נראה כי המהלך הכוריאוגרפי מניב עימות בין הרעיון המארגן של כל חלק, שהוא סגור ומוגדר לכאורה, לבין הוויה גופנית ומטען טקסטואלי/מוסיקלי שממוססים אותו, כך שהעולם הבימתי והרגשי שמתהווה מתגלה כנזיל, פרוץ ומשתנה תדיר.


זהויות אותנטיות ומומצאות. צילום: אפרת מזור


ניגודיות זו בולטת כבר בפתיחה, כשהרקדנים יושבים במעגל ומבצעים סבב וידויים הכולל שם, גיל, עיר לידה ו/או מקום מגורים בהווה, פרט ביוגרפי מביך או משעשע (הזעת יתר בכפות הידיים והרגליים או בעיית עיצוב פוני בגלל צלקת לא מדויקת על המצח), וגם חוויות הקשורות בהוויה האנושית ששמיעתן ברצף מעוררת מחשבה על הדמיון והשוני בין בני אדם: לדוגמא, שחר בן ה-20 שמתוודה כי הוא היה שמח לבכות יותר מפעם אחת בשנה, ודפנה בת ה-32 שמספרת כי היא מקווה לבכות רק פעם אחת בשנה. בהדרגה מציגים הרקדנים זהויות מומצאות שחוצות את גבולות הגיל והגדרות המגדר שלהם, ואפיונן מהדהד לקלישאות מעולם תכניות ריאליטי ("אני נרקומנית גאה", "אני רוצה להציל את העולם מכוחות הרשע"), והשפה התנועתית מציגה בהתאמה תנוחות מוגזמות ומוחצנות שמשקפות מודעות לקהל, ברוח תרבות הסלפי והרשתות החברתיות. בסיום חלק זה נדמה כי נוכחות במרחב הבימתי שתי זהויות קוטביות - בדויה ואותנטית - שמתמצות בשני משפטים שחוזרים ונאמרים על-ידי הרקדנים: "אני סירי ואני חיה בקצה העולם בתוך המחשבים שלכם" ו-"אני שרה לוי-תנאי ונולדתי במְעגל נחוגה".



המתח הזה מקבל ביטוי בכוריאוגרפיה אשר מעמתת ברגע אחד את דבריה של חג'בי אודות קדושת הגוף והצורך בשמירה על צניעותו בשל היותו פרטי ואינטימי של האישה, עם התנועות החושניות שמבצעת רקדנית אחת אשר נעמדת לבסוף מול הקהל ומציגה את גופה לראווה בחזייה ובתחתונים בלבד. בו זמנית, ניכרת גם דינמיקה בין גילוי לכיסוי, ובין ביטוי להשתקה: אל מול רגע בו נראית רקדנית בוכה/צועקת ללא קול נראים קטעים בהם הרקדניות, שפניהן מכוסות בבד שחור, מציגות בהפגנתיות אינספור טיפוסי-נשים-בדמות-סירי בתפקיד סטריאוטיפי של מזכירה "גמישה" או "מנוסה", וגם - כהדהוד לשירה של שרית חדד - כבחורה ש-"צריכה להיות יפה ולשתוק הרבה". תחושה דומה עולה מתוך סצנות שבהן אחד הרקדנים מנסה לתפוס ולכסות את גופן של רקדניות בבד שחור, ומולן - רגע שבו הלהקה רוקדת יחד בהתרסה עם הלשון בחוץ לצלילי שירה של ביונסה.

החלק השני, "Fem", מעצב תמונת מצב של הוויה נשית על הציר שבין עוצמה לדיכוי, ניראות והדרה. זאת, באמצעות שזירה של טקסטים אוטוביוגרפיים ותרבותיים אשר מציפים נרטיבים של אחרוּת, הן בהיבט המגדרי-נשי והן של אתניות "שחורה". כך מתמזגים יחד לפסקול אחד שירה של נינה סימון, "Four Women", אשר מציג נשים אפרו-אמריקאיות ארכיטיפיות שכל אחת חווה בדרכה את ההשלכות ההרסניות של מורשת העבדות; הקלטות של מלכה חג'בי, סולנית עבר וכוריאוגרפית בלהקת ענבל שעבדה עם שרה לוי-תנאי, אשר מספרת על התפיסה החברתית בתימן שמיקמה את האישה במרחב הבית, ועל שיר שמתאר את הבעל הבוגד ו-"כל פעם שאני שרה אותו אני נזכרת בנשים האלה שהן עצובות, וזה מרגיז אותי"; וגם סימפול של שני שירים המייצגים עמדות מנוגדות של נשים ועל נשים - "חומות חימר" בביצוע מרגלית צנעני (למילים של רחל שפירא ו-"Run the World" של ביונסה.


נשיות בין הפנמה להתרסה. צילום: אפרת מזור


המהלך הכוריאוגרפי שמסיים את החלק השני מוגשם במלוא עוצמתו בחלק האחרון, "Loco": התנועה התזזיתית על הבמה מאטה בהדרגה, ומתוכה הולכת ומתגבשת פעולה שמאחדת את כל הרקדניות יחד - מחיאות הכפיים - ועימה הן מתקדמות לקצה הבמה ואף יורדות ממנה ומתמקמות במרחק נגיעה מהקהל. תמונה בימתית זו, שברגע מסוים אף מבוצעת ללא הצליל של מחיאות הכף, נחווית כרגע של הקפאה בזמן או זיכרון שמבליח לפתע אל ההווה, והיא מצטברת ומתעצמת מחדש לכדי תנועה קולקטיבית אקסטטית שהיא עכשווית באיכויותיה, אך גם כוללת בתוכה עקבות של ידיים "ענבליות", מבנה של מעגל ואפילו קולות שמפיקים הרקדנים בעצמם.


עקבות השורשים בתוך אקסטזה עכשווית. צילום: אפרת מזור


נדמה כי ההדהוד החזק ביותר של "Fem" למורשת אינו הטיפול בשפה ה-"ענבלית" כמו הניסיון להגיב מנקודת הזמן הנוכחית לדמותה יוצאת הדופן של שרה לוי-תנאי. עמדה זו צפה מעט אחרי תחילת העבודה ברגע שבו רקדנית אחת נותנת הנחיות תנועה, כמו כוריאוגרפית, באמצעות עולם דימויים עשיר, יצירתי ואפילו מופרך ("שני ציצים, ראש הודי וידיים ב-flex", "חמישה יאללה יאללה ו-voguing"), והיא צפה שוב בבחירה הלא מקרית, כנראה, לסיים את היצירה עם קולה של מלכה חג'בי - שמנכיחה את רוחה של לוי-תנאי לכל אורך העבודה - ועם המשפט: "זה הנשמה שלי לרקוד". יצירתו של שרעבי בונה שלם מאסופה של ניגודים, והניגודיות השלמה הזאת היתה מאפיין מרכזי בעשייתה של לוי-תנאי, ששזרה יחד בחכמה וברגישות אתני ועכשווי, מזרח ומערב, ובעיקר - הצופן הגנטי והכוח המחולל של אישיותה, כפי שגם היא תפסה אותה: "מוזר: בחיי הפרטיים אני צנועה. "פלחית", כמו שאומרים. לא צריכה שום דבר, לא דורשת דבר לעצמי, ובאמנות - אני חיה טורפת. לא יודעת שובעה [...] זה לא אני. זה "הדמון" הזה, כך אני קוראת לו בליבי, שיושב בתוכי ומציק" (מתוך: "סיפורה של להקה: שרה לוי-תנאי ותיאטרון-מחול ענבל" מאת גילה טולידאנו, 2005).



#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #להקתענבל #עידןשרעבי #Fem

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית