למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

לרקוד את גן העדן האבוד


מזורקה פוגו (Masurca Fogo) - כוריאוגרפיה: פינה באוש, ביצוע: תיאטרון מחול וופרטל

במסגרת עונת המחול של האופרה הישראלית תל אביב

פינה באוש נחשבת לאחת הכוריאוגרפיות המשפיעות ביותר על המחול במאה העשרים הודות לז'אנר פורץ הדרך שפיתחה, תיאטרון מחול (בגרמנית: tanztheater), אשר חולל מפנה מכריע באופן שבו נתפסו עד אז כוריאוגרפיה, תנועה ריקודית והגוף המחולי. השפה שגיבשה ממזגת את התנועה של המחול עם המילה והפעולה הדרמטית של התיאטרון, והציגה את ההוויה האנושית ברזולוציות העמוקות והראשוניות ביותר שלה - בדידות, פחד, כמיהה, אהבה, תסכול, דיכוי ועוד. מצבים קיומיים אלו הובאו לבמה כביטוי גופני ולא רעיון מופשט, והפכו את הרקדנים, לראשונה בתולדות המחול, מ-"כלי הביצוע" של המחול לתוכן שלו, קרי - אנשים שחיים, חווים ומרגישים על הבמה בזמן אמת.

את "מזורקה פוגו" יצרה באוש ב-1998 כמחווה לעיר ליסבון, בדומה ליצירות נוספות בהשראת ערים, כמו "ויקטור" (רומא) או "פלרמו, פלרמו" (סיציליה). בניגוד לעבודות מוקדמות ואייקוניות, דוגמת "קפה מילר" או "כחול הזקן", "מזורקה פוגו" אינה מציגה מבט קודר על בני אדם אלא מאופיינת בקלילות מסוימת שמהדהדת לחווייתה של היוצרת את המקום בו התהוותה העבודה. את נקודת המוצא הגיאוגרפית-תרבותית פיתחה באוש לכדי מארג עשיר של השפעות אשר נוכחות ביצירה כדימויים חזותיים וכפסקול מוסיקלי ששוזר יחד סמבה ברזילאית, פאדו, ג'אז ובלוז, ואלו הופכות את העולם הבימתי למרחב שנע בין חדוות חיים למלנכוליה עדינה. בתוכו, מתגלים הרקדנים כיקומים בפני עצמם - חוויות הגוף ונופי הנפש שלהם מובאים ברצף דחוס של סצנות אסוציאטיביות שאינן מתקדמות לינארית כמו סיפור עלילתי, אלא מחוללות מפץ רגשי וחושי אשר מגלה לנו משהו עמוק על עצמנו.


פסיפס אנושי ובין-תרבותי. צילום: אסקף

"מזורקה פוגו" שופעת תמונות "באושיות" טיפוסיות המבוססות על שיבוש קומי של דימויים מוכרים: גבר זורק על אישה ורדים כמו חיצי מטרה; אישה יושבת באמבטיית קצף ומוציאה מתוכה כלים שהיא רוחצת; גבר נמוך מורם כדי שיצליח לתת נשיקה לאישה גבוהה ממנו; ואישה משפריצה על גבר מים שהוא מנסה להדוף בכפות ידיו. בבסיס ההתרחשויות ניצבים יחסים בין גברים לנשים, תימה מרכזית בכל עבודותיה של באוש, שנגלים גם בשבריריות שלהם דרך הסדקים שנוצרים במעטה החיצוני המוקפד. דוגמא לכך היא אינטראקציה בין גבר לאישה שאינה מצליחה להתממש: בכל פעם שאחד מהם מצהיר על רצונו - להתקרב, ללטף או לנשק - השני נענה, אך לבסוף בורח. בסצנה אחרת הגברים מפוצצים את שמלת הבלונים האדומים שמעטרת את גופה של הרקדנית ג'ולי שאנון, ומותירים אותה בבגדיה התחתונים. אל מול אופייה הקליל יחסית של התמונה, חרף תוכנה, קשה שלא לחשוב על רגע דומה, אך מטלטל, ביצירה "Kontaktof" שבמהלכו גברים ממששים את גופה של נסארת פנדרו במשך דקות ארוכות, עד שברגע אחד, כמעט בלתי מורגש, הופכת הפעולה הפיזית מייצוג של מחווה ילדית ומשחקית להפרה בוטה של מרחב הגוף הפרטי ומשולה לאונס.


הוויית היומיום בין המוכר למשובש. צילום: אסקף

התהודה שמעוררות יצירותיה של פינה באוש נובעת במידה רבה מן השפה הבימתית שפיתחה, שנדמית לקולאז' פלסטי של חומרים, מדיה וסגנונות אסתטיים, ויוצרת חיבור כמעט בלתי אפשרי בין הבימתי לאמיתי, הטבעי והמלאכותי. כפועל יוצא מכך, הבמות תמיד מרהיבות ביופיין: כר הדשא ב-"1980", שדה הפרחים ב-"ציפורנים" או תלולית עלי הכותרת ב-"מנקה החלונות". העולם הבימתי של "מזורקה פוגו" נראה כמו נוף חלומי: סלע שובר גלים ממוקם בחלקה האחורי של הבמה ומשמש גם כמסך שעליו וסביבו מוקרן וידאו-ארט שמציג ציפורי פלמינגו וחיות בר, או לחלופין, תמונות ריקוד ונגינה מההוויה הפורטוגזית. לכך מתווספים גם נהר מאולתר מניילון מתוח שהרקדנים ממלאים בו מים על מנת לשחות ולגלוש, ואפילו בובת אריה ים בגודל טבעי, שמבליח לבמה ברגעים מסוימים ומטייל לאורכה.


באוש היטיבה להגשים פואטיקה של חלל: הבמה היא, במובנים רבים, דמות נוספת שמשתנה עם ההתרחשות הבימתית - משאירה את עקבותיה על הרקדנים וסופגת לתוכה את עדויות פעולותיהם. יתרה מזאת, המונומנטאליות של הבמות - גודלן, ריבוי האובייקטים בתוכן וכמות הרקדנים המחוללים בהן - מסייעות להבליט את הסצנות הקטנות והאינטימיות שמוצגות בהן. "מזורקה פוגו" מורכבת מהתרחשויות מרובות רקדנים שנעים ופועלים במרחב, לצד קטעי סולו אשר חושפים את איכויות ההבעה הגופנית שמזוהות עם באוש מתחילת הדרכה, ומעוררות תחושה כי הגוף מדבר את עצמו בתנועה, וחושף איזו אמת צרופה שמילים אינן מצליחות לבטא. בין הריקודים שזורות תמונות שהן תמצית של רגעי אנושיות מרירים-מתוקים - איידה וייניארי שעורמת תבשילים וצלחות על שולחן כדי להאכיל את "הגבר שלה", או רות אמרנטה שמנסה לעבות בכוח את שיערה הדק כמו תלתליה המנופחים (בהגזמה מכוונת) של רג'ינה אדבנטו - וגם וידויים אוטוביוגרפיים המציפים זיכרונות ילדות על המורה שדרשה מתלמידיה להגיד לה שהיא יפה בכל בוקר, או חלומות על אמא ותבשילי השעועית של סבתא מוונצואלה.


חמימות של בית. צילום: אסקף

"מזורקה פוגו" אינה יצירה ביקורתית או פוליטית במובן ה-"באושי" המקובל; יותר מכל, היא מבטאת היקסמות מ-"אחר" תרבותי ולכן נראית כמו גן עדן אבוד, שלא ברור אם היה קיים אי פעם באמת, אך בכל זאת חשים אליו כמיהה, ובעיקר געגוע. הערגה הנוסטלגית הזאת נוכחת בתמונות הבימתיות הציוריות ששזורות לכל אורך היצירה - מהנשים ששרועות על שובר הגלים בבגדי ים תחת (תאורת) קרני השמש, דרך הרקדנית שמחוללת על גבי הקרנת הים הסוער שמאיים לבלוע אותה, ועד רקדני הלהקה שאת מנוחתם בסיום מעטרים דימויים של פרחים יפהפיים שנפתחים בפריחתם. ויש אפילו בית - פשוט, אך שלם וחמים באופן כמעט נדיר ביצירות של פינה באוש - ובבית הזה רוקדים, ושרים, ומתחבקים וחוגגים את החיים.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פינהבאוש #מזורקהפוגו #האופרההישראלית

142 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית