למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

כניעה משחררת


כניעה - עדי בוטרוס

במסגרת העונה הבינלאומית, פסטיבל תל אביב דאנס, סוזן דלל

יצירות המופת של הבלט הרומנטי והקלאסי גיבשו מתוכן את ייצוגי המגדר המוסכמים הראשונים בתולדות המחול: בלרינות שמימיות עם נעלי פוינט וחצאית טוטו לבנה, וגברים בדמות נסיכים בחיפוש אחר אהבה נשגבת אשר הובילו, תמכו והניפו את הרקדניות אל-על. דימוי הבלרינה הברבור(ה) התקבע לאורך השנים כאייקון של הבלט, ובמובנים רבים של המחול בכלל, ונתפס כמשקף את חזותה של האישה האידיאלית ואת דפוסי התנועה הראויים לה.

הז'אנרים שהתפתחו לאחר הבלט קראו תגר כנגד ייצוגים אלה: המחול המודרני של מארתה גרהאם הציג גיבורות בזכות עצמן, שלא רק נעו ביצירות אלא הניעו את העלילה; תיאטרון-המחול של פינה באוש הציב על הבמה אנשים אמיתיים, ובעיקר גברים ונשים שגופם הפרטי מצוי בעימות מתמיד עם תפיסות חברתיות אודות גבריות ונשיות; והמחול העכשווי, שלא רק מציף מנעד רחב של אחרוּת (אתנית, פיזית ומגדרית) אלא ממצה עד תום את התפיסה שכל אדם וכל גוף הם פרטיקולריים, וככאלה - מניבים מתוך עצמם תנועה ייחודית.

יצירתו החדשה של עדי בוטרוס, "כניעה", מהדהדת את העמדה הביקורתית של המחול העכשווי כלפי דימויי המגדר המסורתיים כהמשך ישיר למהלך הרעיוני והתנועתי שהחל בעבודתו "תמיד זה כאן" (שהוצגה בפסטיבל הרמת מסך לפני כשנתיים) אשר עסקה באופן שבו גוף וזהות כרוכים זה בזה. כעת מעמיק בוטרוס את עיסוקו במגדר ושוזר יחד תבניות תרבותיות מוכרות עם דפוסי מבע אישיים, ואפילו מפתיעים, בשני דואטים - גברי ונשי - אשר נשענים על אסתטיקה תנועתית דומה ובו זמנית משקפים הבדלים ניכרים באיכויות ההבעה הגופנית, ואלו מוצעים כאלטרנטיבות לקריאה המקובלת של הגברי והנשי בחברה ועל הבמה.


בין מאבקי כוח ליצירת שלם גברי הרמוני. צילום: אריאל תגר

נקודת המוצא של "כניעה" היא הדואט אותו ביצעו עדי בוטרוס ואבשלום לטוכה בעבודה הקודמת ומציג תנועות שניתן לפענחן כגבריות טיפוסיות, דוגמת לפיתה של הראש באמצעות הידיים, הנפות אינטנסיביות, טיפוס וישיבה על הכתפיים, גלגולים וזחילה על הרצפה וכדומה. הדואט אף מלווה בשיר "Make me a Pallet on your Floor", מעין המנון חיזור בסגנון פולק-בלוז, והאינטראקציה בין שני הרקדנים משקפת רגעים רבים שנחווים כמאבק כוחות לאור ההנגדה של קטעי תנועה ונייחות, מיקוד והתפרסות במרחב.


יחד עם זאת, כבר מתחילת הדואט ניכר כי הגופים אינם חד-ממדיים אלא מגלמים בתוכם מכלול של תנועות מהקשרים שונים כמו, למשל, הזרועות המעוגלות שמציג לטוכה, שנדמה כי נלקחו מהרפרטואר המוסכם של מנחי הבלט, או אלמנטים אקרובטיים, כמו גלישה על הרצפה, שמשתייכים לסגנונות מחול פיזיים יותר, כמו ברייקדאנס. יתרה מזאת, קטעי התנועה המשותפים של שני הרקדנים כוללים גם רגעי הפוגה, שבהם האינטנסיביות והמתח מוחלפים ברכות וזרימה, והדינאמיקה על השגת שליטה הופכת לניסיונות להרכיב שלם משני הגופים הנפרדים, כמו הדימוי החוזר של לטוכה שממקם את זרועותיו, רגליו או ראשו במרווחים הקיימים בתבנית גופו של בוטרוס.

הפרק הנשי ב-"כניעה" מתחיל בנקודת הסיום של "תמיד זה כאן": לאחר רצף של נפילות לאחור שמסתיימות בעמידת ראש, בוטרוס ולטוכה יוצאים מצידה האחד של הבמה והרקדניות ענת ועדיה וסתיו סטרוז' נכנסות מצידה האחר ומתמקמות במרכז. מבחינה דרמטורגית, ההחלפה המובנית הזו ממסגרת את שני הדואטים כחלקים שווים של אותו רצף כוריאוגרפי, מעין וריאציות על אותו נושא, תחושה שמועצמת גם לנוכח החזרה של אלמנטים תנועתיים מהחלק הראשון בדואט הנשי. משמעותי בהקשר זה הוא הרגע שבו שתי המבצעות עומדות זו מול זו, ועדיה כפופה מעט קדימה ביחס לסטרוז' ומסדירה את נשימתה, בדיוק באופן שבו ניצב קודם בוטרוס מול לטוכה, שכן ההצגה של הסיטואציה האינטימית פעמיים, בשתי "גרסאות" מובחנות מגדרית, מזמינה את הצופה להרהר האם הוא "קורא" את מנח הגוף כהרפיה מרצון או קריסה מחולשה בהתאם לזהות המגדרית שמולו.


לחולל את חומריות הגוף הנשי. צילום: אריאל תגר

כמו בדואט הגברי, גם הריקוד שמבצעות יחד ועדיה וסטרוז' מאופיין באיכויות שמפוענחות באופן כמעט אינטואיטיבי כנשיות, כמו מעגליות, אך בולט בו בעיקר השחרור המופגן של הגוף אצל כל אחת בנפרד וגם במגע ביניהן, שהוא מתרפק ומפלרטט כמו מוסיקת הסמבה שמלווה אותו. יתרה מזאת, במהלך קטע הריצה שלהן במעגל, שלפרקים נראה כמו משחק שבמסגרתו רודפת הופכת לנרדפת, נשמעים קולות הצחוק ואנחות המאמץ שלהן בצורה שמדגישה עד כמה הגוף הנשי בבלט חסר קול, משום שהטכניקה פועלת להדחקת החומריות שלו עד כדי כך שאפילו הד קפיצותיו נעלם ונאלם. לעומת זאת, באינטראקציה בין ועדיה לסטרוז' הגוף לא רק נשמע אלא ששתי הרקדניות מתמסרות בהנאה גלויה לחושיות ולחושניות שלו בניגוד למה שנתפס כהתנהגות נשית נורמטיבית במרחב הציבורי והבימתי.


כניעה כהתמסרות. צילום: אריאל תגר

נראה, אם כן, כי השיטוט הכוריאוגרפי של עדי בוטרוס באזורים האפורים של המגדר לא רק מבקש להציף אפשרויות חדשות של ייצוגי גבריות ונשיות אלא לחשוב מחדש את הגוף. לא במקרה רוויה יצירתו במחוות שמפוענחות כדימויי כניעה, כמו זרועותיה המושטות קדימה של סתיו סטרוז' או רגעי ה-"קריסה" של אבשלום לטוכה אל תוך גופו של בוטרוס. שכן, דווקא בנקודת הזמן הנוכחית, ובמקום שבו אנחנו חיים, שתופס כניעה כעמדה של חולשה, עדי בוטרוס בוחר להציגה כויתור מתמסר שהוא מפתח לשחרור ולשינוי, ובעיקר לחזרה שלנו אל עצמנו.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #עדיבוטרוס #כניעה #תלאביבדאנס #סוזןדלל

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית