למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

אולטרסאונד לנפש מחוללת

M.E.S.S - מאת: שלומית פונדמינסקי | ביצוע ושותף ליצירה: יורם כרמי

בעבודת הסולו "M.E.S.S" (ראשי תיבות של: Mental Examination Status Scan) בחרה שלומית פונדמינסקי לעסוק במקום אישי המוכר לה היטב - הוויית היצירה והשפעתה על תחושות של שליטה, סמכות ושייכות - אך הציבה עצמה כמתבוננת על מי שהוא כמוה, וגם אחר. כפועל יוצא מכך, העבודה נעה על הציר שבין ספציפי לכללי: היא מהווה פורטרט פיזי, רגשי ותודעתי של "איש יוצר" (מתוך התכנייה), אך קשורה קשר הדוק ליורם כרמי שמבצע אותה, ומוכר כפרסונה מבוססת בסצנת המחול הישראלית - כוריאוגרף ומנהל להקת פרסקו בהווה, וגם רקדן שחצה את גיל חמישים ולא הופיע על במה מזה 15 שנה. מתוך המיזוג בין שתי הפרספקטיבות מתגבש פורטרט תנועתי של חיי אמן, שבמרכזם עול העמידה בציפיות - פנימיות וחיצוניות, ממשיות ומדומיינות.

היצירה מוגדרת בתכנייה כ-"דיאגנוזה של מחשבה" והלך רוח זה מקבל ביטוי כבר בעיצוב הבמה: חלל לבן וסטרילי אשר מזכיר חדר ניסוי במוסד רפואי, ובתוכו מספר אביזרים פונקציונליים - שולחן וכיסא, אוזניות, מיקרופון ודפים שתלויים על הקיר. בתוכו מתנהל לבדו כרמי הלבוש בשחור והופך, במובנים רבים, למושא מחקר שעליו מתצפת הקהל ובוחן את התנהגותו. ההתרחשות נבנית בהדרגה ומציגה שגרה של גוף בקונפליקט: ניעות רגליים תזזיתיות מתחת לשולחן בעוד פלג הגוף העליון סטטי לחלוטין, קריסה איטית אל תוך הכיסא, טלטול ראש טורדני או מרפק שנשען בלאות על השולחן.

סטודיו כחדר בדיקה. צילום: אפרת מזור


השולחן מהווה כלי קיבול ליחסיו של כרמי עם העולם ועם עצמו: הוא מקיף אותו בצעדים מדודים, מנקה אותו ואת הרצפה סביבו, דוחף אותו במרחב באמצעות ראשו, ולבסוף נשכב מתחתיו בעיניים עצומות, תמונה שמעוררת תהייה האם השולחן הוא מחסה מפני החוץ או כלא שסוגר עליו. ברגע אחר נשכב כרמי על הכיסא שממוקם מאחורי השולחן והדימוי נראה מעמדת הקהל כמו גוף "מפורק" בארגז קסמים אך ללא אשליית הקסם, עדות לפיצול עמוק יותר אשר ייחשף בהדרגה. בתוך כך חוזרת בווריאציות שונות, וברפטטיביות אובססיבית, פעולת המדידה שמבצע כרמי - הן של גבולות השולחן והן של קווי המתאר שלו עצמו - ונדמה כי היא מנכיחה את קיומה של תבנית מבוקשת אך בלתי נראית, שהסיכוי להתאים בדיוק למידותיה נידון מראש לכישלון.

בין המחוות היומיומיות הללו משולבים מדי פעם מנחי ריקוד מובהקים - רגל מתוחה, כף רגל בפוינט, מנח זרועות "ברבורי" מעל הראש, סיבובים וקפיצות - כך שההתרחשות נחווית כמפץ של שברי הרגלים פיזיים לצד הבזקים של תנועה ריקודית המציפים את כרמי בו-זמנית ומעמתים בין הרצוי למצוי. עם זאת, עולם המחול נחשף לא רק בתוצרים שלו אלא גם בהוויה הפיזית והמנטלית שכל כך מזוהה עימו, במיוחד בהיבט של הצורך בשימור הגוף והדיאלוג האמנותי המורכב עם אחרים. כרמי מבצע, למשל, שכיבות סמיכה בזמן שהוא ממלמל "שרירי חזה, להישאר צעיר", ומסמן עם האצבע - כדרכם של רקדנים וכוריאוגרפים - סיבובי פירואט, שנדמה כי ברגע של התפכחות למציאות, הולכים ומאטים, וגם משחזר באמצעות כפות ידיו רגעים טיפוסיים בשיעורי בלט, כמו תרגילי "פינות" של קפיצות.

עקבות הברבור שטבועים בגוף. צילום: אפרת מזור

הטוטליות של המחול מגיעה לשיאה בקטע בו עומד כרמי ומתאר בעיניים עצומות את מה שנראה כיצירה חדשה בהתהוות: המוסיקה, רמיקס של "ארבע העונות" לויוואלדי, נשמעת קודם על הבמה אך נקטעת ברגע שכרמי שם על עצמו אוזניות, ומתוך חווייתו הפרטית את המוסיקה, הוא צועק משפטים בשרשרת, כמו "האור ממשיך לעלות", "לאן היא רצה, אנחנו לא יודעים", "חמישה גברים בטייץ", "הם שולחים ידיים, הם עומדים להתנשק" וכדומה. סצנה זו, שהיא מצחיקה ומכמירת לב בו זמנית, מצליחה להעביר ברגישות רבה את המצב התודעתי המיוחד של תהליך היצירה כזמן שבו העולם עוצר מלכת והרעיונות הופכים לדימויים מוחשיים.

ככלל, הטקסט הוא מרכיב מרכזי בעבודה והוא מהדהד את השבריריות הנפיצה שעולה מתוך השפה התנועתית וגם מעצים אותה. ברגעים מסוימים מוריד כרמי מהקיר דפים ומחולל באמצעותם סיעור אסוציאציות, ומתוך בליל המילים שנזרקות לחלל הולך ומתגבש נרטיב של הוויה יומיומית במתח שבין פנים לחוץ: "חיסול - חישול", "חרטה - חרדה", "חתיך - חסון - חבל"ז"; "זָקָן - זקוף - זקור"; "זייפתי זכייה", זיכרון - זוהר - זִקְנָה - זוהמה". כמו התנועה, גם המטען שמגולם בטקסט הולך ומתחדד, וככל שהעבודה מתפתחת צולל כרמי לתיאור מהיר ודחוס של סדר יומו, מהפרטים הטכניים - נסיעה באופנוע לסטודיו, עבודה על המחשב, עמידה מול שלל ה-"מנהלים" (אדמיניסטרציה, חזרות, להקה, סיורים בחו"ל) - ועד לרזולוציות העמוקות של העשייה האמנותית והשלכותיה על הנפש.

ברגעים אלו צפים ועולים משפטים שלרוב אינם נאמרים בקול או בפומבי, כמו "שאף אחד לא יחכה להמצאות שלך, תגיע מוכן!" או "זה לא כל כך פשוט לי ליצור כל פעם מחדש, תן לי קצת זמן להסתבך עם עצמי", אשר חושפים את קשיי ההתמודדות עם האחריות לייצר באופן תמידי ובצורה מצוינת. דינמיקה זו מתפתחת לכדי עימות חזיתי של כרמי עם עצמו: "תעשה מה שאומרים לך", הוא מצווה עם יד אחת אך סותם לעצמו את פיו עם האחרת, ו-"כל הכבוד", הוא טופח לעצמו על הכתף, אך קורס אל תוך הזרוע שמחליקה על השולחן. בנקודה זו מגיעה הטלטלה הנפשית למצב קיצון ומזוקקת לדימוי שמגלם בתוכו, בעיקר, תחושת עלבון: כרמי יושב מבויש מאחורי השולחן, רגליו מסוכלות פנימה והוא מוצץ את אגודלו.

ניצב מול הציפיות. צילום: אפרת מזור

שלומית פונדמינסקי יצרה ב-"M.E.S.S" בדיקת דימוּת או אולטרסאונד לנפש; זהו צילום של מצב, ולא המרשם לטיפול בו. אך העבודה כן מציפה אמת כמוסה אודות הווייתו של האדם היוצר, ובבסיסה התובנה שתחושת החידלון הופכת לעיתים לדחף ההישרדותי והיצירתי החזק ביותר, אותו היטיב לתאר חזי לסקלי במשפט: "ורק את הריק הותרתי שלם כי / ממנו אגזור את בגד הריקוד שלי" (מתוך: "מחול עשרים ואחד"). בהקשר הספציפי של יורם כרמי, העבודה חושפת לשבריר שנייה גם כוח מניע נוסף, אישי ופרטי, שהינו, במובנים רבים, העוגן שיציל תמיד מאבדון, ומתמצה בשתי מילים שנאמרות בסיום ומחוללות עולם: "בתיה, בית".

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #שלומיתפונדמינסקי #יורםכרמי #MESS

176 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית