למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

מפת הדרכים של הגוף


All Ways - להקת שרון פרידמן

במסגרת פסטיבל דאנס אספנייה - מרכז סוזן דלל

אחד ממאפייניו המובהקים של המחול הוא הזמניות שלו; התנועה היא בת-חלוף, ולכן נעלמת מיד כשהיא מבוצעת. יחד עם זאת, תוך כדי פעולת הריקוד מייצר הגוף אינספור קווים ומסלולים - על הרצפה, באוויר, בתוך עצמו ואל מול גופים ואובייקטים אחרים במרחב - ואלו מגבשים יחד מפת דרכים של נתיבי תנועה והוויה אפשריים שהדהודם נצרב אצל הצופה בצורה כמעט חומרית - כזיכרון של דימוי או תחושה מוגדרת של רגש.

האיכויות הייחודיות הללו של המחול הן, במובנים רבים, נקודת המוצא של הכוריאוגרף שרון פרידמן, שמזה עשור עובד עם להקתו בספרד, ליצירה "כל הדרכים" (All Ways) אשר עוסקת בתימות פילוסופיות שבמרכזן החיפוש אחר הרמוניה והשיטוט בנתיבי החיים על מנת להגיע דרכם חזרה אל עצמנו (מתוך התוכנייה). על אף שהיצירה מופשטת ואינה מציגה נרטיב מובחן, פרידמן בנה מהלך כוריאוגרפי שמשקף חמישה מצבים רגשיים במסעו של האדם. בקטע הפתיחה, למשל, עולה התימה של אובדן מתוך ההנגדה בין מקצבי הגוף וכיווני תנועתו: רקדנית אחת עומדת במרכז הבמה האפלולית ומסתובבת באיטיות סביב עצמה, ומדי פעם רקדן או רקדנית חוצים את הבמה ומחוללים בה התפרצות אנרגתית רגעית. אם בהתחלה משולים הרקדנים לקווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם, הרי שככל שהקטע מתפתח האינטראקציה בין הגופים הנעים הולכת ומעמיקה: הד התנופה של ריצת הרקדן מחולל תנועה בגופה של הרקדנית שעומדת במרכז ומסובב אותה לכיוונים שונים, ובהמשך הוא ממש סוחף אותה איתו לרצף תנועתי קצר, עד שהיא חוזרת לנקודת המוצא שלה.


נתיבי חיפוש. צילום: Ignacio Urrutia

גם בקטע נוסף, אשר נדמה להגשמה של חלום או מצב תודעתי, מתגבש המצב הרגשי מתוך הדינאמיקה הכוריאוגרפית והתצורות שיוצרים הגופים בחלל: התנועה המעגלית היא הכוח המניע של ההתרחשות הבימתית והיא משתנה בהדרגה מהליכה איטית, כמעט סטואית באיכויותיה, לריצה דינאמית שצוברת תאוצה. בתוך האינרציה הקבוצתית מתגלים בהדרגה ניואנסים גופניים עדינים, כמו החלפות של הרקדן שמוביל את הקבוצה או רגעים קטנים של מגע בין גוף לגוף, אך השינוי הכוריאוגרפי המשמעותי הוא הטרנספורמציה החזותית של גוש הרקדנים שנדמה כי מתחבר, מתפרק ומתחבר מחדש בדומה לתהליכים ביולוגיים של תאים: הסצנה מתחילה בתנועתם של זוג רקדנים עירום שאליהם מצטרפים בהדרגה הרקדנים הנוספים, וכשהמהלך צובר תאוצה נפרד בכל פעם רקדן אחד מהקבוצה הרצה וחוזר להשתלב בתוכם כשהוא לבוש.

למעשה, פרידמן יוצר תנועה בשלושה מימדים מקבילים שמזינים זה את זה - גוף, כוריאוגרפיה וחזותיות - ודרכם הופך את הבמה למרחב ניטראלי, מעין "שום מקום" ו-"כל מקום", שיכול להיתפס הן כדימוי לשינויים תודעתיים או רגשיים המתחוללים בתוך נפשו של האדם הפרטי והן כשיקוף של מצב חברתי-אנושי אוניברסלי יותר. ככלל, נדמה כי העיקרון המופשט של הרמוניה מנחה את פרידמן לעבוד עם ניגודים ולשלבם יחד מתוך תפיסה הוליסטית שרואה בהם חלקים של אותו שלם, מעין "יין" ו-"יאנג": יחיד וקבוצה, בגד לבן אחד בתוך מכלול של תלבושות שחורות וכדומה. את האפקט הזה מעצים גם הפסקול המוסיקלי, שמשלב בין סאונד אלקטרוני ברובו להבלחות של נגינת פסנתר, וכך מהדהד ברגעים רבים את המעברים בין תנועתיות מתפרצת לנוכחות פיזית מופנמת המשמרת את האנרגיה בתוך הגוף. בנוסף, בולט המתח בין חושך לאור, השימוש בפנסי תאורה זעירים מחולל שינויים בבמה והופך אותה למרחב דינאמי המשתנה באופן תדיר: היא מתמלאת ומתרוקנת לסירוגין מצלליות או מה שנראים כקווי מתאר של נוף, ולפרקים אפילו נדמית לשמיים זרועי כוכבים.


שפת התנועה של פרידמן היא האפיק המעניין ביותר שדרכו מקבל נושא היצירה ביטוי בזכות גישה מסוימת לעבודה עם הגוף והנוכחות שלו שמונחית על-ידי עקרונות של זרימה תנועתית שמזוהה מאד עם טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה, ואצל פרידמן ניכרת במפגש בין גופי הרקדנים ובעיקר בתנועה שנוצרת בין איברי הגוף האחד ובמעברים שלה מהמרכז לקצוות. באחת הסצנות נשכבים כל הרקדנים על הרצפה ויוצרים תמונה פיסולית שנעה בעדינות כמעט מדיטטיבית ומחברת באופן עמוק את שבעת הגופים לכדי ישות פיזית אחת מרובת איברים שלא ניתן להבחין בתוכה היכן נגמרים גבולותיו של גוף אחד ומתחילים אלו של אחר. מתוך "גוש הבשר" החושי והחושני מבליחים מדי פעם זרוע או רגל, מעין עדות לאינדיבידואלים שיוצרים יחד את הקולקטיב, ובהדרגה התנועה הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר וגם מכוונת מטרה מבחינת המהלך המרחבי: הרקדנים נאחזים זה בגופו של זה, ומתוך מה שניכר כקשר וקשב עמוקים ביותר, מתרוממים משכיבה בחזרה לעמידה.


רקמה אנושית אחת. צילום: Ignacio Urrutia

הדימוי של השרשרת האנושית הזו הוא, במידה רבה, לב ליבה של היצירה "כל הדרכים" במובן זה שהוא מצליח לבטא בצורה בלתי אמצעית את יכולתו של הגוף לתמוך, לנחם, להעצים ולמלא את האחר. עמדה זו של פרידמן נוכחת היטב בהתרחשויות הבימתיות שמובילות לסיום היצירה, דוגמת התמונה של רקדנית אחת אשר צועדת על "גשר" הגופים השוכבים על הרצפה או הקבוצה שמניפה אל על בכל פעם רקדן אחר, כמו מעלה אותו על הנס. שם, בנקודה שבה הלבן שווה לשחור, הגבר לאישה והיחיד לקבוצה, מסתיים החיפוש הריקודי שחולל פרידמן וחוזר לנקודת הפתיחה של היצירה, אך קצת אחרת: הרקדנית שתעתה לבדה במרחב בהתחלה נתמכת כעת על-ידי רקדן אחר, וככזאת - שלמה יותר כדי להתחיל מסע בדרך חדשה.

#פרסום #כתבותנקראות #דאנסאספנייה #סוזןדלל #שרוןפרידמן #כלהדרכים

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית