למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

צלילה פיוטית למעמקי הים

הליכה, שחייה, ריצה - אצל הים

בימוי: רות קנר | ביצוע: קבוצת תיאטרון רות קנר


טרילוגיית הסיפורים "אצל הים" מאת ס. יזהר (1996) ממוקמת בין שלושת הימים הסובבים את הארץ (ים כנרת, הים התיכון וים המלח) ומזוקקת כבר בעמוד הראשון לתיאור הבאו: "שלושה סיפורים / האחד הוא כחול ירוק / השני הוא אפור סוער ומלוח מאוד / והשלישי הוא ים ואובך אינסופי עם נערה ונער". הבמאית ויוצרת התיאטרון רות קנר, שכבר עסקה בעבר בעיבוד טקסטים של יזהר, חיברה לכדי ערב אחד את שלושת הסיפורים, אך שינתה במקצת את הסדר שלהם והציבה בראש כותרת היצירה הבימתית את המילים "הליכה, שחייה, ריצה". בחירה דרמטורגית זו היא מפתח לאירוע התיאטרוני, שבבסיסו התובנה כי הים אצל יזהר (ועל הבמה) אינו רק מקום, במובן של חלל (space) או אתר מובחן (site), אלא מרחב דינמי של תהליכים חומריים, תנועות וקולות אשר מגלמים בתוכם תדר רגשי ומשקפים דרמה אנושית.


טקסט, גוף וחומר כסיסמוגרף רגשי. צילום: שירז גרינבאום


סגנונה של קנר מייצג את הז'אנר המכונה תיאטרון סיפור (Storytelling Theatre) אשר משלב בין סיפור להצגה, ובמסגרתו ניתנת חשיבות מרכזית לטקסט המדובר כמנגנון שניתן להעביר באמצעותו את הרבדים העמוקים של המילה שמתוכם משתקפת הדרמה - צליל, קצב, תנועה, דימוי חזותי ועוד. בדומה מאד לאורטוריה, השחקנים אינם מציגים את העלילה בצורה המקובלת אלא מספרים סיפור, תוך שימוש בטכניקות של הדגשת המצלול, שינויים ווקאליים או חיקוי של קולות, לצד שינוי תדיר של נקודת המבט אותה הם מייצגים (מספר, דמות וכדומה). ההצגות אף עושות שימוש באמצעים כמו תיאטרון בובות וחפצים, מוסיקה וסאונד, אך הטיפול במרכיבים אלה חסכוני בדרך כלל ומשמר את מקומן של המילים, ואת אופני העברתן, כמוקד החוויה התיאטרונית.

בגרסתה של קנר ל-"אצל הים" העבודה הטקסטואלית-קולית בונה את כל אחד מהסיפורים כעולם טונאלי וקצבי מובחן. הטקסט ל-"הליכה" מתפצל בין חמש דמויות: נער ונערה (דניאל אדוורדסון ועדי מאירוביץ'), כלב (רונן בבלוקי) ושני מספרים (שירלי גל וטלי קרק) שזהותם הבימתית-דרמטית משתנה תדיר - לפרקים הם מתבוננים על הנעשה כמספר כל-יודע, וברגעים אחרים הם מעין מקהלה יוונית אשר מכוונת את הגיבורים או ממללת את רחשי ליבם. כמו ציור קוביסטי, נזילות הדמויות מוסיפה שכבות של פרספקטיבה להתרחשות ומעבה את הרגישות שמגולמת באופן שבו מטפל הטקסט באהבה ראשונה ("ואין עוד כלום, רק היא, הלא כלום מלא ושלם"): בסצנה שמתארת את ההתקרבות של הנער והנערה, למשל, השניים "מתפצלים" לריקוד סלואו עם המספרים וגם "הכלב" מזמין לריקוד צופה מהקהל, כך שהרגע האינטימי של הזוג נחווה בטוטאליות שלו וכרגש שממלא את העולם.


"היא בתוכך, היא חלק ממך, וכשאתה אומר אני, אתה אומר עוד אני". צילום: שירז גרינבאום


בעוד שב-"הליכה" מלווים את ההתחרשות מלמולים חרישיים של השחקנים (שסופרים כיסאות באולם ומתרגמים אותם לשווי כסף מכרטיסים למופע), ואלו נחווים כמעין רעש לבן המסמל את גלי הים הרוגע בסיפור, הרי שבשני הטקסטים הנוספים מימד התנועה - הן של הים והן של האנשים סביבו - דומיננטי ודינמי הרבה יותר. ב-"שחייה", חוויית המפגש של האדם עם הים והטבע מועברת על-ידי קולות ומחוות פיזיות: ה-"זריחה המרושעת" של השמש המסנוורת מתורגמת לסטירה בפניה של טלי קרק, שמגלמת את הגיבור, כשם ש-"גל נמוך לוקק" הופך לנשיקה על הלחי; שמות תואר כמו "קרירים" ו-"חמימים" נאמרים במקצב המדגיש תנועה חזרתית ומנחמת, ומלווה בכריות שהשחקנים ממקמים ברכות סביב גופה של קרק; ותיאור צבעו של הים "ירוק כחול, ירוק טורקיז, ירוק בקבוקים" מושר על-ידי המקהלה כנעימה פסטוראלית. את ההתרחשות מלווים גם מגוון רחשי סאונד שמפיק אילן גרין, וצליל הקֶצֶר שהוא יוצר מחולל מדי פעם הפרעה בסיפור אותו מעבירה קרק משמש כרמז לסערה שתגיע בהמשך.

"ריצה" מעצימה ומקצינה את האיכויות הללו: החזרה הבלתי פוסקת על המילה "לרוץ" ונגזרותיה נותנת ביטוי למימד הדחיפות של ההתרחשות, ואף מחדדת את עוצמתם של רגעי העצירה שבהם התנועה נפסקת פתאום, ובהתאמה המוסיקה החיה (אבשלום אריאל) והמוקלטת מעבירות את הטקסט בווליום מוגבר שנחווה כצעקות ומסמל, במובנים רבים, את החוויה הסובייקטיבית של הגיבור במפגש עם המראות סביבו. נקודה מעניינת בהקשר זה היא עד כמה הישראליות נוכחת בשני הסיפורים האחרונים, ומועצמת דרך הטקסט והקול: היא ניכרת ב-"שחייה", למשל, בפרפורמטיביות הסחבקית של טלי קרק אשר מדבררת את החברים, אבי ובני ("נשמור עליך, אתה תגיע כמו מלך"), ובמחרוזת שירי להקת חיל הים שמקהלת השחקנים מזמזמת דווקא כשהגיבור מתחיל להיאבק בגלים; והיא צפה ועולה שוב בדמויות הסטריאוטיפיות של המדריך הצנום ואיש הביטחון ב-"ריצה", כמו גם במזמור ה-"לה לה לה לה" שקרק סוחפת באמצעותה את הקהל בשירה בציבור, כיאה לטיול בארץ שמגלם בתוכו "עוז חלוצי ונחישות ציונית".


כוריאוגרפיה לגוף וים סוער. צילום: שירז גרינבאום


הטיפול העיצובי-אסתטי של רוני תורן בכל אחד מהסיפורים הבימתיים מהדהד גם כן לאיכויות הפיזיות של הפעולה שניצבת במרכזו. ב-"הליכה", החומר המרכזי הוא משטח נייר שפרוס על פני חלל, והתנועה שמחוללים בו השחקנים - הן על-ידי קריעה של חלקים ממנו והן באמצעות הנפתו מדי פעם - לא רק שיוצרת דימוי מוחשי לקו המתאר של החוף ולתנועת הים הרוגעת והבלחות הגלים הפתאומיים, אלא גם משמשת כמעין סיסמוגרף ליחסים הנרקמים בין הנער לנערה. כך נוצרת הלימה בין צליל הרשרוש העדין של הנייר לעדינות השברירית של אהבה ראשונה אשר מטופלת בטקסט של יזהר דרך כוונות ונסיגות, שברי מילים וגישושי זרועות ("היא לגמרי זרוע של נערה, כולה נערה וכל פרטיה וכל מה שהיא"). ההתמזגות של בני האדם עם הנוף מגיעה לשיאה בתמונת הסיום הפיוטית שבה חוצה הנערה בהליכה איטית את החלל דמוי-החוף-דמוי-הים, כשאת גופה מעטרת "שפעה משוגעת של ורדים לבנים" בדמות פרחי נייר שיצרו השחקנים במהלך ההצגה מתוך המשטח הלבן.

לעומת זאת, העיבוד לשני הסיפורים הנוספים מאופיין בטיפול בימתי מודגש יותר חומרית וצלילית, ברוח המתח והדינמיקה של העלילות. ב-"שחייה" האביזרים הינם ביטוי חזותי לחוויית הגיבור במערבולת הים התיכון: חוטי הרמקולים שהשחקנים מזיזים במהירות על הרצפה נדמים להצלפות הגלים, והחבלים אותם הם מחברים לגפיים של טלי קרק יוצרים כוריאוגרפיה לגוף וים סוער - ככל שהמאבק בגלים הולך ומתגבר, כך מותחים השחקנים יותר את החבלים ומושכים, הלכה למעשה, את גופה של קרק לכיוונים שונים. ב-"ריצה" נלקח אטריבוט טיפוסי של טיולים, הג'ריקן, והופך לחומה המשמשת כמסך שעליו מוקרן וידאו ארט (בעיצוב הילה לולו לינ פרח כפר בירעים) של מילות הטקסט אשר מתהפכות, נופלות, מצטמצמות, מתרחבות, ואפילו מעוטרות בלהבות כמו טקס אש בצבא.

מילים מהדהדות את עצמן. צילום: שירז גרינבאום


הטקסט של ס. יזהר חושף את נופי הנפש כמו המחזוריות הקבועה של הגאות והשפל - רגשות מודחקים ונחשפים, סוערים ושוככים. בעיבוד הבימתי של "אצל הים" הופכת המילה לגוף, כלשונו של חזי לסקלי, אך גם לצליל ולחומר, ומתוך מפגש זה מתווסף להליכה, לשחייה ולריצה גם מימד של צלילה - למעמקי ההוויה האנושית, אל האהבה ואל הרהורים קיומיים על הישרדות וגאולה.


#פרסום #כתבותנקראות #הצגה #תיאטרון #אצלהים #רותקנר #סיזהר

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית