רעיון, הוראות ביצוע וניהול אמנותי: עמוס חץ - Vexations

במסגרת פסטיבל ריקודי חדר 2018 | בת-שבע מארחת

היצירה Vexations נכתבה על-ידי המלחין אריק סאטי ב-1893 וההיסטוריה שלה רוויה לא מעט עמימות ואנקדוטות: הפרטיטורה משתרעת על פני כחצי עמוד בלבד, ובראש דף התווים המקורי כתב סאטי כי את היצירה יש לנגן 840 פעמים ברציפות. המלחין אף הוסיף המלצה לפסנתרן להתכונן מראש לנגינה בשקט ובחוסר תזוזה. ברוח הנחיות אלה, כנראה שאין זה מקרה שאת הבכורה העולמית של היצירה מול קהל יזם ג'ון קייג' ב-1963 לציון 70 שנה ל-"Vexations". צוות הנגנים כלל 11 פסנתרנים, ביניהם הרקדנית ויולה פרבר והמלחין האקספרימנטלי דיוויד טיודור, והאירוע נמשך 18 שעות ו-40 דקות. בכתבה ב-"New Yorker" מ-2013 צוין, כי עד לבכורה זו נתפסה היצירה כבלתי ניתנת לביצוע, אך אחריה זכתה למעמד של "טקס מעבר" עבור פסנתרנים ששאפו לצלוח את האתגר, ובין אם במכוון או שלא, הביצועים שניתנו ליצירה מאז התייחסו הן לסאטי והן לקייג'.

בין המובנה למאולתר. צילום: נטשה שחנס

העיבוד למחול של Vexations פתח השנה את פסטיבל ריקודי חדר, שייסד ומנהל אמנותית הרקדן והכוריאוגרף עמוס חץ, כמופע משך של 12 שעות בהשתתפות 14 רקדנים ובליווי של ארבע פסנתרניות שמנגנות את היצירה בהמשכים. האירוע, אותו הגה חץ וכבר העלה בעבר בעולם, מבוסס על הנחיות קפדניות שמארגנות את מסגרת ההתרחשות לפי עוגנים קומפוזיציוניים מוגדרים, אך התוכן התנועתי שנוצר בו מתהווה בזמן אמת. כל שעה בנויה משבעה צירופים של שבע דקות, שבמסגרתם מצוותים יחד רקדנים בהרכב משתנה: הסדר אשר קובע מי רוקד ומתי נקבע בהתאם לפרטיטורה כוריאוגרפית שנכתבה באותיות, ובהגרלה שהתקיימה שעתיים לפני תחילת המופע קיבל כל רקדן את האות שלו באופן רנדומלי. הרקדנים אף נתבקשו מראש להכין חומרים תנועתיים שימלאו שבע דקות ריקוד, אך הדינמיקה הייחודית של האירוע החי, חוללה פתיחה של המתוכנן והמובנה לכדי מהלך של חיפושים ופתרונות, ואלו הניבו לא מעט רגעים מפתיעים ומרגשים.

אפיק התוכן המרכזי במופע הוא המבצעים עצמם: אסופה אקלקטית שמאגדת בתוכה צעירים ומבוגרים, יוצרים בראשית דרכם לצד אנשי מפתח במחול הישראלי, ובעיקר פרפורמרים המייצגים את מה שניתן לתפוס כשתי הוויות משלימות של מחול - אנשי ריקוד, שבגופם ניכרים עקבות הדיסציפלינות המובחנות בהן הוכשרו והסגנון הספציפי של יוצרים/להקות עימם עבדו, לצד אנשי תנועה שמזוהים עם מגוון גישות לעבודה עם הגוף, כדוגמת שיטת אלכסנדר, פלדנקרייז, ריליס או כתב תנועה. החיבור של כולם יחד למרחב לא הירארכי של התנסות משותפת מזמן לצופה את האפשרות להתבונן מקרוב על ההרגלים הגופניים של רקדנים, וככל שעובר הזמן, גם להתוודע להבדלים באופן שבו כל אחד מהם תופס תנועה - נוכחות, ביצוע, חקירה, ריקוד, פעולה או תקשורת. בתוך כך, נדמה כי המשך המצטבר איפשר לחלק מהפרפורמרים התחברות אורגנית להתרחשות, שבמסגרתה פורקו בהדרגה משפטי התנועה שהוכנו מראש לטובת התמסרות לאלתור, והשהייה במוקד אחד התפתחה לתנועה על פני כל המרחב.

האינטימיות של התנועה יחד. צילום: נטשה שחנס

הצפייה המתמשכת בהתרחשות מסבה את תשומת הלב לפרטים קטנים, כמו הצבעוניות: מכיוון שכל רקדן לבוש בטון אחיד של צבע, החיבור ביניהם יצר מדי פעם אפקט חזותי מעניין - באחד הרצפים הפרו בגדי התכלת של ניר וידן את גווני החום-אדמדם שלבשו עמוס חץ, ענת דניאלי ואלון קרניאל. היבט נוסף הוא מגדר: בשעה השנייה רקדו אורי טורקניץ ושחר דיוויס ומיד אחריהם ענת דניאלי ונעה דר, והרצף של שני הצמדים חידד דקויות של גופים גבריים ונשיים בהקשר לאופי המגע, האופן שבו הגוף תופס מרחב ועוד. חוויה זו הועצמה בסבבים בהם נכח פרפורמר בודד: אצל דיוויד קרן, למשל, שבע הדקות מולאו במה שנראו כאינספור אפשרויות המשלבות בין ידע שהוטבע בגוף בעבר לתוצרים אינטואיטיביים שהופקו מתוך האינרציה, וההתרחשות ביטאה מתח מסקרן בין שחרור המחשבה לבימוי עצמי תוך כדי תנועה.

למימדים אלה מתווספים רגעים רבים שלוכדים את עין הצופה, הן בשל דימוי חזותי מעניין שנוצר מתוכם והן בשל התדר הרגשי שמתהווה, באופן טבעי, מן המפגש בין אנשים וגופים. בין אלה ניתן למנות, למשל, את הזרוע המושטת של סיגל ברגמן שנדמה כי הניעה את הזחילה של נעה דר שהתרחשה בנקודה אחרת במרחב; המשפט התנועתי ששחר דיוויס ביצע בכיוונים שונים במרחב, ברוח משנתו של מרס קאנינגהאם, או התנועה הסיבובית שאלון קרניאל חקר בווריאציות שונות; התנועתיות המעגלית והאינטנסיבית של נעה דר, רגעי ההתבוננות וההקשבה למתרחש של ענת דניאלי, והשכיבה הסטטית של טליה דה פריס, כשרק אצבעות ידה נעו באיטיות; ה-"תן וקח" שנוצר בין אהרונה ישראל לטליה פז שעברו לסירוגין בין שכיבה לעמידה; גילוי המרחב סביב הפסנתר על-ידי ניר וידן, והתנועה הרפטטיבית המדמה נגינה על קלידים שביצע אורי טורקניץ בסנכרון עם המוסיקה, שנתפסה כמודעות אירונית לסיטואציה; החיוך הקטן של ענת שמגר ברגע ההיוודעות לכך שטליה פז חוזרת על תנועותיה; והזחילה על הבטן של עמוס חץ ואביגיל ספג, שהסתיימה ברגע המרגש שבו ספז הניחה את ראשה בעדינות על כתפו של חץ.

מגע של חסד. צילום: נטשה שחנס

את האפקט שמחוללת התנועה מעצימים המוסיקה והידאו. המוסיקה, שהיא התשתית הרעיונית והאמנותית לאירוע כולו, מבוצעת גם כן בהתאם לעקרון מארגן מוקפד: תחלופת הפסנתרניות מתרחשת בכל שעה עגולה עם סיום (עוד) ביצוע של היצירה (שאורכה המצטבר הוא כשתי דקות). כך מתהווה אפיק כוריאוגרפי נוסף שמתקיים דווקא בהפוגה של ההתרחשות התנועתית, בין סיום סבב להתחלה של אחד חדש, כשהרקדנים נייחים בצידי החלל או נעדרים ממנו לגמרי. בשעה האחרונה מתחולל שינוי במוסיקה: הפסנתרנית שירה לגמן מתחילה בהדרגה להחסיר צלילים מן הקומפוזיציה, וכך נוצרת דינמיקה בין סאונד לשקט אשר מעמיקה את חוויית הקידוד של הצופה, שנדרש לגייס את חושיו להשלמת הצלילים החסרים. הכנסת השקט להתרחשות הבימתית יוצרת הדהוד מעניין למורשתו של ג'ון קייג', שבדומה לסאטי התעניין בזמן כמבנה מוסיקלי, והתנסה רבות בעבודה עם קומפוזיציות שקטות (non-scores) וגם עם מקריות (chance).

הוידאו, שמופעל אף הוא כשהרקדנים אינם רוקדים, משמש כמפתח להבנת האירוע בתוך קונטקסט היסטורי ועל ציר הזמן: ההקרנות מציגות תיעוד של אירועי "Vexations" אחרים שארגן עמוס חץ לצד צילומים אייקוניים מתולדות המחול - מפגש קונטקט אימפרוביזציה של סטיב פקסטון וקטעים מעבודות של כוריאוגרפים כמו דיוויד גורדון ולורה דין, אשר מזוהים עם המחול הרדיקלי שהתפתח בניו יורק בשנות השישים והשבעים, ונשען ברובו על גישה אנליטית לכוריאוגרפיה שחץ ניזון ממנה בעבודתו, ומשמשת כבסיס לארגון הקומפוזיציוני המוקפד של האירוע. לפרקים, הוידאו פועל כתהודה להתרחשות שכבר קרתה, בהיבטים כמו הצבעוניות או המבנים בחלל, וברגעים אחרים הוא כוח מחולל של תנועה, כמו למשל, כשחץ ושמגר בוחרים להיכנס מחדש למרחב בסנכרון עם שורת הרקדנים שמוקרנת על המסך.

חלל אחד, מסלולים מקבילים של תנועה. צילום: נטשה שחנס

במשך השנים הועלו תהיות באשר למוטיבציות שהובילו את סאטי לכתוב את Vexations - האם מדובר בקריקטורה מוסיקלית על התרגולים שנדרש להם המלחין כשלמד בקונסרבטוריון בפאריס, או ביקורת על הגרנדיוזיות המלודרמטית של וגנר ממנה סלד כל-כך. לגבי קייג', ידוע כי כוון את היצירה כהתנסות במודעות של תורת הזן וכקריאת תגר לקונבנציות המוסיקליות המסורתיות. נדמה שהעיבוד למחול של Vexations ממוקם במרחב שבין עמדות אלה, ומובא בעיקר כהזמנה להתבונן ולחוות מפץ דינמי של תנועה בתוך שקט שהוא רק מראית עין.