2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

טקסטים מחוללים


Epoch - וולמיר קורדיירו (Volmir Cordeiro) ומרסלה סנטאנדר קורבלן (Marcela Santander Corvalán)

במסגרת פסטיבל צוללן למחול עכשווי 2018, ניהול אמנותי: עדו פדר

הפנייה לעבר התבססה כפרקטיקה רווחת במחול הפוסט-מודרני בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת וביטויה הבולט היה עיבודים ליצירות קלאסיות ומודרניות אשר ביקשו לחשוב מחדש את הנרטיבים, המוסכמות הכוריאוגרפיות והערכים האסתטיים והתרבותיים של הקאנון המחולי. מתחילת המילניום הנוכחי מגמה זו צפה ועלתה שוב, אם כי אחרת: יוצרי המחול אינם פונים ליצירות קיימות על מנת להעניק להם פרשנות חדשה כמו שהם מבקשים להרהר על מעמדה המורכב של מורשת העבר בעשייה בת-זמננו, בעיקר דרך תפיסת הגוף כ-"ארכיון מחולל" שבמידה רבה עוצב על-ידי סגנונות קודמים, וכיום מציב את עצמו בעמדה שמגיבה וגם מתנגדת להם.

"Epoch", עבודתם של וולמיר קורדיירו ומרסלה סנטאנדר קורבלן, מציגה טיפול ייחודי בחומרי העבר מבחינה זו שהיוצרים נשענו על טקסטים שכתבו יוצרות מחול במאה העשרים, ולא על תיעוד ויזואלי של עבודותיהן. את מילותיהן גיבשו השניים לכדי מופע בימתי אשר כולל תנועות, מחוות, פעולות, הבעות פנים ואביזרי לבוש' ומגשים באופן נרטיבי ופרפורמטיבי את הלך הרוח שעולה מן הטקסט ומזוקק לכדי "מצבים" מייצגים: אקסטזה, עונג, חתרנות, חושניות, הפרזה וכדומה.


גופים נעים בין מצבי קיצון. צילום: אלי כץ

מבחינה סגנונית, האמניות שנבחרו כנקודות התייחסות פעלו בתקופות שונות ובזירות ז'אנריות מגוונות. ביניהן ניתן למנות את ולסקה גרט (Gert), רקדנית קברט גרמנייה שיצרה עבודות סולו, שיתפה פעולה עם אמני הדאדא ולרוב משויכת גם לזרם "מחול ההבעה"; ג'וזפין בייקר (Baker), רקדנית-בדרנית אמריקאית ופעילת זכויות אדם, שהופיעה בעיקר בפאריס והיתה אחת הדמויות הבולטות של עידן הג'אז בסוף שנות העשרים; אניטה ברבר (Berber), רקדנית ושחקנית גרמנייה שהופיעה במופעי קברט ובסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר, והונצחה גם בפורטרט של הצייר האקספרסיוניסטי הידוע, אוטו דיקס; יוקו אשיקוואה (Ashikawa), אחת מהנשים החלוצות שהחלו להופיע בסגנון הבוטו בשנות השבעים; וורה מונטרו (Montero), רקדנית וכוריאוגרפית ברזילאית בת-זמננו, שעוררה הדים בסולו שיצרה ב-1996 כמחווה לג'וזפין בייקר.

בחירות אלו מעניינות כשלעצמן, משום שאינן מייצגות את הקאנון המחולי ה-"רשמי" בניגוד, למשל, ל-"ללא כותרת (2000)" של טינו סגאל אשר מהווה רצף של ציטוטים תנועתיים מיצירות מופת בתולדות המחול. החלטה זו של קורדיירו וקורבלן היא משמעותית משום שהיא מאירה על הפוליטיות של הארכיון, במחול ובכלל, ושל פעולת השימור: מי מוצב במרכז, מה נותר בחוץ, וכיצד החלטות אלו קובעות (ולעיתים, מקבעות) נרטיב מסוים. מכאן, שכבר בפנייתם של צמד היוצרים לאמניות מוכרות, אך פחות נוכחות במוקד "דברי הימים" של המחול במאה העשרים, מגולם אקט פוליטי של ערעור ההירארכיה שטמונה בכתיבת ההיסטוריה והצעה לקריאתה מחדש.

עבור היוצרים, שם העבודה, "Epoch", אינו מבטא התבוננות כרונולוגית על תולדות המחול ועמדה זו ניכרת במהלך שמוצג על הבמה: היצירה קונספטואלית מאד, ועל אף שהיא מחולקת ל-"פרקים" מובחנים, מעין ריקודים קצרים שנוצרו בהשראת כל טקסט בנפרד, היא מחוללת חוויה רגשית ואסתטית שאינה דומה לצפייה בהתייחסויות מפורשות לעבר אלא בהדהודים מופשטים שלו, דבר שנובע, בין השאר, מכך שהיוצרים נסמכו על תיאורים מילוליים ולא על עבודות קונקרטיות. למרות זאת, הם הצליחו לשחזר - באופן אינטואיטיבי אך מדויק מאד - דימויים חזותיים מייצגים של היוצרות (שניתן לראות בתיעוד ויזואלי קיים), כמו גם עקרונות מהותיים בתפיסתן האמנותית.


במסגרת זו, מעניין לראות כי פעולת השזירה הבימתית שביצעו קורדיירו וקורבלן בחומרים שעימם עבדו הציפה שני היבטים שמקשרים בין האמניות, למרות השוני ביניהן. הראשון הוא אסתטיקה של גרוטסקה ואקספרסיוניזם שמקבלת ביטוי בהקצנה של המבע הגופני, לרבות שבירת הוורטיקאליות של עמוד השדרה, עיוות הגפיים והבעות פנים עקומות, מוזרות ומטרידות. אלמנטים אלה היוו, למשל, מרכיבי יסוד בעבודותיה של ולסקה גרט ואף מתוארים מפורשות בטקסט שכתבה ב-1950, "I am a Witch", אך גם מתחברים לחלוטין להלך הרוח שעולה מן המחברות האישיות שכתבה ורה מונטרו בשנות התשעים, בהן היא מסבירה כי בעולם שבו אנו חיים יותר מתאים לומר "to gesticulate desperately" מאשר "to dance". היבט נוסף שמשותף ליוצרות הוא הדגשת הגוף, בעיקר ברמת החוויה הפיזית שלו: הרגעים הארוכים שבהם שני הפרפורמרים מתמסרים להווייה החושית והחומרית של גופם העירום לחלוטין, בין השאר דרך מריחת הזיעה על עצמם ועל כל חלקי הבמה (כולל הקירות והווילון האחורי), מהדהד את אותו מצב של מודעות טוטאלית ו-"היפר-נוכחות" שמזוהה במובהק עם סגנון הבוטו, ועם הופעותיה של יוקו אשיקוואה בפרט.

העירום שנוכח לכל אורך המופע נקשר אף הוא למקומו המודגש של הגוף, אך מבטא גם משהו מהווייתן של היוצרות כנשים שקראו תגר נגד מוסכמות חברתיות ומגדריות - על הבמה ובחיים. ג'וזפין בייקר, למשל, הציגה את "הגוף השחור" כפי שנתפס על-ידי הקהל הלבן בתקופתה - פראי, קצבי וחייתי - והופעתה ב-Folies Bergère ב-1926 נרשמה כסנסציה מיוחדת בשל פלג גופה העליון החשוף וחצאיתה הקצרצרה שהיתה עשויה מבננות. את גישתה הליברלית לגוף ולעירום תמצתה בייקר במשפט: "I wasn't really naked. I simply didn't have any clothes on". גם התנהלותה הגופנית המוחצנת של אניטה ברבר, שכונתה "האלילה העירומה של ברלין", זוכה להתייחסות: האוברול השחור של קורבלן בריקוד האחרון מזכיר את תמונתה הידועה, בה היא נראית במחוך שמכסה את בטנה בלבד ומותיר את שדיה חשופים, והשמלה של קורדיירו מזכירה בגזרתה את דמותה בציורו המפורסם של דיקס. יתרה מזאת, תנועת הסיבובים הבלתי פוסקת שמבצעים שני הפרפורמרים מזקקת, במובנים רבים, את אלמנט האקסטזה, שהיה מרכזי בהופעותיה של ברבר ונבע, בין השאר, מהעובדה שהיתה מכורה לסמים ולאלכוהול.


מיניות, חושניות, חתרנות. צילום: אלי כץ

במובנים רבים, קורדיירו וקורבלן התבססו בעבודתם על אמניות שעשייתן נגעה בקצוות תכניים וצורניים, אך הם דוחקים את נקודת הקיצון עוד יותר מתוך עמדתם ב-"כאן ועכשיו" של ההווה המחולי: המופע מבוצע בשקט מוחלט בעוד שכל היוצרות שימרו, בדרך זו או אחרת, את הקשר המסורתי בין ריקוד למוסיקה; הכוריאוגרפיה אינה ריקודית, כמו אצל מרבית האמניות, אלא פרגמנטרית ואפילו נייחת לחלוטין לפרקים; והגוף מערער על גבולות המגדר, בעיקר בשל קורדיירו שמטמיע בגופו ניואנסים תנועתיים וגילויי מיניות שהיו אומנם חריגים בקונטקסט ההיסטורי בו נראו, אך בכל זאת נותרו אז נשיים במובהק. מאפיינים אלה מחדדים, אם כן, משהו עמוק במהות ה-"Epoch", כפי שקורדיירו וקורבלן תופסים אותו: פרקטיקה כוריאוגרפית ודרמטורגית שמאפשרת להפקיע את הריקוד מזמן ומקום ספציפיים ולזקק אותו לכדי "איכויות של גוף" שניתן להרכיב מחדש לכדי "טקסט מחולל" אשר מגלם בתוכו תמצית של עבר וגם הזמנה להתבונן בו מחדש.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #פסטיבלצוללן #Epoch

132 צפיות