למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

רסיסי החומר, סדקי הנפש


על עבודות מתוך שֶׁבֶר א', ב' ו-ג'

במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2018 - שֶׁבֶר. ניהול אמנותי: ענת כ"ץ וארז מעין

ביטוייו הרבים של השֶׁבֶר, שנבחר כתימה המארגנת של פסטיבל אינטימדאנס השנה, הוצף בעבודות השונות דרך פריזמות מגוונות אשרו קשרו יחד את הגוף והנפש, הרעיוני והחומרי, האישי והחברתי. במסגרת זו ניתן לראות כי אצל כמה מהיוצרים חזרה הפרקטיקה של שימוש בחפצים ובחומרים שתהליכי הפירוק החיצוניים שלהם גלויים ונראים לעין כאמצעי להדהוד ו/או הגשמה קונקרטית של השבר הנסתר - הסדיקה הפנימית שמתחוללת באדם.

עבודתו של גלעד ירושלמי, "חבלי פרידה", היא מעין טריו לבן, אמא וגבס, ששוזר יחד מצבים קיומיים של שבר ואיחוי - מוות וחיים, פרידה מהאם ובניית העצמי. בפתיחה עוטפת אמו של ירושלמי את גופו השכוב בתנוחה עוברית בתחבושות של גבס, כמו מגינה מפני העולם על הילד שהוא (גם) יצירת חייה, עד שנשימותיו מחוללות בקיעים בתבנית המתאר החומרית והוא קורע/נקרע מתוכה. מתוך הרגע הזה, שמסמן את תחילת מסעו בעולם - משוחרר מחבל הטבור שהיה עבורו כמעט תלייה - מתפתח מהלך תנועתי שמציג את יחסי הילד והאם כדואליות בין השלם לשני חלקיו: ירושלמי נופל וקם, מתרחק ומתקרב חזרה, נטמע בזרועות המערסלות של אמו כמו בדימוי הפייטה וגם נלחם למצוא את מקומו בעולם בלעדיהן. כל זאת, מתוך הבנה כי לעולם לא יוכל להתנתק ממנה לגמרי, והיא תישאר תמיד, בדרך זו או אחרת, חקוקה בגופו ובנפשו.


צרובים זה בזו. "חבלי פרידה" - גלעד ירושלמי. צילום: דוד קפלן

שבר של פרידה נוכח גם בעבודתה של אורין יוחנן, "מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות", שמציגה מתח בין ריק נפשי למלאות חומרית. במרחב שמכוסה בניילון בועות שמתפצפצות ללא הרף חושפות יוחנן ועידית הרמן את הסדק שמכונן את הווייתן: תחושת ניתוק מהריקוד אצל יוחנן, ואבלה של הרמן על מותו בטרם עת של שותפה לחיים וליצירה, דימיטרי טולפנוב. במובנים רבים, הרמן היא מעין כלי שביר שיוחנן עוטפת כדי לשמור אותה שלמה והניילון הוא בו זמנית דימוי לתכריך ושק מטאפורי המייצג את נטל האובדן. יתרה מזאת, מתוך ההצפה הטקסטואלית של חוויית ה-"אין", לצד מאמציה של יוחנן להסיר את הניילון והתעקשותה של הרמן להשאיר את החלל מכוסה בו, מתחדדת התובנה עד כמה הניסיון למלא את החלל מגלם בתוכו פחד גדול; לא רק מלהישאר שבורים אלא גם מלהמשיך הלאה כשלם חדש.


חסר השלם. "מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות" - אורין יוחנן. צילום: דוד קפלן

מילים וצלילים משמשים גם את סמדר אימור בעבודתה "הפואטיקה של הלב השבור" כאמצעי להגשמת חיבור חומרי עם אביה שנפטר ואותו היא חווה כנעדר-נוכח בחייה. המרחב שאימור יוצרת מתהווה כאזור ביניים בין הקיים לחסר, שבו רסיסים של מחשבות קיומיות, תמונות ישנות ושירי ילדות ברומנית מתגבשים לכדי כוח שמניע את הגוף לפעול ולעשות, להמשיך להיות, למרות החור שנפער בלב בעקבות האובדן. בתוך כך, תנועתה הבלתי פוסקת, שמלהטטת בין ריקודים, קטעי נגינה ומשחק וירטואוזי עם כדור, נחווית בעצמה כעדות קונקרטית לזיכרון הגוף, ולאופן שבו בכל איבר ושריר צרובה דמותו של האדם המת והוא חי בתוכם מחדש שוב ושוב, גם אם אינו נמצא שם פיזית. במובנים רבים, אם כן, השבר לא רק סודק אלא גם בונה אותנו, את מי שאנחנו, ודרכו אנחנו מתגעגעים וזוכרים, כהוויה שיש עימה גם חיים.

ב-"גם היום" של עמית זמיר חפצי הבית מרכיבים מעין פרטיטורה חומרית של שגרת היומיום, שבה קומקום, טייפ ישן ואפילו סוודר מתפקדים כנקודות ציון שמסמנות את התנועה מאתגר קטן וטריוויאלי אחד לאחר. תמונת הפתיחה בה יושבת הרקדנית מיכל הירש ללא תזוזה נדמית להקפאה של רגע השקט שלפני היציאה למסע צליחת היום, ואחריו מתחילה הירש לבצע רצף של פעולות פשוטות שעוברות הקצנה חומרית או גופנית מסוימת: לעיסה של ג'ינג'ר, שתיית תה במנח קמור לחלוטין והתקדמות במרחב בקפיצה על המרפקים. המהלך הכוריאוגרפי מתהווה כשיקוף של עול השגרה שהולכת ומטביעה את חותמה על הגוף, מפרקת ומקריסה אותו פיזית בהדרגה, אך בו זמנית גם מעוררת בו עוצמה הישרדותית שמאפשרת לו להמשיך לפעול, ואפילו לחגוג את חדוות התנועה הקטנה שנותרה שלמה בתוך השבר.


שברירי שגרה. "גם היום" - עמית זמיר. צילום: דוד קפלן

עבודתה של מירב דגן, "מחוֹרבנת - חלק א'", משקפת מרחב נשי במובהק שבמסגרתו נחווה המחזור החודשי כאירוע של שבר המחולל חורבן קבוע בגוף. בהתאם לספירות המסמלות את הימים שעוברים ומשמשות מעין מטרונום שמתזמן את הווית החיים לפי קצב מסוים, מבצעת דגן רצף של פעולות שנעות על הציר שבין פשוט לווירטואוזי, שגרתי ומופרך, כשדריכותו של הגוף בזמן ההמתנה מקבלת ביטוי קולי - היא סופרת בקול, בלחש, בצעקות, בתשישות, בשירה ואפילו תוך כדי גלגלונים ותרגילי סיבולת. בתוך כך, הטלטלה שעוברת על הגוף מקבלת ביטוי חומרי וחזותי קומי באופיו: החלל מלא באובייקטים אדומים (כולל מחבט שקשה שלא לראות בו טמפון ספוג דם), וגם הפרשות הגוף הסימבוליות ניתזות ונזרקות לכל עבר בצורת חפצים יומיומיים, כמו מים או נייר סופג, שברגעי חסד נדירים אפילו מעניקים לאישה תחושה של חגיגיות מקושטת בדובדבנים, פצפוצי שוקולד וזיקוקים.


ככה באו לי צרות טובות...". ביצים כחולות - גבע זייברט. צילום: דוד קפלן"

גם עבודתו של גבע זייברט, "ביצים כחולות", מציגה עולם בעל חוקיות משלו אשר מתהווה מתוך דינאמיקה של פירוק מתמשך: התודעה מפוצלת מהמציאות, הגברי מהנשי, האישה האחת לשתיים, וזייברט עצמו ש-"מתפרק לגורמים" ונע בין הוויות שונות - נסיך מהאגדות, שליח פיצה, מאהב שרמנטי וגם בחור שבסך הכל מתגעגע לבן זוגו. במסגרת זו, מתגבשת התרחשות פנטסטית וקומית שמחברת יחד רסיסים של שפות שונות - סרטי דיסני וטלנובלה דרום אמריקאית, עברית וספרדית, הבמה והמסך, וגם רגע של מחווה יצירתית לעולם הבלט ולדימוי ה-"שכפול" של הבלרינה לשיבוטים רבים (ואדומים). כך נוצר מהלך הכוריאוגרפי המבוסס על שרשרת של פעולות אסוציאטיביות שהקשרים ביניהם פרומים למחצה, ועם זאת, התדר הרגשי של תחושת ההחמצה ואי הסיפוק יוצר שלם שהוא הרמוני בדרכו, מעצם היותו אנושי כל-כך.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #אינטימדאנס #שבר #ענתכץארזמעין #תמונע

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית